יש כמה קשיים קיומיים לחייזרים המבקשים להשתקע, ואפילו זמנית, בארצות הברית של אמריקה.
כשכבר חושבים שמבינים איך עובד ההליך הביורוקרטי ומצליחים להוציא אישור עבודה – מתוך הנחה שיש לך את סוג הויזה הנכונה, ביקשת (וקיבלת אחרי כמה שבועות) מספר ביטוח לאומי במשרד א' הלכת איתו למשרדים הממשלתיים, הצטלמת תמונה מיוחדת להם (במחיר מבצע כמובן) בגודל שאי אפשר להשיג, בלי משקפיים/עגילים/סיכות ראש בזוית של 45 מעלות הצידה ובאלכסון למעלה עד שאין שום סיכוי שיזהו אותך, השארת טביעות אצבע על פתק בתוך מעטפה שמישהו הבטיח שישלח לך לניו ג'רזי וזרק אותה לערימה ענקית של מעטפות דומות, חיכית 3 חודשים (בלי אישור זמני כמובן) וקיבלת את הכרטיס המיוחל שבכלל לא דומה לך ואין בו אות אחת, חוץ מהשם שמאויית באמריקאית, שרומזת מאיפה באת או לאן מועדות פניך. או אז מבינים שבעצם לעבור את מסך הביורוקרטיה זה הדבר הכי קל בספר משום שכולו שחור או לבן.
עכשיו הגיע הזמן לחפש את החברים שלך.
אומרים שהיה פה שמח פעם. טרום ימי ה 9/11. היה קל יותר לזרים להכנס למעגל העבודה. אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אני כן יודעת שכל מי ששמע שאני ישראלית שמחפשת עבודה מיד שאל: "ובבתי הכנסת כבר היית?" מתוך הנחה שמה שלא עשו 30 שנות ציונות ישראלית, תעשה שבת חתן אחת וכל שעלי לעשות זה להשתחל לעזרת הנשים בצניעות המירבית שמקנה לי חצאית הכוח שלי, להשפיל מבט ולעשות פרצוף של הדבר החם הבא מבעד לטול המכסה את פני.
אחד המושגים הבסיסיים באנגלית אמריקאית הוא הNetworking – הרישות. בלעדיו, הסיכוי להתקיים נמוך עד כדי לא קיים. בבסיס הרישות – הכרות, ואפילו קלילה מאוד עם מי שיש.
כשחושבים על זה זה כמעט אבסורדי. הרי בכל שיחה על טיב האמריקאיות יעלה כל הנושא של שמירת הפרטיות וחוסר אכפתיות כלפי אחרים ודווקא כאן קורה הבלתי יאמן.
בדיוק כמו באותו פרק מפורסם של "קרובים קרובים", אנשים פה ממש זוכרים את כל מי שלמד איתם בגימל שלישית. זו כנראה הסיבה לתיעוד המופרע כבר מגיל הגן. תמונות מחזור מהעריסה ועוד יותר מפחיד – רמת הזיהוי שלהם אחד את השני ברחוב.
ובאמת, המקומות ליצור קשרים הם מגוונים עד כדי הזויים לגמרי.
בראש ובראשונה – ההשתייכות הלאומית/דתית. אם אתה מורמוני מאמין – לך לכנסיה, אם אתה יליד מיין – צא למטעי התפוחים, אם אתה דרומי – לך חפש שפן בלי כובע ואת מי שמכניס לו מכות, אם אתה ערבי לך לדאנקן דונאטס ואם אתה צרפתי לך מפה.
עכשיו, נגיד שאתה הורה לילד בגיל הגן ונגיד שמצאת כמה הורים בפארק עם הרבה רצון טוב ואיזו משרה פתוחה ונגיד שהם מוכנים לתת לך את הצ'אנס שבלנסות לקבל את המשרה הזו. אם כזה דבר היה קורה בארץ וכבר עשית את המרחק עד כה, בעצם עשית את החצי הארוך של הדרך. פה, זה רק נדמה לך.והם בעצם נחמדים לכולם ולכן גם האפשרות שווה. לכולם. אז הנה כמה טיפים על קצה המזלג איך לקבל אפשרות בארץ האפשרויות. כאילו.
הגעת לשלב הראיון – הצעד הראשון הוא בחיוך נעים ושיחה קלילה וזורמת על מזג האוויר (האופציה הבוסטונית העדיפה)/ הפטריוטס (האופציה הבוסטונית העדיפה)/הרד סוקס (האופציה הבוסטונית העדיפה) והבן דוד בקיבוץ (לא האופציה הבוסטונית העדיפה אבל לכולם יש כזה).
הדבר היפה אצל מעסיקים אמריקאים בפוטנציה הוא שהם לעולם נורא נחמדים וחייכנים ולכולם יש אותו שטאנץ של תגובות. עם חיוך מנומס שכולו פרסומת למשחה הם יהנהנו באמפתיה, יבינו בדיוק על מה אתה מדבר, יחלקו חוויות דומות מעולמם ובסוף יכניסו לך במשהו סתום אפילו יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך". חברים זה לא פה. ואם זה כן, אז הם יכלו לקשר אותך למשרה נחשקת יותר.
