פעם ילד לתמיד

בדרך להופעה התחשק לי שאף אחד לא יגיע ושנהיה שם לבד. לא כי אני רעה אלא רק משום שאני אנוכית.

יש משהו בדיסק של "ילד פעם" שהוא אישי כל כך ומנתק אותך לרגע מכל הסביבה עד שאפשר לחשוב שהשירים שלהם מדברים ישר אליך ומתארים ילדות שגם אם לא חווית, זו בדיוק הילדות שרצית.

אני קשה מוזיקלית. כבר כתבתי כאן בעבר על העדפות מוזיקליות לי ולאלה שאני אחראית על חינוכם. הקושי המוזיקלי שלי מתבטא קודם כל בעובדה שאני לא יכולה לשאת זיופים או שירה מתיילדת כדוגמת כוכבי ערוץ הילדים ושנית אני קשה בכך שברגע שאני אוהבת משהו קשה מאוד להזיז אותי לדברים חדשים. עם כל הכבוד ל88FM (ויש כבוד) אמנים איזוטריים ששואבים השראה מפולקה במקצב קובני הם לא הכוס תה שלי, ולא בגללם אלא בגללי. וכן, אני יודעת מה אני מפסידה, לא אשמתי שיצאתי ככה.

לכן, כשהגיע האבא של וסיפר בעיניים נוצצות על שירי גדולים לילדים שהוא שומע קצת לפני 8 באוטו באותה 88FM, הנהנתי בחביבות והתכופפתי שיעבור הגל.

שבועיים אחרי כשהגיע עם הדיסק ודחף אותו למכשיר בהיתי בשעמום בקיר. כשדרש חוות דעת נאלצתי להסביר לו שכל הכבוד לחבורת ילדים שהחליטה להתלבש על הורים פראיירים, אבל הם לא רכטר, או גפן או אפילו סנדרסון.

הוא לא ויתר. וכשאני אומרת לא ויתר, אני מתכוונת לא ויתר. בהשמעה השניה הוא כבר היה שרוע על הספה וזמזם

 

active content removed

 

בשלב הזה התחלתי להתרצות, אבל עדיין הייתי צריכה לשמור על פאסון.

עברתי שיר שיר והסברתי לו מי השיר הזה בעצם רצה להיות ולמה הוא לא. כמעט שכנעתי את עצמי.

בהשמעה השלישית הוא גייס נשק בלתי קונבנציונלי. את הילדים. ומי שלא ראה פספוס בן 3 עם מטאטא ביד לא ראה הארד רוק מימיו.

 

active content removed

 

או אז הפרטית הייחודית פצחה לה בסולו מופלא של "כשנוסעים" (שאותו כבר תאתרו לבד) ולא יכולתי להישאר אדישה לשינויי הסולמות המסובכים שאכן מיצבו אותה, שוב, כמוכשרת יותר מכל ילדי כיתה ב' שהכרתי מימי.

 

לא היה לי מה לומר. נסענו להופעה.

נכנסנו לאולם הצוללת הצהובה לצלילי הקטקטים, קישקשתא, מרקו ולילך גליקסמן והתיישבנו ליד סלסלת במבה.

מהרגע שהחבורה עלתה לבמה, זה לקח בדיוק 3 דקות עד ששכחנו שבאנו עם ילדים, אבל זה היה בסדר. גם הילדים שכחו אותנו. השירים – שנוגנו בהופעה בדיוק באותו סדר בו הם מתנגנים בדיסק שאבו אותם פנימה והוציאו מהם תגובות שלא הכרנו – ווקאלית, פיזית ורטרו לינקות שהתבטא במבט מצועף ופה פעור בחיוך אווילי בקטעי הקישור.

אז ישבו איתנו עוד אנשים, אבל לא הרגשנו אותם. היינו כולנו בחוויה שכל כך הרשימה אותנו שישבנו ושרנו והשתתפנו וצחקנו והתרגשנו ובעיקר חייכנו. חייכתי כמו הפעם הראשונה שיצאתי לבדי להופעה אמיתית (דני רובס עם "פנים ושמות" ב- 1987) והתרגשתי באופן שחשבתי שלא יחזור עוד לעולם כי אחרי שראיתי את סטינג ובובי מקפרין ואלאניס וג'טרו טול איך אפשר עוד להפתיע אותי?

אבל הם הצליחו. הם הביאו משהו נקי והרמוני ויפה ותמים. בעיקר תמים. הם שיתפו את הילדים בשירים, בבועות סבון, בנגינה על מטאטא, בלהיות שבלול וארנבת והם עשו את זה נכון כי הם השקיעו מוזיקלית בהורים. הילדים הכירו קאזו ומשרוקיות וקצב מחיאות כפיים וכלי הנגינה היחיד שחסר שם היה מסרק.

והכי נהניתי מזה שהם נהנו. לא ברמת כוכבי ערוץ הילדים אלא מנקודת המבט של מוזיקאים שעושים מוזיקה איכותית שמגיעה לכולם ובסוף הטקס שרים שיר ערש אקוסטי, בחושך עם כל הילדים מסביב.

