אמור לי מי חבריך, אגיד לך כמה זה שווה

יש כמה קשיים קיומיים לחייזרים המבקשים להשתקע, ואפילו זמנית, בארצות הברית של אמריקה.

כשכבר חושבים שמבינים איך עובד ההליך הביורוקרטי ומצליחים להוציא אישור עבודה – מתוך הנחה שיש לך את סוג הויזה הנכונה, ביקשת (וקיבלת אחרי כמה שבועות) מספר ביטוח לאומי במשרד א' הלכת איתו למשרדים הממשלתיים, הצטלמת תמונה מיוחדת להם (במחיר מבצע כמובן) בגודל שאי אפשר להשיג, בלי משקפיים/עגילים/סיכות ראש בזוית של 45 מעלות הצידה ובאלכסון למעלה עד שאין שום סיכוי שיזהו אותך, השארת טביעות אצבע על פתק בתוך מעטפה שמישהו הבטיח שישלח לך לניו ג'רזי וזרק אותה לערימה ענקית של מעטפות דומות, חיכית 3 חודשים (בלי אישור זמני כמובן) וקיבלת את הכרטיס המיוחל שבכלל לא דומה לך ואין בו אות אחת, חוץ מהשם שמאויית באמריקאית, שרומזת מאיפה באת או לאן מועדות פניך. או אז מבינים שבעצם לעבור את מסך הביורוקרטיה זה הדבר הכי קל בספר משום שכולו שחור או לבן.

עכשיו הגיע הזמן לחפש את החברים שלך.

אומרים שהיה פה שמח פעם. טרום ימי ה 9/11. היה קל יותר לזרים להכנס למעגל העבודה. אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אני כן יודעת שכל מי ששמע שאני ישראלית שמחפשת עבודה מיד שאל: "ובבתי הכנסת כבר היית?" מתוך הנחה שמה שלא עשו 30 שנות ציונות ישראלית, תעשה שבת חתן אחת וכל שעלי לעשות זה להשתחל לעזרת הנשים בצניעות המירבית שמקנה לי חצאית הכוח שלי, להשפיל מבט ולעשות פרצוף של הדבר החם הבא מבעד לטול המכסה את פני.

אחד המושגים הבסיסיים באנגלית אמריקאית הוא הNetworking – הרישות. בלעדיו, הסיכוי להתקיים נמוך עד כדי לא קיים. בבסיס הרישות – הכרות, ואפילו קלילה מאוד עם מי שיש.

כשחושבים על זה זה כמעט אבסורדי. הרי בכל שיחה על טיב האמריקאיות יעלה כל הנושא של שמירת הפרטיות וחוסר אכפתיות כלפי אחרים ודווקא כאן קורה הבלתי יאמן.

בדיוק כמו באותו פרק מפורסם של "קרובים קרובים", אנשים פה ממש זוכרים את כל מי שלמד איתם בגימל שלישית. זו כנראה הסיבה לתיעוד המופרע כבר מגיל הגן. תמונות מחזור מהעריסה ועוד יותר מפחיד – רמת הזיהוי שלהם אחד את השני ברחוב.

ובאמת, המקומות ליצור קשרים הם מגוונים עד כדי  הזויים לגמרי.

בראש ובראשונה – ההשתייכות הלאומית/דתית. אם אתה מורמוני מאמין – לך לכנסיה, אם אתה יליד מיין – צא למטעי התפוחים, אם אתה דרומי – לך חפש שפן בלי כובע ואת מי שמכניס לו מכות, אם אתה ערבי לך לדאנקן דונאטס ואם אתה צרפתי לך מפה.

 

עכשיו, נגיד שאתה הורה לילד בגיל הגן ונגיד שמצאת כמה הורים בפארק עם הרבה רצון טוב ואיזו משרה פתוחה ונגיד שהם מוכנים לתת לך את הצ'אנס שבלנסות לקבל את המשרה הזו. אם כזה דבר היה קורה בארץ וכבר עשית את המרחק עד כה, בעצם עשית את החצי הארוך של הדרך. פה, זה רק נדמה לך.והם בעצם נחמדים לכולם ולכן גם האפשרות שווה. לכולם. אז הנה כמה טיפים על קצה המזלג איך לקבל אפשרות בארץ האפשרויות. כאילו. 

הגעת לשלב הראיון – הצעד הראשון הוא בחיוך נעים ושיחה קלילה וזורמת על מזג האוויר (האופציה הבוסטונית העדיפה)/ הפטריוטס (האופציה הבוסטונית העדיפה)/הרד סוקס (האופציה הבוסטונית העדיפה) והבן דוד בקיבוץ (לא האופציה הבוסטונית העדיפה אבל לכולם יש כזה).

הדבר היפה אצל מעסיקים אמריקאים בפוטנציה הוא שהם לעולם נורא נחמדים וחייכנים ולכולם יש אותו שטאנץ של תגובות. עם חיוך מנומס שכולו פרסומת למשחה הם יהנהנו באמפתיה, יבינו בדיוק על מה אתה מדבר, יחלקו חוויות דומות מעולמם ובסוף יכניסו לך במשהו סתום אפילו יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך". חברים זה לא פה. ואם זה כן, אז הם יכלו לקשר אותך למשרה נחשקת יותר.

בכל סדנאות ההכנה לראיונות מרחיבים בפרוטרוט בנוגע לשלב האחרון של הראיון. זהו השלב שבו המרואיין חייב לשאול את המראיינים. לא שאל=לא עובר. הכללים הם די נוקשים אבל בעצם מאפשרים הצצה לאותה אמריקאיות חשאית. אל תשאל שאלות ישירות מדי משום שלא תקבל תשובות. מצד שני, אם תשאל שאלות בסחור סחור, למרבה ההפתעה – עדיין לא תקבל תשובות, כנראה משום שלא שאלת ישירות.