בכל סדנאות ההכנה לראיונות מרחיבים בפרוטרוט בנוגע לשלב האחרון של הראיון. זהו השלב שבו המרואיין חייב לשאול את המראיינים. לא שאל=לא עובר. הכללים הם די נוקשים אבל בעצם מאפשרים הצצה לאותה אמריקאיות חשאית. אל תשאל שאלות ישירות מדי משום שלא תקבל תשובות. מצד שני, אם תשאל שאלות בסחור סחור, למרבה ההפתעה – עדיין לא תקבל תשובות, כנראה משום שלא שאלת ישירות.
אחרי ששלפת כמה שאלות שהכינות מראש, רגע לפני שנפרדים, כדאי שתשלוף שוב את קלף הרישות שלך. הערה נוסח: "אז נתראה בצ'ולנט של הכוהנז בשבת?" יכולה לעבור אך בקושי. עדיף רק להזכיר ברמז נוסח: "אני מקווה שהגשם יפסק משום שהערב יש לנו כרטיסים לקונצרט ויהיה חבל לאכזב את הבייביסיטרית המסורה שלנו. הבת של האידלמנים. נחמדה כזו. כמו אבא". ואז, אחרי לחיצות הידיים והנאום הקבוע של "דונט קול אס וויל קול יו" יוצאים בתחושה מרירה כזו של "הרי לפני 5 דקות זה היה אצלי בכיס והרי אידלמן היה כל כך נלהב לספר איך תיאר בפרוטרוט את מעלותי לועד המנהלים וכמה שאני פשוט תפור על המשרה.
המהדרים מוסיפים שכדאי לשלוח לועד המנהל כרטיס תודה עוד באותו יום (שזה עוד פטיש תיעודי אמריקאי לא ברור, כל צפון אמריקאי שמכבד את עצמו מחזיק קלסר עם כרטיסים מתוייקים אלפבתית וממויינים לפי קטגוריות וכן, זה מזעזע כמו שזה נשמע), כדי שיזכרו אותך טוב יותר.
ואם אתם מזדמנים לסיטואציה, קפצו לקידוש שלפני הקוגל. תגידו שאני שלחתי אתכם.
4 תגובות על “אמור לי מי חבריך, אגיד לך כמה זה שווה”
עובד חזק גם בארץ. מוכר בגרסת "איפה היית בצבא?" "מכיר את?…"
בעצם, נראה לי שאנחנו המצאנו את זה. ידוע שבמקומות עבודה רבים יש סיכוי שבכלל יסתכלו על הקורות חיים שלך רק אם תכירי מישהו מבפנים.
שפה, אם התמזל מזלך הנטוורקינג באמת יעזור לך להשיג את העבודה (כמה שיותר אנשים שתכיר במקום, כך טוב יותר). בארץ, אם אתה לא לפחות בן דוד של הסיכוי לקבל את העבודה קלוש.
זה מאוד נוגע לליבי איך אנחנו לוקחים בעלות על כל תכונה אנושית שניה שקיימת בעולם. לא אנחנו לא המצאנו את הנטוורקינג. האופי האנושי המציא זאת וזה למעשה קיים בכל התרבויות. רק שאנחנו, כמו כל דבר מתבססים על קשרים אמיתיים והכל נעשה באילתור או עודף ישירות. כאן זאת פשוט אומנות. מגיל מאוד צעיר לומדים הרכים שמה שחושבים עליך הרבה יותר חשוב ממה שאתה ושכל בן אדם הוא פוטמציאל להרבה כסף לעתיד לכן אין מקום לאינדיבידואליזם או לעקרונות או למה שאתה חושב באמת. מה שחשוב זה מה חושבים עליך, עם מי היסתובבת ולמה אתה משתייך. כמו שאיילת אמרה, אתה פוגש מישהו בברביקיו והבן אדם זורק בנונשלנטיות תוך כדי צחוק מעושה אני לא מאמין מה אח של אישתי עשה אתמול עם שלושת הילדים שלי, הוא לקח את ספר המחזור שלי מהרווארד והראה להם איך הראינו אני ואישחשובנורא בקולג
כך למדת שהוא נשוי עם שלושה ילדים ולמד בהרווארד עם מישהו שסידר לו עבודה עם מלא כסף
למה לא לשאול אותו אתם אומרים
חס וחלילה מה השתגעתם זה אסור בתכלית האיסור לשאול אדם על חייו הפרטיים, אם הוא נשוי או יש לו ילדים או כמה הוא מרוויח
והכי מפחיד זה לראות ילדים בני 7 מדברים ככה
אבל בסוף יצאה לי עבודה לא רעה.
וזה כמובן אחרי שהעבירו את שבעת מדורי הראיון שלפניו ואחריו נתנו לי את התחושה שהכל אצלי בכיס ורק אחרי הראיון האחרון – שהיה אמור להיות הסדרת פורמליות ותו לא (אני עם הדוגריות הלבנטינית שלי…) חטפתי את השטוזה של: תראי, אנחנו עוד נודיע לך, אנחנו מראיינים עוד אנשים למשרה ונקבל החלטה בעוד שבוע…
(אותו סיפור בדיוק קרה לי 3 חודשים לפני עם משרה שרציתי אפילו יותר, אבל שם לא היה לי נטוורקינג בכלל).