אחת הדרכים הנכונות לכל הורה להרגיש בבית במקום זר היא להתערות בחברה המקומית על שלל גווניה. השתתפות באירועי תרבות שונים תוך ברבור אמריקאי בלתי פוסק יעניק ולו לרגע, את התחושה שהנה אתה מבין מה קורה פה ומי נגד מי והנה אתה בעצם חלק מכל זה. אבל אני לא רוצה להיות חבר במועדון שמקבל חברים כמוני לשורותיו, תחשוב במילותיו של גראוצ'ו מרקס אבל אז זה כבר יהיה מאוחר מדי. לפני שתספיק לנקוש בעקבים ולחשוב שאין מקום כמו הבית, תגלה שאתה אכן נוטל חלק בפעילות תרבותית מקומית, אבל כזו השמורה לתמהוניים בלבד.

זה מה שקרה לנו בסוף השבוע האחרון.

הפרסומים התמימים לכאורה, הזמינו אותנו להקרנה ושירה בציבור של הקוסם מארץ עוץ. אנחנו, נאיבים שכמותנו ופריקים של הסרט החלטנו לבדוק את העניין ולו כדי להעביר עוד יום ראשון עם אחד הסרטים הנצפים ביותר במחוזותינו. הואיל ולא ממש הבנתי מה הולך לקרות, אפשרתי לפרטית ללבוש את תחפושת הדורותי שלה, החלטה שהתבררה כנכונה ביותר.

כל שאר באי האולם היו גם הם מחופשים, ללא הבדל מין או גיל. רוב הילדות הקטנות היו דורותי ורוב הילדות הגדולות היו המכשפה הרעה ברמות שונות של קינקיות. הבנים נחלקו בין אריות, דחלילים ואנשי פח ובני הנוער העדיפו לנכס לעצמם וורסיות מנצ'קינים שונות.

כבר בכניסה קיבל כל אחד שקית. לתומנו חשבנו שזו שקית הפתעות, לאחר כמה דקות הסתבר לנו שזו שקית הפעלות שלכל פריט בה שימוש ייחודי כדלהלן:

רעשן – בכל פעם שרואים את המכשפה הרעה, מרעישים כדרך המן הרשע. כשהיא מתחילה לדבר לוחשים כנחשים.

בועות סבון – בכל פעם שגלינדה הפיה הטובה מגיעה.

מטה קסמים נוצץ – בכל פעם שאיזשהו פלא מתרחש על המסך.

קאזו – צפצפה שנשמעת כמו נגינה על מסרק ומיועדת לצפצוף כל המנגינות נטולות המילים כגון – טרה טרה טרה רה (וכל הכבוד למי שיזהה מאין הקטע המוזיקלי הנ"ל).

אריה אחד עלה על הבמה והסביר לכל המאותגרים מה עושים או לא עושים. כמה מהמתחכמים בקהל החלו לצעוק לכיוונו הערות הישר מבית היוצר של מופע הקולנוע של רוקי והוא, מצידו, שיתף פעולה בחוק שהגדיר שאין חוקים וארגן  תהלוכת תחפושות שבסופה הוקרן הסרט המלא.

תמיד ידעתי שיש עוצולוגים ומשוגעים לדבר, אני עצמי צפיתי בסרט עשרות פעמים מאז גיל 6 (מאז שהייתי הבת של זה מהקולנוע), אבל ההלם התרבותי הותיר אותי חסרת מילים ופעורת חיוך.

המבוגרים שבקהל דקלמו את הסרט מילה במילה, הכינו הערות ביניים מצחיקות ושיתפו פעולה ברמה שזר מבחוץ יכול היה לחשוב שתיכף יפול פה בית או שלחילופין יצוצו ממתחת הכסאות כל אנשי המחלקה הסגורה ויזריקו לכולנו. אני מצידי נזכרתי בנסיעה שלנו ל"ארץ הסיפורים" בקיץ האחרון (שזה דיסנילנד לעניים אליטיסטים צעירים יותר) ששם טסנו בבית המעופף אבל לא נחתנו בעוץ. בנקודה מסוימת דווקא הקלה עלי החווייה הזו שהציגה את החברה כמו שהיא והותירה את הפרטית בהלם מעונג שכזה שהיא כמעט ולא שאלה שאלות. הסבא החביב שישב לידה, שנקראה כמו כל פרופסור ממוצע שהיא פוגשת ביום יום, התקיל אותה מדי פעם בשאלות פילוסופיות קיומיות בנוגע לשכל של הדחליל ורק לשאלה אחת שלה הוא לא ענה: למה הגדולים מפריעים לכולם לראות את הסרט?