בשישי אחר הצהריים יצאנו מההופעה, מצמצנו כנגד השמש והיינו שמחים שמחים ורגועים רגועים. אם תראו משפחה בנירוונה עם חולצות "ילד פעם" צבעוניות עושה פרצוף של חיפושית, תדעו שהגעתם אלינו ואם אתם מחפשים מתנה לעצמכם או אפילו למישהו אחר, תפרגנו לעצמכם דיסק.

 

ודבר אחרון – אנחנו גדלנו על הכבש ה- 16 שאנחנו ממחזרים על הילדים שלנו. מגיעה להם איכות מקורית שלהם, אז אם אתם קשורים לתחנת רדיו ספרו להם על חבורה של גדולים שדואגת לדור הבא, כדי שלא רק אנחנו נהנה. אל תהיו אגואיסטים, מה אכפת לכם?

בפרטי פרטיים

אף אחד לא נולד הורה. יתר על כן, גם אלה שהופכים הורים עושים טעויות. הרבה טעויות. בעיקר עם הילד הראשון. בגלל שאני מומחית לחינוך ומומחית לילדים, בדיוק כמו רוב ההורים שאני מכירה, אני משתדלת לא לפצוח במניפסטים על נכון ולא נכון אלא שומרת את הדעות שלי לעצמי וכך גם את הטעויות. אתם יודעים, טיפול פסיכולוגי הוא לא עניין זול ובהחלט יספיק לי לממן את זה של ילדי מבלי להכניס למשוואה גם ילדים של אחרים.

במשך כל שנות האמהות שלי זרמתי. בעיקר בלית ברירה. נחמד לחשוב על תהליך של זרימה שמלווה באיזה עקרון רצף או תיאוריה פוסט מודרנית כזו או אחרת אבל אצלי הזרימה הזו נבעה בעיקר מחוסר בטחון. כל התחברות לתיאוריה כזו או אחרת או לעצה ידידותית יותר או פחות גרמה לי מיד לחשוב שאני בטח מפספסת משהו כשאני לא בוחרת באפשרות השניה ומפה לשם הצלחתי לגדל ילדים במין סלט של תיאוריות ועצות שמושתתות רובן ככולן על ההגיון שלי מחד והנוחות שלי מאידך.

עד לפרק בוסטון, הפרטית היתה איתי בבית. לא כי חשבתי שזה נכון, אלא כי הייתי מובטלת והיה נראה לי טיפשי לשלם לפעוטון כשאני יושבת בבית. כשנחתנו בצד השני של הכדור, הפרטית היתה איתי בבית כי לא היה לי מושג מה עושים ואיך. לקח לי כמעט חצי שנה להתעשת ולרשום אותה לגן של MIT, שהיה הכי קרוב והכי זול (עם מילגה כמובן). היא היתה אז בת רבע לשלוש והיתה בינינו ההבנה שביבבה שאם משלמים כמה מאות דולרים לחודש, פירוש הדבר שהיא נשארת שם ואני לא. גם אם לשתינו זה לא תמיד התאים. זורמת, כבר אמרתי? בדיעבד, זו היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי בנוגע אליה הואיל והגן המסוים הזה שנפתח לראשונה כשהגענו איפשר לה להתפתח בכיוונים מדהימים ואיפשר לנו להבחין לראשונה ביכולות שלה. גם האיפשור הזה נבע מחוסר ברירה. כל הגננות בו היו צעירות מאוד והחליטו (כמה מוזר) להכיר את הקהל לפני שיחליטו על תוכנית לימודים מגובשת. במשך שנתיים בגן היא למדה לבד לקרוא ולכתוב בשתי שפות, לשחק שחמט, הכירה את כל סיפור הטיטאניק על בוריו ודפדפה להנאתה בחוברות נשיונל ג'אוגרפיק כאילו היו "פילון לילדים".

משם, עברה הפרטית לגן חובה. בעוד כל שאר ההורים סביבנו התלבטו בין גנים אנתרופוסופיים למסגרות טבע וחינוך ביתי, הלכנו אנחנו, חסרי המושג ורשמנו אותה לחט"צ השכונתי. למי שלא מכיר את האזור ניתן לתאר את הרקע כרב גוני. ביתר דיוק – צבעוני ואם להיות ממש מדויקים – שחור. ולא מבוסס. זוהי קיימברידג' ילדה זוהי קיימברידג', הסברנו לה. מימין MIT משמאל הרווארד ובתווך – גן חובה בשכונת עוני. המורה קים היתה מדהימה. אחרי שהבינה שאין שום סיכוי שנוותר על גן חובה ונכניס את הפרטית ישר לכיתה א', היא החליטה לקרוע לה את הצורה. בעדינות כמובן. היא אתגרה אותה עוד ועוד ועוד ולא וויתרה וכש- 30 ילדים השלימו אותיות בתוך מילים, הפרטית כתבה משפטים וכש- 30 ילדים התחילו לכתוב מילים שלמות, הפרטית עברה לסיפורים. הכל התנהל בקצב שלה ובתחומי העניין שלה. היא אותגרה והמורה קים היתה פנויה להעניק תשומת לב ל- 30 ילדים אחרים.