אחרי ששלפת כמה שאלות שהכינות מראש, רגע לפני שנפרדים, כדאי שתשלוף שוב את קלף הרישות שלך. הערה נוסח: "אז נתראה בצ'ולנט של הכוהנז בשבת?" יכולה לעבור אך בקושי. עדיף רק להזכיר ברמז נוסח: "אני מקווה שהגשם יפסק משום שהערב יש לנו כרטיסים לקונצרט ויהיה חבל לאכזב את הבייביסיטרית המסורה שלנו. הבת של האידלמנים. נחמדה כזו. כמו אבא". ואז, אחרי לחיצות הידיים והנאום הקבוע של "דונט קול אס וויל קול יו" יוצאים בתחושה מרירה כזו של "הרי לפני 5 דקות זה היה אצלי בכיס והרי אידלמן היה כל כך נלהב לספר איך תיאר בפרוטרוט את מעלותי לועד המנהלים וכמה שאני פשוט תפור על המשרה.

המהדרים מוסיפים שכדאי לשלוח לועד המנהל כרטיס תודה עוד באותו יום (שזה עוד פטיש תיעודי אמריקאי לא ברור, כל צפון אמריקאי שמכבד את עצמו מחזיק קלסר עם כרטיסים מתוייקים אלפבתית וממויינים לפי קטגוריות וכן, זה מזעזע כמו שזה נשמע), כדי שיזכרו אותך טוב יותר.

ואם אתם מזדמנים לסיטואציה, קפצו לקידוש שלפני הקוגל. תגידו שאני שלחתי אתכם.

God is a Fire man

צחוק הגורל הוא שברגע שהתחלתי לכתוב את הטור הזה נפסק החשמל וחזר אלינו רק 12 שעות מאוחר יותר (וכאן המקום להתנצלות. אמא, לא באמת ניתקתי לך את השיחה). הפרטית, שבדיוק התחילה לראות קלטת של ראשון בבוקר היתה משוכנעת שהיא זו שלחצה על הכפתור האדום שפוצץ את כל העולם ובעיקר את הטלוויזיה ונבהלה מאוד. אחרי שהרגענו אותה ובדקנו שוב שזה לא אנחנו אלא כל השאר ותאורת החירום אכן דולקת בחדר המדרגות חשבנו על זה שזו לה הפסקת החשמל הראשונה בחייה (נחתנו בניו יורק בדיוק באמצע ההפסקה הענקית שלפני 3 שנים אבל לא היה לה ידע מוקדם איך מסוע פועל בכל מקרה כך שהיא לא הושפעה). כתוצאה ישירה התחלנו שנינו מפליגים בסיפורים על ילדותינו הירושלמית ועל איך משחקים סטנגה בכניסה כשקר בחוץ וכל השכנים פותחים דלתות עם נרות מרצדים בידיים.

*

בכל אופן, המטרה המקורית היתה להציג לפניכם את השליט הבלתי מעורער. מלך שנות האלפיים ואומר המילה האחרונה בארה"ב. מזה שנים רבות מהווים כבאים סמכות עליונה בקביעת נורמות ולראיה  – אופן הגישה אליהם. באמריקה לא צריך להתחיל לחשוב אם 100 זה משטרה אז מי מהשניים האחרים – 101 או 102 הם מכבי האש ומי מד"א משום שברגע שמחייגים 911 תוך דקה ורבע מתייצבת בקול שאון כל הגווארדיה כולה. ניידת משטרה, אמבולנס וכבאיות גדולות ואדומות ומבריקות.

הכבאים תמיד לבושים מכף רגל ועד ראש כולל קסדות ותמיד מחזיקים צינור ארוך וצהוב. כל הילדים רצים לראות כי ברור שיש פה חגיגה שאסור לפספס. בניגוד לפרמדיקים שאליהם לא מתקרבים כדי לא להפריע או לשוטרים שאותם כבר מכירים מאירועים שכונתיים שונים ויודעים שהם חביבים מספיק כדי ללכת ולספר להם על כל בעיה הכבאים הם האלים הבלתי מושגים. הם תמיד נורא עסוקים ותמיד עם כלים גדולים ונוצצים. (וכן, אני יודעת שזה נשמע מאוד פאלי. ככה זה באמת).

מעבר לכל מלאכות חילוצי החתולים מהגגות הכבאים הם ה-סמכות העליונה ומילה שלהם זו מילה. המילה הזו מתבטאת בעיקר בקביעת נהלים ותרגולי כיבוי אש. אחת לזמן מה, עובר הביג צ'יף בכל הכניסות וממציא עוד חוק שנועד לנג'ס מחד גיסא ולהציל אותנו מסכנת שריפה ודאית מאידך גיסא כגון: אסור לאפסן עגלות תינוק מתחת למדרגות, או: נעליים שחולצים אסור להשאיר מול הדלת אלא רק בצד, או: אסור להדליק נרות אם יש הפסקת חשמל אלא אם כן אתם לא אמריקאים והוכחתם שמדובר בפולחן דתי (וכן, נרות שבת וחנוכה עונים על הגדרת הפולחן הדתי. שיגידו משהו ויראו איך נשרף להם המועדון).

התרגולים זה משהו מורכב יותר. את הביתיים משתדלים לקבוע בשעות העבודה כך שבכל מקרה אין יותר מדי אנשים בבית הבעיה היא שני תרגולים בשנה שמבוצעים בבתי הספר וגני הילדים. זוכרים את תרגולי הפינוי הכושלים של הג"א מהכיתה למקלט העבש כשהולכים צמוד לקיר כשכל המורות סופרות את הילדים שוב ושוב ומחליפות חיוכים רבי משמעות עם ההג"אי התורן? אז זה לא זה. כעיקרון אמור להיות תרגול קיץ ותרגול חורף, בפועל הואיל ובבוסטון עסקינן מדובר בתרגול קר ובתרגול קר יותר.

