היום נפל לי עוד אסימון בנוגע ללמה אני מרגישה פה כל כך נוח.

זה לא מזג האוויר ואפילו לא המכירות המפתות. זה בגלל הבייסבול שאין לי בו מושג קלוש ובגלל המראה הספורטיבי שבו אני מבינה עוד פחות. זה בגלל עוד נקודה שמחברת את בוסטון לירושלים.

ג'וני דיימון, מספר 18 בעל המראה הישועי עוזב את הרד סוקס – אלופת הבייסבול הבוסטונית לטובת חוזה של 52 מליון דולר עם הינקיז.

אז זה לא שלא מעריכים פה כסף, זו בכל זאת אמריקה והוא בכל זאת ספורטאי, אבל לעבור מבוסטון לניו יורק בכלל ומהרד סוקס לינקיז בפרט זוהי בגידה שאין עליה סליחה ומחילה. הינקיז משולים לשטן בהתגלמותו, שקונים הכל בכסף כולל את כבודם ההולך ואוזל. בוסטון היא בית ובית לא עוזבים כל כך בקלות ובעיקר לא כדי לבלות את שארית ימיך באש הגהנום ליד הקבר של נאצר השחור.

ושאף אחד לא יתפוס אותי במילה, בחיבור בוסטון ירושלים אני לרגע לא מתכוונת להקבלה בין הסוקס לביתר למרות שלערוק מפה לינקיז זה כמו מלמיליאן עובר למכבי תל אביב, אריה דרעי חובר למרץ ופנינה רוזנבלום בקרב בוץ עם שלי יחימוביץ, אבל התגובות הבוסטוניות להן הייתי עדה היום בהחלט עוררו גאווה.

התמונה של חמורו של משיח בחולצה מספר 18 אולי תשבור שיאים באיביי, אבל בקניונים השכונתיים היא נמכרת בגרושים ספורים ושיראה מה זה. הכתבות בעיתונים המקומיים מחקו את האובייקטיביות לשבוע הקרוב (לפחות עד שיעבור את הבדיקות הגופניות והמעבר יושלם) ואצלי במשרד, מעריצה מספר אחת של חסוס הנ"ל הורידה את הפוסטר מקיר הקיוביקל שלה והדביקה אותו אחר כבוד על מפתן הדלת כדי שלא יהיה מנוס אלא לדרוך. ללא ספק, ההלם שתקף את עדת בוסטון ברגע שבו פורסמה הידיעה לפני כ-24 שעות התחלף בזעזוע וגועל קולקטיבי.

העובדה שלפני כך וכך זמן היה דיימון שותף לשבירת הקללה שרבצה על הרד סוקס והיה אחד ממבשלי האליפות ללא ספק מסייעת לו לזכות בתואר הבוגד-פחדן-שישרף-וכושלאמא שלו-הלוואי-וכמה -יותר-מהר-גם של השנה.

בני התרבות הבוסטונים, שאפילו ההתפרעויות שלהם הן בפיקוח ובתיאום מראש כבר מתכננים את הקארמה הרעה שתחזור עליו, על הקריירה שלו ועל אחוזת הקבר המשפחתית שאיש לעולם לא יפקוד יותר. ויש גם ריקוד ניצחון.

אכן, תחושה של בית.

אם זר קוצים כואב זה הקטע שלך, יש כמה בוסטונים שישמחו להושיב אותך על אחד. ג'וני דיימון בתמונה היסטורית.