כשנחתנו בארץ הקודש חיפשנו מסגרת הולמת את כישוריה של החנונית הקטנה עם הג'ורה הדו לשונית. הגענו לסיור בבית הספר הדמוקרטי, שם חשבנו שנקבל מענה לאינדבידואליות המתפרצת שלה. הסיור היה נעים אך בסופו, כשסיירנו בחצר בין המון ילדים שהחליטו שעכשיו זמן הפסקה וניתרו להם יחפים – מתוך בחירה כמובן, בינות לשברי זכוכיות שבחרו להתפזר שם ואולי יבחרו גם להתמקם בכף רגלם של המכרכרים סביבן. דמוקרטיה.

לאור סיפורי הזוועה על מערכת החינוך הישראלית-ממלכתית, בחרנו בסופו של דבר לרשום אותנו לקהילה פרטית. כיאה לשכזו, הכרנו גם בעלויות החינוך הפרטי הראוי. לא עוזרת, לא חופשות בחו"ל, לא רכב מנקר עיניים. חינוך איכותי ומעשיר כיאה לנצר למשפחה מלומדת שכמותנו.

וכאן מסתיים סיפורנו.

ומתחילה הספירה לאחור. 

בעוד חודשיים תסתיים שנת הלימודים. בעוד ארבעה חודשים תחל הבאה ואנחנו ננשום לרווחה עם ילדה בחינוך ממלכתי.

בחינוך הפרטי שחווינו, בכיתה של 24 ילדים עם תוספת שעות יומית, בה כל ההורים משלמים, תשומת הלב נחלקת שווה בשווה בין כל בעלי האמצעים. דבר לא ייחד את הפרטית שלנו. הרבה מהידע שרכשה עד כה נגנז כי לצוות ההוראה אין כלים / יכולת / רצון להתמודד איתו ובכלל, היא נחשבת לבעייתית עם האוטודידקטיות שלה ואנחנו כמובן הורים מלחיצים.

בשנתיים האחרונות למדנו שמצוינות היא מחוץ ללקסיקון ובעולם בו בעלי היכולת משלמים בעבור חינוך, התלמידים החלשים ידחפו למעלה אך החזקים ישארו במקומם במקרה הטוב או ידחפו למטה במקרה הרע כדי ליישר את הקו. מההנהלה נמסר לנו ש"אי אפשר לקדם כל ילד בנפרד והחזקים מסופקים מעצם העזרה שהם מעניקים למתקשים".

הבנתם? אנחנו משלמים ממיטב כספנו כדי שהילדה תהיה סייעת. וכשהיא לא סייעת, היא מקבלת אישור מהמורה לשחק בחוץ.

אפשר להגיד הרבה דברים רעים על החינוך הממלכתי (ואולי עוד אגיד, בשנה הבאה) אבל יש לי את התחושה ששם הפרטית כן תמוצב ברמה המתאימה בהתאם ליכולות. הכסף שלא אשלם החל מספטמבר לחינוך הפרטי, כן אשלם לחוגי העשרה כאלה ואחרים לבחירתה כי אני אולי לא מבינה גדולה בחינוך, אבל אני כן מבינה שהאושר של הילדה שלי הוא מעל הכל.

 

יש משפחות רעננות

אחת מהאמיתות שהנחו אותי בכתיבת הבלוג והפעימו אותי כל פעם מחדש היא כמה כיף לגדל ילדים במקום כמו בוסטון.

הגישה הפלורליסטית התבטאה שוב ושוב בכל הנוגע לדת ואמונה, ענייני ג'נדר ומשפחה. גידלנו ילדה שהכירה את כל החגים, המנהגים והטקסים של כל הדתות, גילתה הזדהות עם כל צעדות השלום והאמירות החברתיות ומצעדי הגאווה באשר הם ופגשה תאים משפחתיים מגוונים – החל מהגרעין הנורמטיבי שלנו, דרך ילדים מאומצים במשפחות חד הוריות וכלה במשפחות חד מיניות.

כשהתחברנו שוב למשפחה הישראלית הזדעזעה הפרטית לגלות שדודתה ובת דודה האהובות קשורות זו לזו בקשר נישואים שניים בלבד. לא זו בלבד שנכפתה על הילדה אם חורגת (שלפי כל ההגדרות לא יכולה להתאים לדמותה האמיתית, אלא חייבת להיות מפלצתית), אלא שלילדה יש גם אמא! אמיתית! לקח לה זמן לעכל את הסיפור הלא נתפס שהדוד והדודה דאז (שאותה לא הכירה) לא הסתדרו ולכן נפרדו.

היא כבר היתה חכמה מאוד. ידעה לקרוא ולכתוב בשתי שפות, אבל הורים גרושים היא לא הכירה.

לנו לקח זמן להכיר בעובדה שהפרטית הכירה את אוון, לוק וגרייס שנולדו שלושתם ממבחנות של אותו התורם, וגדלים אצל mom and Ima, את ראדה שעזבה את בית היתומים הקזאחי שבו גדלה עד גיל 3 לטובת ביתה החם והאוהב של מולי – רווקה לא צעירה שדווקא רצתה זוגיות שלא התממשה ואת טום ובריאן שהתחתנו וחושבים על הליך פונדקאות.

אבל הורים גרושים היא לא הכירה.