ההיכרות הראשונה שלנו עם הנושא היתה בחורף לפני שנתיים. הפרטית, שהיתה אז בת שנתיים וחצי, רק התחילה לפקוד את הגן החדש ועוד לא ממש שלטה באנגלית. כבר ביום הראשון או השני הכרנו את נוהל ה"לישון צהריים בנעליים" בגלל ש"ככה אמר מפקד מכבי אש" ואם אנחנו לא רוצים שתישן במגפי השלג המרופדים והנורא כבדים, אנחנו יכולים להביא נעלי בית. מסתבר שההתייחסות לילדי הפעוטון היא כאל כיתת הג"ס לכל דבר רק שעוד לא הבנו עד כמה. כשמלאו כשבועיים תמימים להיותה בגן הגעתי אחר צהריים אחד לאסוף אותה. הימים ימי ינואר, המדרכות מכוסות קרח והטמפרטורה לא נורא קרה יחסית לתקופה אלא רק 0 מעלות. מעבר לפינה, מרחק של כ-25 מטר ממני אני רואה חבורת ילדים הולכים, נראים קצת כמו נחיל לא מאורגן. תוך 15 שניות אני מזהה טרנינג מוכר שהלבשתי הבוקר מדדה לו מאחור. 4 שניות נוספות עוברות, אני מתקרבת יותר וכבר יכולה לשמוע שהנחיל מזמזם. עוד 2 שניות ואני מתחילה לעבד את התמונות אבל לא להבין, אם אני רואה את הטרנינג שלה זה אומר שהיא בלי מעיל. הזמזום הופך קולני יותר ואז אני מבינה שמדובר בעשרים וכמה ילדים נטולי מעילים וגרוע מכך – בנעלי בית מייבבים להם תוך שהם ספק הולכים ספק מועדים בקרח ו-4 גננות מנסות לתמוך ולא בהצלחה יתרה.

בשלב הזה אני מצמצמת טווחים במהירות אל קצהו האחורי של הנחיל, מרימה פרטית אחת מייבבת על הידיים ושואלת את הגננת לאן הם חושבים שהם הולכים בלי מעילים ובנעלי בית. "תרגול פינוי אש" היא עונה בהחלטיות. "מכבי האש אמרו".

וזה מה שמשנה. בשבוע שאחרי אנחנו מנסים לעבוד על ההגיון של הגן – מסבירים שאף כיתה עוד לא נספתה במהלך תרגול מתוכנן וידוע מראש, מנסים להפחיד עם תמונות של כוויות קור ונזקים של הליכה יחפה או ברגליים רטובות בכפור (היי, לישראלים בכל זאת יש גישה למאגרי תמונות איומות ונוראות), מאיימים בתביעה בשל העובדה שמנהלת הגן התרוצצה לה במעילה החם כשבעצם יכלה לאסוף את כל המעילים של כל הילדים לשק מוכן מראש ולהביא אותם איתה לנקודת הפינוי, מתנדבים לארגן שמיכות לנקודת הפינוי ובעצם מה לא. אפילו המפלט הפולני האחרון שלנו שמציין קשר בין מעיל, אימהות יהודיות וצעידת ילדים קטנים בשלג לא מרשים אותם.

כי הרי "מכבי האש אמרו".

השבוע היא שוב חזרה הביתה בלי גרביונים מתחת לשמלה. היה תרגול פינוי אש, היא מסבירה, והייתי עם נעלי בית ואמרו לנו ללכת רק ישר ולא מסביב אז היתה שלולית. ועכשיו היא כבר גדולה והגיונית ויותר מזה ביורוקרטית עם תפיסה אמריקאית שיש אנשים שמותר להם לומר הכל ומכבי האש אמרו.

*

וביום ראשון האחרון – אמצע של סופשבוע ארוך וכנראה הקר ביותר השנה שאף אחד לא ציפה להעביר בלי חשמל, בשלב מסוים מכבי האש מודיעים לנו להכין תיק כל עוד יש אור בחוץ משום שאם לא יחזור החשמל יפנו אותנו למקום אחר. ב-10 בלילה מספרים שהחזירו את החשמל לפחות עד מחר ואפשר לחזור לישון הביתה. הפרטית מתייפחת, היא דווקא הייתה מוכנה להרפתקה של לישון על מזרון עם עוד שניים סינים באמצע אולם ספורט. "אין ברירה", אני מסבירה לה בהגיון. "מכבי האש אמרו".

 

ובקטנה: מצאתי את האתר המרשים של מכבי האש. תודו שאף אחד לא חיפש אותו אף פעם ואולי בגלל זה הוא נוצץ כמו מעיל כבאים חדש. שווה מבט. באמת.

 

ועוד קטנה השרדותית: להכנס לבית מרקחת אמריקאי ולבקש מסרק לכינים (חי-אלוהים-ספר-תורה שזה רק כדי שיהיה בבית כדי להרוג את מרפי) זה כמו להכנס לבית מרקחת ירושלמי-פולני בשנות השמונים המוקדמות ולבקש קנדונים. 

בלי בושה

נכון שכו-לם חשבו על להגיע לירושלים באיזה שהוא שלב וזה פשוט אף פעם לא יצא?

אז הנה הצ'אנס שלכם.

החודש מתחיל לפעול בניסן נתיב ירושלים פרוייקט שנקרא "האינקובטור". אחת ההצגות במסגרת הפרוייקט היא הצגת היחיד המעולה של אמיר בושרי (שפרט להיותו שחקן מוצלח עד מאוד שרואים בעוד מקומות הוא גם אח שלי) "ניקול ואני" בבימויו המשובח של יואב רועה.

ההצגה הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו 1999 וזכתה בצל"ש השחקן.

מומלץ בחום לא להביא טישואים, כי אחרת אתם עלולים לבכות והמטרה תתפספס.

אני אמנם לא אהיה שם, אבל מאוד אשמח לשמוע רשמים ממי שכן.