היא הכירה את כל החברים הנורמלים שלנו שבהם אחד ההורים היה נעדר בשל עבודה או לימודים ומגיח אי אילו פעמים בשבוע למטרות כיבוס והאכלת הילדים תוך תשומת לב לעובדה שהילד מכיר את אותו הורה מהתמונה הקטנה בסקייפ. היא הכירה את פליסיטי שגרה בMIT עם אמא שלה שעוד לא סיימה את התואר הראשון ולא רוצה בינתיים להתחתן עם אבא של פליסיטי שחי בשיקגו, לפחות עד שתגיע לגיל 25.

אבל הורים גרושים היא לא הכירה.

היא הכירה הורים מתווכחים ורבים, הורים שנמצאים במשרד והורים שעובדים בלטוס בין משרדים וגם הורים שנמצאים בבית ומחכים שהילדים יחזרו מהגן. היא הכירה את ג'נט הגננת שפתאום בגיל 19 גילתה שהיא בהריון וחיכתה שהחבר שלה יציע לה נישואים, או לפחות יכיר באבהות על התינוקת היפייפיה שנולדה לה. היא הכירה את חוליאן וסינדי שמצאו פתאום את כריס ששמח מאוד להיות אבא של חוליאן ומאז ארגן לו אפילו את אחיו הקטן סבסטיאן.

ורק כשחזרנו לארץ היא הכירה את הקונספט של הורים גרושים.

לקח לה זמן לעבד את הרעיון ולהפריד בין מעשיות האם החורגת למציאות שפתאום קפצה עליה, ובסוף הכל תויג בקופסאות הנכונות והחיים חזרו למסלול נינוח. הילדה הכירה עוד פורמט של תא משפחתי ובא לציון גואל.

אבל אז באה הרשימה של רענן שקד וטרפה לי שלושה קלפים מכל החפיסה – המלך, המלכה והנסיך הצעיר.

נראה ששקד רצה לבשר לעולם שגם הוא נכנס לתלם ומעמיד לעצמו יורש. הוא רק לא כל כך ידע איך לעשות את זה. אז הוא התחבר לעצמו כמו שעצמו מכיר. הוא לא העריך עד כמה שביל דרכו לאושר ירוצף בגוויות חפות מפשע.

די ברור שעיצוב כל החוויה האבהית שלו, עוד בטרם הגיח עוללו בנויה בעיקר מ"אל תעשה" מאשר מ"עשה". הוא מתעלם מכל פורמט אחר של משפחה ומתמקד בזו נטולת האב מתוך בחירה. הוא גם מגדיר את הבחירה הזו כצעד אנוכי כל כך עד כדי שילדים שחוטפים בטוסיק מהחגורה של אבא מחייכים באושר וילדות שהולכות לישון עם בובה מצד אחד ואח מתבגר בצד שני…. אה רגע, הוא מתעלם מהילדות. זה באמת לא בסדר שלא מחוקקים משהו נגד תרומות זרע וכרומוזום Y. החוסר הזה בדמות אב לבנים הוא באמת איום ונורא והאמהות החד הוריות האלה רוצות בנים כי אחרת מי יחליף להן נורה בבית?

אגואיסטיות. ללא ספק. כמו כל הסינים. וההודים. וההם במאה ה- 19 בסיפור ההוא על אן-שרלי שבכלל רצו בן שיעזור בחווה. אגואיסטיות. קונות תינוקות בכסף משל היו חולצה במכירת חיסול. בלי טיפת מחשבה. אולי עדיף באמת שיעשו רק בנות וינחילו להן את תורת הלק.

אז מה הנקודה בעצם? שלא צריך לגדול בלי אבא או עם שתי אמהות או 4 כלבים וחתונה כדי לצאת דפוק. אני מכירה מספיק בנות שהרו רגע אחרי שהתחתנו כדת וכדין ולא היה להן מושג קלוש מה עושים עם הילד, למרות שהיו אינטיליגנטיות ועקרות בית מופתיות. אני מכירה מספיק גברים שהעדיפו לברוח למקום אחר ורק לא לשחק לוטו עם הילד ואני מכירה המון ילדים שיצאו דפוקים מאלף ואחת סיבות שכוללות או לא כוללות את ההורים שלהם וכל אלה מרכיבים את התיאוריות הפסיכולוגיות בנות זמננו מצד אחד ואת הטורים של האבות החדשים בעיתונות הנאורה מהצד השני, ועדיין – לא צריך רשיון להורות.

אם הילד שלך יהיה מסכן או מאושר, זה תלוי רק בך ובאופן שבו תעצב אותו האינטראקציה עם החברה הסובבת והערכים עליהם היא מושתתת.

 

ותודה לאבא של ילדיי (גבר שבגברים שגודל ע"י זוג הורים נפלא ונורמטיבי לחלוטין), שהאיר את עיני כשציין שלמד הרבה מאבא שלו שגידל אותו מספיק טוב כדי שגם ילמד ב MIT וגם יתחתן עם מישהי כמוני. הקודים הגבריים שרענן שקד מפרט – סוג היין, זוית הסיגר, האמירות הנכונות, החלקלקות והשתיקות הרצויות, לא היו חלק מאותה למידה.

 

הכבש הבוסטוני

מעשה בטיגריס, צבוע וזברה, שהשתייכו לאותו המועדון. הנמר ביקש להצטרף גם אך בקשתו נדחתה.