 

מוצ"ש 25.02.06

בשעה 20:30

סטודיו למשחק ניסן נתיב

רח' יד חרוצים 4 תלפיות

ירושלים

 

http://stage.co.il/Stories/107042

 

האקדמיה להקסמה

השנה האקדמית האמריקאית מתחילה בספטמבר ומסתיימת ביוני. חופשת הסמסטר מתחילה מיד לאחר חג המולד ונמשכת עד לחודש פברואר. הואיל ורוב הסטודנטים גרים בקמפוס ונשארים בו מסיבות שונות במשך החופשה, שמה הוא Independent Activities Period וכשמה כן היא. במשך חודש שלם מציעה האוניברסיטה קורסים שונים ומשונים החל מרזי הבישול הרנסנסי או טעימת גבינות ויין וכלה ב"כיצד תתכנת את הטלפון הנייד לעשות כל מה שתרצה" או יסודות בכתיבת שירה מודרנית בעידן הזהות המינית. רוב הקורסים הם חד פעמיים ואינם מעניקים קרדיט, אך ישנם קורסים במחשבים או כאלה המוצעים ע"י מחלקת אתלטיקה שדווקא כן יעניקו נקודות זכות למעוניינים (ואפילו בשחיה צורנית או ריקודי עם).

הקורסים פתוחים לכל מי שקשור למוסד – סטודנטים ובני משפחותיהם, סגל ועובדים ולמעשה, כל מי שרוצה להעביר קורס ויש מאחוריו מחלקה מממנת מוזמן לעשות זאת.

האירוע הסוגר את החודש כולו וזוכה להצלחה לא מבוטלת הוא בית הקספר להקסמה: Charm School הפועל זו השנה ה-15 ומציע מגוון שיעורים בני 20-5 דקות כל אחד הפרושים על פני 4 שעות. באירוע משתתפים כ-400 סטודנטים.

בין השאר אפשר ללמוד שם איך לקשור עניבת פרפר, איך לבשר למישהו בשורות שהוא לא רוצה לשמוע ואתה לא רוצה לומר, למה חשוב להיות בעל כתב יד קריא ועוד. הקורסים הפופולריים ביותר הם אלה המציעים את יסודות הדייט המוצלח, פלירטוט למתקדמים ושימוש בסטנד אפ קומדי בפגישות רשמיות.

למי שבאמת רוצה להשקיע, מוצע קורס לגינוני שולחן וכן קורס ללימוד ריקודים סלונים בסיסיים.

כל אחד מהקורסים המוצעים מעניק נקודת זכות אחת או יותר (בהתאם לאורכו היחסי) שאותה אוסף הסטודנט בחינניות עד סוף היום.

 

 

 

האירוע נחתם בקבלת פנים חגיגית ובהענקת תארים.

6 נקודות זכות מקנות BCh, שזה Bachelor of Science in Charm,

8 מקנות MCh ו-12 מקנות PhD – דוקטור להקסמה. ישנו גם מרצה חגיגי – השנה זו היתה מומחית ליסודות השיח התרבותי וברכות מהדיקן המקסים.

מדובר ללא ספק באחד מהתארים הקלים ביותר שאפשר לקבל מאוניברסיטה כלשהי ואפילו בפחות עבודה מזו שהשקיע יאיר לוי.

 

 

 

 

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

קרמבו

ילדים מסתגלים בקלות לשינויים ארעיים. הפרטית, בניגוד לאמא שלה, יכולה למצוא את עצמה בסיטואציה חדשה ותוך 3 דקות ורבע להרגיש בנוח. אם היא כבר חוותה את הסיטואציה קודם, היא מקצרת טווחים עוד יותר. כך יוצא שלפחות פעם בשנה, בזמנים לחוצים יותר בקוריקולום של האבא שלה אנחנו עולות על אוטובוס אווירי של אחת החברות האירופאיות בדרכנו לארץ הקודש.

בעוד שלי לוקחות בדיוק ארבע שעות להחליט שמיציתי את המסע ושמישהו יפתח לי כבר את הדלת, היא מתרווחת בנוחות בכסא שליד החלון, אחרי שחלצה נעליים ודאגה להסרה של שלל אביזרים נלווים כגון סווצ'ר (קר בטיסה) או קוקו (שתהיי יפה ומסודרת לסבא וסבתא), מחברת את האוזניות, מהדקת את החגורה (שלא תשכח אחר כך) ומחכה לשני דברים – לדיילת שתביא לה חוברת צביעה של מטוסים ולסרטון ההסברה עם הדובי.

הביקור השנה היה שונה. היא גדולה יותר עכשיו, מבינה יותר וסופגת יותר זכרונות. לכן, כהורה, חשוב לי ללמד אותה כמה שיותר על המקום שממנו היא באה. 30 דקות מהרגע שהתאחדה שוב עם בת הדוד האהובה שלה טופלה ביעילות וכהרף עין הדאגה למלא פערים באופן שלא נרגיש שהגן שלנו הוא לא פה. את הריקוד המעוברת מהסרט מדגסקר: "כולם להזיז ת'טוסיק, כולם להזיז ת'טוסיק…" ליווה אוצר מילים שאולי לא נשמע גרוע לישראלי הממוצע, אבל לפרטית היה חלק מארץ הלעולם לא: סתום, תחת, מפגר היו הבולטות שבפנינים. אחר כך, ליד שולחן האוכל ניסיתי להסביר לה שדין סתום ומפגר הוא כדין המילים המאוד אסורות בגן – shut up או stupid ואנחנו לא אומרים אותן. "אהה" גילתה הקטנה פרץ של הבנה. "זה כמו להגיד שמוק. טוב, אז אני לא אגיד יותר מילים של גרפילד" היא הבטיחה, ויש לציין שגם קיימה.

השלב השני היה כמובן השלב הקולינרי. כשנמצאים אצל סבא וסבתא – אוכלים. או לפחות עושים פרצוף על מאכלים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. "רק תנסי את זה. זה מאוד טעים", התחנן סבא מעל צלחת של ביציה, קוטג' ולקרדה אך לשווא. התפשרנו על קרמבו. אחרי שלושה ביסים היא החזירה לי את העיסה בטענה שזה טעים אבל דביק לה מדי, ואני כדי להסתיר את החרפה החזרתי לה את הביסקוויט וניסיתי להסביר לה שחברויות יפלו ויקומו על גב הביסקוויט של הקרמבו. אז היא אכלה אותו. היתה לה ברירה? הסתכלה עלי במבט מרחם ואכלה.