"אין לך פסים" הם אמרו לו "וכדי להתקבל למועדון שלנו אתה חייב פסים. חייב פסים!"

הנמר נורא נורא רצה להצטרף. הוא הלך וקנה צבע. צבע עצמו בלבן וכשהתייבש, הוסיף פסים שחורים מעל. כי הוא היה חייב פסים כדי להצטרף למועדון. חייב פסים וחייב מועדון!

הנמר התקבל למועדון והפך לחבר כל כך קרוב, כמעט בן משפחה. יום אחד הם הלכו לשחות וברגע שהנמר זינק למים, נשטפו מעליו כל הפסים. אחד אחרי השני, נשטפו כל הפסים ולא נשאר אפילו פס אחד.

הטיגריס, הצבוע והזברה לא יכלו להאמין למראה עיניהם. הנמר הציץ בעצמו לרגע ומיד החל להתייפח.

"אין לי פסים" הוא ילל "אין לי פסים. רק כתמים. אין פסים!"

הטיגריס, הצבוע והזברה, הבינו פתאום מה עשו. "אל תדאג" הם אמרו לו, "נשנה את תנאי הקבלה למועדון כך שיהיה פתוח לכולם"

כי הפסים הם כבר לא חובה. רק היה עצמך…

 

מבולבלים? גם אנחנו… אבל וויין פוטש, האיש עם כובע הדג, שאחראי בין השאר גם על השיר הזה הוא פנינה בנוף האמריקאי למי שרוצה לגדל ילדים עם הבנה מוזיקלית מצד אחד וחוש הומור מצד שני. החומר שלו כולל את כל הסגנונות המוזיקליים – רוק, ג'אז, קאנטרי או פופ, גרסאות כיסוי לשירים אמריקאים מאוד ישנים ומוזיקה מתחכמת ואינטיליגנטית לילדים שמזכירה לישראלים בני גילנו את העיבודים לילדים של אבנר קנר, יוני רכטר, יונתן גפן וכל השאר. באתר אפשר למצוא מילים, לשמוע דגימות ולהזמין דיסקים. לנו יש שלושה והם מומלצים בחום בעיקר בגלל האיכות המוזיקלית והגישה הילדותית המתחכמת (וכן, אנחנו שומעים אותם גם כשהילדים לא באוטו).

 

עוד פנינה מוזיקלית יחסית, היא אחת הפרסומות מהערוץ הישראלי. זר לא יבין זאת, אבל כל ישראלי שנתקל בפרסומת בטעות, כי אין אפשרות שזו לא תהיה טעות (אחרי הפעם הראשונה זה כמו תאונת דרכים – כבר אי אפשר להפסיק לצפות…) חש על בשרו את מבטם העגום של דרי מרכז הקליטה המקומי במסיבת הסוכנות הראשונה.

קבלו את המלכה במלוא הדרה – ריקי פן. וכן, הצפיה היא על אחריותכם בלבד.

 

אדם לאדם דג

תהיי יפה ותדברי על זה

עונש מאלוהים

אבד פוסט.

כשמתעסקים בסוגיית ההשגחה העליונה, מקבלים עונש מאלוהי המק (לאלוהי הפי-סי כנראה לא ממש אכפת…)

אם מישהו ראה את הפוסט הקודם (יש? אלוהים.), שמר אותו איכשהו או יכול לאתר אותו דרך גוגל דסקטופ, אודה עד מאוד אם יוכל לקטפייסט אותו ולשלוח לי.

ותבוא עליכם הברכה.

 

עדכון: הפוסט ישננו! תודה לכולם. התכוונתי למחוק את הפוסט הזה, אבל הוא ישאר כלקח, כעדכון וגם כי התגובות נעימות לי.

יש? אלוהים.

חנוכה הוא זמן מצוין לעימותים לכל מי שמגדל דרדקים בגולה. ככל מנתחי המקורות גם את העימותים האלה ניתן לחלק ל"שבין אדם למקום" ול"שהגדת לבתך בת החמש וחצי עם ג'ורה של בת 22".

עוד בשנה הראשונה לשהותנו (ונדמה לי שכבר סיפרתי את זה) הודיעה הפרטית שחנוכיה זה אולי נחמד אבל אין על עץ גדול, מבריק ונוצץ עם אורות מהבהבים והמון מתנות קסומות מתחתיו. בתגובה, ניתקנו אותה מהתרבות השלטת והענקנו לה מתנה אחת בלבד בצורת מחברת/עיפרון/סוודר מחמם במיוחד ובזאת נפתרה סוגית האדם-מקום (למעשה היינו צריכים לתת לה פלסטר גדול במיוחד בשביל קצת שקט, אבל חששנו).

השנה, במסגרת העממיות, פרצה עלינו עונת החגים בעומס של שאלות והגיגים פילוסופיים שדווקא לא עוסקים ב"שלנו" ו"שלהם", אלא בהגדרה קיומית ומהותית יותר – מיהו פאפא נואל, או בשמו הרווח – סנטה קלאוס.

הסוגיה הפילוסופית דנן אינה רלבנטית רק לנו, אלא למעשה להרבה אחרים – יהודים ונוצרים כאחד ברחבי העולם כולו. קחו לדוגמא את הסיפור הזה – מורה בבית ספר יסודי פוטרה לאחר שהשחיתה את נפשם הרכה של הילדים ודיווחה שסנטה, לא עלינו, לא קיים. חמישה ילדים לקו בהלם, כמה הורים זעמו ונציג המשטרה הרגיע את הרוחות בכך שצוטט אומר: "כמה ילדים היו מאוד מוטרדים, אך דיברתי איתם ועכשיו הכל בסדר", או במילים אחרות – הסברתי להם שהמורה הפסיקה לקחת את התרופות אחרי שנמלטה מההוסטל אבל עכשיו מחרבנת המסיבות באה על עונשה.

בקרב ברי דעת, התגובה הראשונית לסיפור היא כמובן זעזוע מוחלט מבורותם של ההורים, הילדים והרשויות שמאשימים את הצדיקה היחידה שבכוחה לחנך את האיגנורנטים. במחשבה שניה, מהו מקומם של מורים ומחנכים בחינוך אמיתי החורג מגבולות המקצוע המסוים וכמה חופש ראוי להנתן להם בחוות דעת על אמונות שונות?

"אז סנטה הוא לא אמיתי? או שרק יהודים לא יכולים להאמין בסנטה קלאוס?" שאלה הפרטית בסוף יום קניות שבו תחת כל עץ רענן ישב שמן מזוקן ואדום לחיים שהחגורה המהודקת מדי למותניו לא השאירה מקום לספק באשר למוחשיותו. "מה את חושבת?" השבנו לה במטבע יהודית כשרה למהדרין. "שהוא לא יבוא אלינו כי אין לנו ארובה" השיבה זו באכזבה. "רואה?" צהל אבא שלה. "סנטה הוא אמיתי, אבל לא כל הילדים נהנים ממנו. רק העשירים שיכלו להרשות לעצמם ארובה!" "לא". היא השיבה בעגמומיות. "הוא לא אמיתי. אלה סתם אנשים מחופשים".

אז הילדה שלנו ללא ספק חכמה ומאמינה במפצים ואבולוציה על פני כוח סמוי וסיפורים פנטסטיים, ובכל זאת – קשה לי המחשבה שיום אחד היא תעדיף תיאוריות מדעיות יבשות על פני חלומות ודמיון. מי מאיתנו לא נהנה לפנטז ולייחל לבלתי אפשרי שיקרה? ומה רע בלפתוח את הדלת לאליהו הנביא ולהאמין שהוא בכבודו שתה את היין שנשאר בגביע ולא אבא? ואולי באמת כל הצעצועים עושים מסיבה כשהאור נכבה? שיקום מי שלמרות הסטטיסטיקה לא מילא לוטו ולמשך יומיים, עד ההגרלה לא הרגיש מליונר?

אז נכון שהעולם לא תמיד ורוד ונעים ויפה, אבל הדרך להסביר ולהאיר היא מורכבת ויחודית לרמת ההבנה של כל ילד וילדה ולפעמים דרך הדמיון המסוים הזה, משיגים ההורים שליטה מסוימת, גם אם ברמת ה"אם לא תתנהג יפה, לא תקבל מתנה". ומיהי אותה מורה נאורה שהפקיעה את הזכות לדמיון מידיהם של הילדים ואת הזכות להסביר ולהתוות דרך מידי הוריהם?

הפרטית מכירה את סיפורי בראשית על בוריים. הם יפים והיא נהנית לדמיין את גן העדן ותיבת נוח. היא גם אוהבת להבדיל בין קופים לקופים לבני אדם בצורה מאוד מציאותית ומוחשית ועדיין, היא ואבא שלה הכי אוהבים את סיפור הבריאה של מפלצת הספגטי.

מפלצת הספגטי המעופפת מתוך: http://www.venganza.org/about/

 

 

דווקא במחוזות עלובים כל כך, בהם כל הילדים מקשיבים לאמת הגדולה שיוצאת מפי המורה מתוך הנחה שאל להם לשאול או לפקפק כי ככה אמרו וככה זה, כדאי לעצור ולחשוב רגע. לשאול שאלות ולקבל החלטה חשובה וגורלית לעתידם – במה הם רוצים להאמין ועד מתי. אני לא תומכת בפיטורי מורים שכאלה, שלא התיישרו עם הקונצנזוס. אני כן חושבת שיש צדדים שלא חושבים עליהם כשקופצים להאשים את המערכת המענישה. אף אחד לא יוצא מאוד חכם מהסיפור.

ובאשר לפרטית – מתוקף הקהילה, השתתפנו במסיבת חגים גדולה שהציגה כריסמס לצד חנוכה. ללא סצינת המולד אבל עם בתי ג'ינג'ר-ברד ומסורות חגים מכל העולם. היא כן ישבה לסנטה על הברכיים, כי אולי בשנה הבאה היא כבר תהיה גדולה מדי ולא תאמין לו (אם היא כן תאמין לזקן גדול בחליפה אדומה שיזמין אותה לשבת לו על הברכיים, יהיה לה עסק איתי). סנטה היה לה נחמד בלי קשר ליהדות, נצרות או בודהיזם וסנטה נתן לה מתנה עוד בובת פולי פוקט לאוסף בעיקר כי הוא אמריקאי וזה מה שהוא עושה.