שלושה שבועות עברו בריקודים, הופעה אחת של סבא טוביה (איזה כיף לגדול במקום נטול פסטיגלים וגיבורי על) ואפילו סוף שבוע אחד בבית מלון אילתי ורק כשנחתנו שוב בבית הבנתי את כובד המשקל של האמת החינוכית המפוספסת. ילד ישראלי שלא אוהב קרמבו משול לילד אסקימואי שלא יודע לבנות איש שלג, לילד פיני שלא מסוגל להעריך סאונה טובה, לילד הולנדי נטול אצבעות או לאותו חבר כורדי שהיה לנו פעם שהחליט בילדותו להיות צמחוני ולכן אמא שלו טחנה לו את הקובה כדי להחביא את הבשר. אוי לנו ואנה אנו באים ומה שווה שבת חתן אחת ומטחי סוכריות בבית הכנסת של סבא אם הילדה לא מסוגלת להעריך את מוצאה התרבותי והקולינרי ולהעניק לו את הכבוד המגיע לו?

יכול להיות שבביקור הבא יעמוד לי כוחי (ואולי גם אבא שלה יצטרף ואז נראה כמה יעיל יהיה כוח ההתנגדות שלה) ואצליח למחות את הזעזוע ולשקם את האדמה החרוכה שהותרנו אחרינו. אם לא, אני מרשה לכם להגיד אותי לקדמן.

 

ועוד כמה תובנות ארצישראליות שדורשות התייחסות:

הכתבה המזעזעת הזו הופיעה בדיוק כסיום לדיון שהחל בארץ הקודש כשבת דוד אחת של הפרטית יצאה בערב שבת כשהיא צבועה באופן מינימלי לפגוש חברות ואילו בת דוד אחרת שקרובה בגילה לפרטית, הביאה את סט האיפור שלה כדי להצטבע ולצבוע באבק תכלכל את כל הסביבה. לאלה מכם שלא קראו (ודווקא מומלץ לקרוא ולו כדי להרגיש טובות יותר מזה) היא מתארת את התופעה של ילדות בנות 6(!) שמתאפרות לגן ועורכות את מסיבות יום ההולדת שלהן בספא ואצל מעצבי שיער שונים. אז נכון שעידן הקלולס התחיל באמריקה, אבל שאמהות כגון פנינה רוזנבלום או גלית לוי שכל חייהן סובבים סביב ביצת האופנה והשופינג לא ינסו למכור את השטות של: "אני? אני בכלל לא כזאת ואין לי מושג מאיפה היא קיבלה את זה" ויביאו אותו בכוח לבנות הגיל הרך רק כי באמריקה עושים את זה.

יש הבדל בין ילדה בת 13 שרוצה לשים פס שחור וליפ גלוס "כי כולן עושות את זה" ובין ילדה בת 6 שעדיין לא מבינה את ההבדל בין תחפושת למציאות והולכת לגן עם צללית ורדרדה ונצנצנים. מנסיון, אני יכולה לספר שבת ה-12 תתאפר על אפה ועל חמתה של אמה אצל חברות או במעלית בדרך למסיבה ובת ה-6, שלא תתייחס לעניין כמרד נעורים תגדל הרבה יותר מדי מהר.

 

ונקודה למחשבה לכל מי שמחפש לקנות מתנה למי שבא מרחוק וחוזר לרחוק. דבר ראשון – שונא מתנות יחיה. אני מאוד גאה בעובדה שאני מגדלת פרטית ששמחה לראות את הדודים והסבים שלה בלי לחטט להם בתיקים. אבל אם אתם ממש ממש חייבים (ובתודה רבה כמובן) אז זה נכון שספרים זה יופי בעיקר בגיל הגן חובה, אבל א. זה כבד ותופס הרבה מקום במזוודה ב. אם יש מבצע של 10 ספרים ב-100 שקלים בסטימצקי, כנראה שאתם לא היחידים ששמעתם עליו ולא חייבים לקנות את כל הספרים בעיקר אם הם גם לא משהו (מספיק אחד)  ובכלל – אם יש עוד 5 דודים אחרים שמביאים את אותו הדבר. זה רק ביקור מולדת, לא בר מצווה ועם כל ההערכה והתודה למתנות, עדיף להביא ספר אחד ב-35 שקלים ושיהיה טוב מאשר 5 ספרים ב-50 לא כולל כפולים.

וסוד אחד קטן לפעם הבאה – ילדות קטנות אוהבות דברים קטנים. מדבקות של נסיכות, עט עם נצנצים או פנקס עם ציור של הולי הובי יזכר בעיניהן הרבה יותר מאשר עוד ספר…

ותבוא עליכם הברכה.

 

שלב הגילויים הנאותים:

בקטע הזה הושמצו השמצות פרועות הן על הפרטית והן על סבים וסבתות. הילדה טחנה ירקות ירוקים וסבא שלה לא חולק לקרדה עם אף אחד, אבל מה לא עושים בשביל פאנץ'?

פרט לכך, אני גיבורה הרבה יותר גדולה מרחוק, קרי – כל מה שלא העזתי לומר בשלושה שבועות ביקור, יוצא עכשיו (טוב, אמרתי, אבל לא לכולם…)

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

לתת

כל העניין של "יד שניה" אצל האמריקאים הוא מאוד מפותח. סיור בחנות יד שניה יגלה פריטים שמעולם לא היו בשימוש או היו בשימוש יחיד. כל מה שזכה לשימוש נרחב ועדיין במצב טוב עד מצוין נתרם לחנויות צבא הישע או מושאר בנקודות איסוף אנונימיות.

ברוח החגים, שיתוף פעולה בין האוניברסיטה למרכזים קהילתיים באיזור, יוזמה ברוכה שמתעוררת פעם בשנה וזוכה להצלחה מסחררת עם מטרה קצת שונה מהתרומה הרגילה לאוכלוסיות נזקקות.

פרוייקט "העץ הנדיב" אוסף בקשות מילדים בכל הגילאים ומעביר אותם לכל הסטודנטים והעובדים.