היא לא חושבת שהוא באמת יורד בארובה. לא כי היא גדולה מדי בשביל הסיפור, אלא כי הוא שמן מדי והזקן שלו לבן מדי. היא גם לא מבקשת עץ, כי עץ זה לא ליהודים.
היא כן הסבירה לחברים קטנים אחרים שבחנוכה אוכלים הרבה אוכל מיוחד. אבל רק אחרי שקיעת השמש ובכך צבעה רב תרבותיות בגוונים עליזים יותר.

העובדה שבאמת ניחמה אותה היתה שפיית השיניים שלחה לה מכתב בעברית, מה שאומר שהיא בינלאומית ומגיעה לכולם בלי הבדל.

נועז לנצח

יש משהו נכון במסצ'וסטס ובתפיסת העולם שלה. העובדה שאנשים שעוברים על פניך ברחוב מברכים אותך לשלום, גם אם זה נימוס שטחי ותו לא, פותחת את האופציה להכיל ולהרגיש טוב. בוסטון בכלל היא עיר מאוד מקבלת ופתוחה להכיל בתוכה את השונה – גזעית, תרבותית, דתית ומינית תוך כדי חוסר כפייה מוחלט על הציבור. דווקא הפתיחות הזו גורמת לתושבים ליצור את סדר העדיפויות שלהם ולקבל את כולם כשווים בחברה דמוקרטית.

כל זה מקל מאוד על גידול ילדים. לפרטית קל יותר להבין הסבר על משפחות חד מיניות מאשר על משפחות גרושות, ולי קל יותר להסביר אהבה מאשר מריבות וניתוק. שלוש שנים חלפו מאז הותרו נישואים חד מיניים במסצ'וסטס ורבים מחברינו הם חד מיניים – יחידים, זוגות ומשפחות. יחד עם זאת, דברים שרואים מכאן, סביר להניח שיהיה קשה מאוד לראות משם, בעיקר עם חומת התרבות הגבוהה שמונעת מאיתנו לראות את המפלצת שבצד השני.

טרקלין הקשת בMIT פורח ומשגשג. החודש, הועלה בפעם השישית המופע Fierce Forever שמהווה את מופע הדראג האוניברסיטאי הגדול ביותר באיזור. באירוע לוקחים חלק, על הבמה ומאחורי הקלעים, סטודנטים, בוגרים, פרופסורים ואנשי מינהלה שכולם תומכים או מהווים חלק מהקהילה הגאה. המחשבה שכפילת כריסטינה אגילרה הוא דוקטורנט לאירו אסטרו וג'ניפר לופז היה ראש מועצת התלמידים שנשא דברים בטקס הסיום שעבר, מעבירה צמרמורות נעימות. זה והתלבושות המהממות, האיפור הנוצץ והפריזורה הכללית, יחד עם העובדה שהייתי הורגת בשביל זוג רגליים ארוכות כל כך במגפי סטילטו ורודים עד אמצע הירך, גורמת לקהל לנסות לנחש מי הגברת ומי האדון בדקות הראשונות של המופע ולהתמוגג ממשמעות הדברים בשאר הזמן.

 

Honey Dijon המהממת יורדת לקהל. התמונה באדיבות The Tech עיתון הסטודנטים של MIT

חזרנו הביתה לכותרות הראשיות כדי לגלות את האמת על מצעד הגאווה. פייר? לא הופתעתי. אני גם לא בטוחה איך ואם הייתי מגיבה ללא הנסיון הבוסטוני שמהווה תהליך התבגרותי משמעותי. נקודת המבט הישראלית שאני מכירה אישית ושומעת כל הזמן בשבוע האחרון, היא זו הסטרייטית-נורמטיבית שקובעת שאולי אין שום בעיה בעצם קיום המצעד, שמתקיים בכל שנה, אבל אם הוא מפריע לכל כך הרבה אנשים אז אולי לא כדאי… ואולי, אם לא הייתי מגיעה לפה, זו היתה גם השקפת העולם שלי.

כשאפרים סידון כתב על האי-הגיון, הוא תיאר מציאות אמיתית מדומיינת שקורמת עור וגידים לנגד עינינו. בצד אחד – מקדשי האדמות, האבנים וטקסי המוות. מהצד השני -לוחמי החופש, החיים והאהבה. כשיגמר המאבק הזה, הקל כביכול בגלל הקונצנזוס, יעברו הראשונים להאבק בקו הקרוב יותר אל אנשי ה"לא רוצים להפריע" ויכלו כל חלקה טובה של דמוקרטיה באיומי רצח. החד מיניים, הקהילה הרפורמית ושלום עכשיו יהוו את שולי המאבק בחילוניות כולה ובעצם בכל מי שלא חושב כמותם ומעדיף להאמין בפיית השיניים על פני האלוהים.

כאן צריך לעבור הקו האדום. בחברה דמוקרטית אזרח הוא אזרח ושווה מתוקף אזרחותו ולא מתוקף התרומה החברתית שלו, ומתוקף היותו אזרח הוא רשאי לדרוש אי הפליה ושוויון זכויות. לא צריך לחוות את החד מיניות כדי להבין את הלגיטימיות שבמצעד כמו שלא צריך היה להיות נכה או סטודנט כדי להבין את מאבקם הצודק דאז. אל תעזרו, אבל בטח ובטח אל תפריעו.