כל אחד מאמץ ילד או ילדה, שרק שלושה פרטים מזהים אותם – שמם הפרטי, מינם וגילם ומשגר מתנה שערכה לא עולה על $25, בהתאם לבקשה המסויימת של הילד ובמידה ולא היתה כזו – בהתאם לשיקול דעתו.

המתנות נשלחות כשבוע לפני חג המולד למרכזים השונים וכל הילדים פותחים את המתנות יחד.

נזקקים הם אכן נזקקים כל השנה, אבל מטרת הפרוייקט המסוים הזה היא לגרום לילד אחד לחייך בגלל משהו שהוא רק בשבילו.

 

 

וגם המתרימים של צבא הישע יוצאים לרחובות לפני החגים

 

 

מיהו יהודי והלחי השניה

 Dear Children,
        I am writing on behalf of Santa Claus in response to your very kind letters.
Our records show that you have been well behaved this year to date.  Pending your continued good behavior, Mr. Claus has decided to make a special trip to
the Westgate Lounge at 6:00 pm on Tuesday, December 13th.  Per Santa Claus tradition, he will be distributing toys and gifts and asking if you've been naughty or nice? His staff will arrange for snacks for  good boys
and girls of all ages. 
                                                  Sincerely,
                                                  Alabaster Snowball 
Chief Executive Elf
North Pole

אולי זו הפולניות שבי ואולי אני סתם ממציאה דברים, אבל תקופת החגים האמריקאית שמגיעה לשיאה בחג המולד, היא אחת התקופות המסובכות יותר לפירוש אצל הילדים, ואפילו האמריקאים.

החיים בבוסטון הם קרש קפיצה מעולה להכרת תרבויות, חגים ומסורות מכל העולם. לרוב הארועים בתקופה הזו שמתפרשת בגדול על פני שלושה חודשים (החל מההכנות לליל כל הקדושים שחל ב-31 לאוקטובר וכלה בערב השנה החדשה וארועי הלילה הראשון ב-31 לדצמבר). כל האירועים הרשמיים לעולם יכללו את המילה "חגים" ללא כל קונוטציה דתית ובראשי חוצות לעולם יעמוד עץ ולא חנוכיה. הצד השני של נקודת המבט הזו הוא שיש הבדל בין תייר לתושב בארץ זרה.

כתייר, אירועים שכאלה מלהיבים, האורות והצבעים מקסימים ולתקופה מוגבלת זה לא באמת חשוב מאיפה באים או לאן הולכים ואפשר לחגוג בלי לחשוב יותר מדי. כשאתה תושב זר אתה מאוד רוצה לקחת חלק אבל אז נדלקת מנורת ה"מסורת מול ילדים" ומתחילים לחשב חישובים על ראוי יותר ופחות להכניס הביתה ומה יגידו סבא וסבתא כשנדבר איתם בסוף השבוע.

כך, לפני שנה בדיוק, מצאנו את עצמנו באירוע הדלקת אורות החג. לאסימון שלי לקח קצת זמן ליפול ובאמת שלא הבנתי את הקישור שבין חבורת צ'ארלי בראון, מפצח האגוזים וחג המולד. כששאלו אותי אם אני חושבת שהפרטית תסכים לעמוד על הבמה ולעזור לראש העיר בספירה לאחור עניתי כמובן בחיוב. הגאווה תפחה כשנוכחנו שהיא הקטנה ביותר שנבחרה ולכן היא מחזיקה ביד את שלט מספר אחד. רגע אחד אחרי חבשו לה מצנפת פרווה אדומה. "אמא! תראי! יש לי כובע של סנדי קלוז!" צטטה הצפצפה את טים ברטון ולי צלצל פעמון גדול מאוד בראש. אך למרות כל הסימנים והאותות, נשאר הטקס בגדר "פתיחת ארועי החגים" ותו לא ואני לקחתי הביתה ילדה אחת מאושרת עם כובע פרווה חדש חם ואדום וגיחכתי בכל פעם שנזכרתי איך זו שנתנה את ההוראה לעץ הגדול להדלק היא יהודיה ישראלית וכמה נחמד לחיות בכור היתוך תרבותי.

שבועיים לאחר מכן התחילו השאלות שהתחילו ונגמרו ב"למה לנו אין עץ כמו ל…?" הסכמנו שזה נחמד, אבל זה  "לא שלנו". הבאנו סביבונים, חילקנו מטבעות שוקולד, שרנו שירים ועשינו סדנאות עם שעווה, שקפים וצלופן תוך שימוש בווריאציות שונות של לטקעס ושליפת מתכוני סופגניות של סבתות. "זה נחמד" פסקה הפרטית עם שמש על הראש. "אבל עץ יותר". כשניסינו לשכנע שוב שחנוכה זה אחלה, זכינו למבט מזלזל ולפסיקה נוקבת – "חנוכה מגעיל". "בעיה שלך", ענה לה נר גימל. "ככה זה להיות יהודים. מגעיל". בינינו? לשנינו היה ברור שהיא צודקת ומה ש"הם" מספקים הרבה יותר מנצנץ ואטרקטיבי מנרות שאסור לגעת בהם בחנוכיה דקורטיבית.

 
 

השנה דברים היו קצת שונים. כל שנה היא שונה כשמגדלים ילדת טרום חובה עם פה של בוגרת אוניברסיטה. יריית הפתיחה נורתה כשהיא הבינה שאין שום סיכוי להתווכח או לנסות לשכנע אותנו לדחוף "חנוכה בוש" (על המנהג המגונה של המקומיים לתת מתנה בכל אחד משמונת ימי החנוכה כדי שלא ירגישו מקופחים היא עוד לא שמעה למזלנו). לא עברו יומיים מחג ההודיה וקיבלנו הזמנה מפתיעה מהורים של חברה מהגן לחגוג איתם את חג המולד בתנאי שנביא איתנו חנוכיה וסופגניות כדי שגם שלהם תוכל לספוג קצת מסורת אחרת.