את ההקשר לזכויות אזרח ודמוקרטיה ניסחה נעמה ברהיטות רבה. אהרן הצביע בדיוק על מה שכואב. דווקא באמריקה הגדולה והמשוגעת נסתם הסכר במקום אחד. בראיונות עבודה שאלות על מצב משפחתי, בריאותי, גיל או העדפה מינית הן בניגוד לחוק והמצב מאפשר אפילו לחד מיניים להגיע להישגים בזכות כישורים שלא קשורים למין אנאלי והצלפות.

"נועז לנצח" הכניס אותנו, הנורמטיבים, לחסות בצילה של הקשת הגדולה. פרט לקוריוז לא שינה מי גברת, מי אדון, מי סטודנט ומי פרופסור. הנקודה היחידה שהיתה ממש רלבנטית היתה שאפילו אסטרונאוטית מוכשרת יכולה להיות הומואית ושהאני דיג'ון שולתתתתת!!!1

 

סתיו ניו אינגלנדי

סתיו זו סיבה מצויינת לחגיגות ופסטיבלים. קצת אחרי השרב הגדול ורגע לפני פרוץ עונת החגים תמיד יש סיבה למסיבה. באירוע התרמה גדול גולפו 35,000 דלעות, הוצבו והודלקו אחר כבוד בפארק המרכזי.
כל ההכנסות קודש לילדים בסיכון.
 
 
 
הדלעות האלה, למעשה, טובות לשני דברים –  לגילוף ולגרעינים. הקליפה שלהן דקה והבשר מועט ויבש כך שאם יש לכם סבלנות לנקות את הגרעינים מהג'יפה החוטית הכתומה, תהיה לכם כמות די מכובדת של גרעינים לבנים שאותם אפשר ליבש בתנור עם שמן ומלח.
את פאי הדלעת המסורתי, מכינים האמריקאים ממחית דלעת מוכנה לשימוש בקופסת שימורים.
 
 
מלאכת הגילוף (קירוון בפי העם) נחשבת לפעילות משפחתית מגבשת ולכל בית אב יש אבא דלעת, אמא דלעת, ילד דלעת וכלב דלעת. ועדיין, למרבה הפלא, יש ילדים שנבהלים מאוד כשהם רואים דלעת ונר מרצד בתוכה.
 
 
 
עוד סיבה לאוקטוברפסט זהו בציר/קציר/מסיק החמוציות. הצורה השכיחה ביותר של הפרי הוא בבקבוקים כנראה בגלל שאחרי שרואים איך עושים מה מתחשק מאוד לדרדר שקית במדרגות עד כדי קיווץ'. מתחילים בשדה גדול ושיחים קטנים. עם פרוץ אוקטובר, מציפים את השדות במים ומכונה מיוחדת חובטת בשיחים על מנת להפריד את הפירות ולהציף אותם על פני המים.
 
 

לאחר שהאגם המלאכותי מכוסה בכדרדורים, מגיעים פועליו של החוואי ביל/ג'ים/אנדרו, כשהם נעולים במגפי גומי עד לצוואר ומחללים לחמוציות שיתרכזו בפינה אחת.

לאחר שנתחמו טבעות של חמוציות, מופעלת משאבה בקצה הטבעת הפנימית.

 
 

החמוציות נשאבות מטה, עולות בצינור ונפרדות מהמים והפסולת שנשפכים למשאית קטנה ליד. בתהליך המיון הזה, רק החזקות שורדות הואיל וחמוציות שאינן עגולות מושלמות מפספסות את ההזדמנות. למרבה ההפתעה, משאית הפסולת מרוקנת באתר פסולת ולא משמשת כקומפוסט או מזון לחיות, פשוט משום שאינה מכינה אף מרכיב מזין.

 

 
 
 
הפירות שהצליחו, עושים את דרגם מעלה לעוד שלב בגיבוש – על מנת לרדת במדרגות. מדד ההערכה הוא רמת הקפיציות. מי שלא קפיצית מספיק, נפסלת ונופלת. מי ששרדה מגיעה למשאית הגדולה.
 
 
 
 
וכשאני אומרת גדולה, אני מתכוונת גדולה. כל משאית כזו מכילה כמה טונות של פירות. הביל/אנדרו/ג'ים התורן מפקח על מהלך הדברים ואחת ללא יותר מחמש דקות מסמן לנהג המשאית שהגיע הזמן לזוז עוד 30 סנטימטר קדימה ולהתחיל למלא תלולית חדשה (רק שאצלם זה באינצ'ים).
 
 

כשמתמלאת המשאית, מסיעים אותה לפריקה ואחרת מגיעה. משך הקציר כולו הוא כשבועיים בלבד ומשדה אחד מפיקים כמה עשרות טונות של פרי.

 

 
 

וכמובן שלא יכולנו להתאפק ועכשיו יש לנו שק שאיננו כלה, למרות הנסיונות. למישהו יש מתכונים טובים?

כל התמונות באדיבות ישי בועזסון המוכשר.