אז נפתחה הרעה מכיוון אחר. החברה רצתה לקנות לפרטית מתנת כריסמס "אבל היא לא חוגגת כריסמס" הסבירה לה אמא שלה, "את יכולה לקנות לה מתנת חנוכה". הקטנה כמובן לא הבינה מה רוצים מחייה וכיאה לילדה מחונכת שאלה מה זאת אומרת. אמה, מצידה, הייתה מאושרת שהזו מתעניינת בעולם שסביב והתפנתה להסביר: "פעם היה איש אחד, שקראו לו ישו וכל מיני אנשים חשבו שהוא מאוד מיוחד. היו אנשים אחרים שלא חשבו שהוא כל כך מיוחד, והם חוגגים את חנוכה".

איי.

היא חשבה שבזה יגמר הסיפור, אבל אז פערה החכמולוגית עיניים ושאלה: "ומה איתך ועם אבא? אתם חושבים שהאיש הזה ישו היה מיוחד?"

האיי השני הגיע מכיוון האמא שכל קשר בינה ובין דת, כנסיה או לידת ישו מתמצה בציורי הסנטה מתגלש לו בארובה על בקבוק של קוקה קולה.

"וחוץ מזה", המשיכה האיינשטיינית הקטנה להקשות תוך שהיא תוקעת קיסמים דמיוניים בכפות ידייה של האם, "אם הם באים לפה בכריסמס, אז יוצא שהם כן חוגגים. איתנו".

בינינו, כל המסורות והתרבויות הן כיף גדול כשיודעים לקחת את החיובי מכל אחת. באופן מסוים קל מאוד להסביר ש"אנחנו יהודים ולכן אנחנו סובלים גם את מה שלא כיף ביהדות" ובו זמנית להתארח בחגיגות חג מולד ולקבל מתנה מסנטה.

ועם כל הכיף והנצנצים בל נשכח שגם "להם" יש את הסבל היחסי ולא כל ילד זכאי ליחס חיובי. לי אישית מאוד הפריע הפרסום המסיונרי והמנוכר לארוע שנתלה על לוח המודעות (בבוקסה שלמעלה). אם זה היה פלאייר למחזמר החדש של הארי פוטר, אני מניחה שהייתי מתייחסת אליו אחרת, אבל העובדה שההתייחסות של קצין המבחן הבוחן כליות ולב היא חלק בלתי נפרד, יש לי בעיה עם האפליה כביכול בין הילדים. שנאמר – אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תבלבל במוח על התנהגות טובה או לא.

 

 

אל תשאלו מה קרה

היום נפל לי עוד אסימון בנוגע ללמה אני מרגישה פה כל כך נוח.

זה לא מזג האוויר ואפילו לא המכירות המפתות. זה בגלל הבייסבול שאין לי בו מושג קלוש ובגלל המראה הספורטיבי שבו אני מבינה עוד פחות. זה בגלל עוד נקודה שמחברת את בוסטון לירושלים.

ג'וני דיימון, מספר 18 בעל המראה הישועי עוזב את הרד סוקס – אלופת הבייסבול הבוסטונית לטובת חוזה של 52 מליון דולר עם הינקיז.

אז זה לא שלא מעריכים פה כסף, זו בכל זאת אמריקה והוא בכל זאת ספורטאי, אבל לעבור מבוסטון לניו יורק בכלל ומהרד סוקס לינקיז בפרט זוהי בגידה שאין עליה סליחה ומחילה. הינקיז משולים לשטן בהתגלמותו, שקונים הכל בכסף כולל את כבודם ההולך ואוזל. בוסטון היא בית ובית לא עוזבים כל כך בקלות ובעיקר לא כדי לבלות את שארית ימיך באש הגהנום ליד הקבר של נאצר השחור.

ושאף אחד לא יתפוס אותי במילה, בחיבור בוסטון ירושלים אני לרגע לא מתכוונת להקבלה בין הסוקס לביתר למרות שלערוק מפה לינקיז זה כמו מלמיליאן עובר למכבי תל אביב, אריה דרעי חובר למרץ ופנינה רוזנבלום בקרב בוץ עם שלי יחימוביץ, אבל התגובות הבוסטוניות להן הייתי עדה היום בהחלט עוררו גאווה.

התמונה של חמורו של משיח בחולצה מספר 18 אולי תשבור שיאים באיביי, אבל בקניונים השכונתיים היא נמכרת בגרושים ספורים ושיראה מה זה. הכתבות בעיתונים המקומיים מחקו את האובייקטיביות לשבוע הקרוב (לפחות עד שיעבור את הבדיקות הגופניות והמעבר יושלם) ואצלי במשרד, מעריצה מספר אחת של חסוס הנ"ל הורידה את הפוסטר מקיר הקיוביקל שלה והדביקה אותו אחר כבוד על מפתן הדלת כדי שלא יהיה מנוס אלא לדרוך. ללא ספק, ההלם שתקף את עדת בוסטון ברגע שבו פורסמה הידיעה לפני כ-24 שעות התחלף בזעזוע וגועל קולקטיבי.

העובדה שלפני כך וכך זמן היה דיימון שותף לשבירת הקללה שרבצה על הרד סוקס והיה אחד ממבשלי האליפות ללא ספק מסייעת לו לזכות בתואר הבוגד-פחדן-שישרף-וכושלאמא שלו-הלוואי-וכמה -יותר-מהר-גם של השנה.

בני התרבות הבוסטונים, שאפילו ההתפרעויות שלהם הן בפיקוח ובתיאום מראש כבר מתכננים את הקארמה הרעה שתחזור עליו, על הקריירה שלו ועל אחוזת הקבר המשפחתית שאיש לעולם לא יפקוד יותר. ויש גם ריקוד ניצחון.

אכן, תחושה של בית.

 

אם זר קוצים כואב זה הקטע שלך, יש כמה בוסטונים שישמחו להושיב אותך על אחד. ג'וני דיימון בתמונה היסטורית.

משפיע לא משפיע

אתר החדשות המצחיק ביותר באמריקה הלא אמיתי בניגוד לאחרים – The Onion (ששווה לסקור בכל פעם שהאמת נמאסת), מציג את "Stacker"משחק מחשב חדש שמבטיח לא להשפיע באף צורה על התנהגות ילדים.

הגרפיקה כוללת אך ורק קופסאות חומות ואפורות, מלבניות ומרובעות והכי חשוב – נטולות פינות חדות! האפקטיים הקוליים משעממים ונטולים כל גוון והמשחק כולו נטול מטרות, לא מוגבל בזמן והפעילות היחידה היא סידור הקופסאות. המשחק מנקודת המבט בגוף ראשון לא יוצרת הזדהות עם הדמות הואיל ושמה אינו ידוע וכלום בעצם לא קורה.

מפתחי המחשק כמובן טוענים שהם הושפעו מהביקורות האמיתיות בעולם משחקי המחשב. "אף ילד לא בעולם לא יפיק דבר מהמשחק, אין סיבה מדוע תעשיית המשחקים לא תפתח יותר משחקים כאלה".

למרות זאת, הורים למתבגרים שעובדים בבתי אריזה, מחסנים ובתעשיית הקופסאות כבר מאיימים לתבוע בטענה שהמשחק יזיק לילדי המעמד הנמוך שהוריהם התאמצו כל השנים לא להציג את עיסוקם כזוהר וכעת, כל מאמצי החינוך שלהם יורדים לטמיון בעקבות המשחק.

 

 

"Stacker" – משחק המחשב שקבוצות הורים ברחבי העולם מריעות לו

מופע הקולנוע של דורותי

אחת הדרכים הנכונות לכל הורה להרגיש בבית במקום זר היא להתערות בחברה המקומית על שלל גווניה. השתתפות באירועי תרבות שונים תוך ברבור אמריקאי בלתי פוסק יעניק ולו לרגע, את התחושה שהנה אתה מבין מה קורה פה ומי נגד מי והנה אתה בעצם חלק מכל זה. אבל אני לא רוצה להיות חבר במועדון שמקבל חברים כמוני לשורותיו, תחשוב במילותיו של גראוצ'ו מרקס אבל אז זה כבר יהיה מאוחר מדי. לפני שתספיק לנקוש בעקבים ולחשוב שאין מקום כמו הבית, תגלה שאתה אכן נוטל חלק בפעילות תרבותית מקומית, אבל כזו השמורה לתמהוניים בלבד.

זה מה שקרה לנו בסוף השבוע האחרון.

הפרסומים התמימים לכאורה, הזמינו אותנו להקרנה ושירה בציבור של הקוסם מארץ עוץ. אנחנו, נאיבים שכמותנו ופריקים של הסרט החלטנו לבדוק את העניין ולו כדי להעביר עוד יום ראשון עם אחד הסרטים הנצפים ביותר במחוזותינו. הואיל ולא ממש הבנתי מה הולך לקרות, אפשרתי לפרטית ללבוש את תחפושת הדורותי שלה, החלטה שהתבררה כנכונה ביותר.

כל שאר באי האולם היו גם הם מחופשים, ללא הבדל מין או גיל. רוב הילדות הקטנות היו דורותי ורוב הילדות הגדולות היו המכשפה הרעה ברמות שונות של קינקיות. הבנים נחלקו בין אריות, דחלילים ואנשי פח ובני הנוער העדיפו לנכס לעצמם וורסיות מנצ'קינים שונות.

 

כבר בכניסה קיבל כל אחד שקית. לתומנו חשבנו שזו שקית הפתעות, לאחר כמה דקות הסתבר לנו שזו שקית הפעלות שלכל פריט בה שימוש ייחודי כדלהלן:

רעשן – בכל פעם שרואים את המכשפה הרעה, מרעישים כדרך המן הרשע. כשהיא מתחילה לדבר לוחשים כנחשים.

בועות סבון – בכל פעם שגלינדה הפיה הטובה מגיעה.

מטה קסמים נוצץ – בכל פעם שאיזשהו פלא מתרחש על המסך.

קאזו – צפצפה שנשמעת כמו נגינה על מסרק ומיועדת לצפצוף כל המנגינות נטולות המילים כגון – טרה טרה טרה רה (וכל הכבוד למי שיזהה מאין הקטע המוזיקלי הנ"ל).

אריה אחד עלה על הבמה והסביר לכל המאותגרים מה עושים או לא עושים. כמה מהמתחכמים בקהל החלו לצעוק לכיוונו הערות הישר מבית היוצר של מופע הקולנוע של רוקי והוא, מצידו, שיתף פעולה בחוק שהגדיר שאין חוקים וארגן  תהלוכת תחפושות שבסופה הוקרן הסרט המלא.

תמיד ידעתי שיש עוצולוגים ומשוגעים לדבר, אני עצמי צפיתי בסרט עשרות פעמים מאז גיל 6 (מאז שהייתי הבת של זה מהקולנוע), אבל ההלם התרבותי הותיר אותי חסרת מילים ופעורת חיוך.

המבוגרים שבקהל דקלמו את הסרט מילה במילה, הכינו הערות ביניים מצחיקות ושיתפו פעולה ברמה שזר מבחוץ יכול היה לחשוב שתיכף יפול פה בית או שלחילופין יצוצו ממתחת הכסאות כל אנשי המחלקה הסגורה ויזריקו לכולנו. אני מצידי נזכרתי בנסיעה שלנו ל"ארץ הסיפורים" בקיץ האחרון (שזה דיסנילנד לעניים אליטיסטים צעירים יותר) ששם טסנו בבית המעופף אבל לא נחתנו בעוץ. בנקודה מסוימת דווקא הקלה עלי החווייה הזו שהציגה את החברה כמו שהיא והותירה את הפרטית בהלם מעונג שכזה שהיא כמעט ולא שאלה שאלות. הסבא החביב שישב לידה, שנקראה כמו כל פרופסור ממוצע שהיא פוגשת ביום יום, התקיל אותה מדי פעם בשאלות פילוסופיות קיומיות בנוגע לשכל של הדחליל ורק לשאלה אחת שלה הוא לא ענה: למה הגדולים מפריעים לכולם לראות את הסרט?