הדימוי העצמי לא בנוי על עובדותכמו שהוא בנוי על השיקוף ההורי. אם ילדה חושבת שהיא טיפשה ומכוערת, זה כי ההורים שלה לא שידרו לה מספיק שהיא הכי יפה ומיוחדת וחכמה ואהובה בעולם. זה נשמע מוגזם וסכריני, אבל אני חושבת שעד גיל מסוים זה בדיוק מה שצריך לטפטף לילדים. מאוחר יותר, הרבה יותר . מאוחר, הם כבר יבינו לבד שזה לא בדיוק ככה.
אבל לפחות יישאר להם הבטחון העצמי של מבוגר שמסתובב בעולם בהרגשה שמה שהוא זה מספיק ובסדר גמור.
והכרתי יותר מצפרדע אחת שהיתה משוכנעת שהיא נסיכה, פשוט כי ככה גידלו אותה. זה עדיף בהרבה על האופציה השניה, לדעתי.
אפילו אם אתה עכבר עלוב ומרוט, עדיף לך לחשוב שאתה חתול פרסי יפה תואר ופרווה.
כי הסביבה, עד כמה שזה נשמע משונה, הסביבה לוקחת אותך כמו שאתה לוקח את עצמך.
ואם אתה הולך ומדבר ומתנהג כמו חתול פרסי, בסוף אף אחד בכלל לא יראה שאתה עכבר אפור ומעפן.
זה לא חשוב מה אתה. זה חשוב מה שאתה חושב שאתה.
בצבא היה לי מפקד מכוער כמו התחת השעיר של בן לאדן, אבל היה לו בטחון עצמי של יאיר לפיד אחרי 2 בירות וקרב איגרוף שהוא ניצח בו. יעני, הוא הלך כמו המלך הכי שולת! הכי שאקל במחנה, וככה הוא גם זיין את כל הכוסיות הכי מדהימות של הבסיס, שגם הן השתכנעו שמדובר באחיו הצעיר של יו גרנט. לא פחות. הוא היה כל כך חדור בשיכנוע עצמי שהוא תותח על יפה תואר, שגם הסביבה התחילה לראות אותו כמו טווס-על
ג'ודי ניר מוזס או פנינה רוזנבלום או גלית לוי הן דוגמאות מצוינות לנשים שאין להן כלום (חוץ מכסף) ואין בהן כלום, אבל שום דבר ממש
נשים ריקניות חלולות רדודות ונטולות כל ערך לסביבה, שמלאות בבטחון עצמי שאין לו שום קשר למציאות והוא לא נתמך על ידי השכלה או עומק, יצירתיות או מקוריות
אולי צריך לעשות הבחנה. כל ילד צריך לדעת שבעיני ההורים שלו הוא הכי מוצלח/חכם/יפה. אני לא חושב שילדים צריכים לסמוך על זה שהם בעמדת עליונות כלפי כל שאר הילדים הסובבים אותם כל הזמן כדי להצליח בחיים ולהתמודד אתם. יש ערך רב מאד לילד בידיעה שהוא יכול להיכנס לסיטואציה בעמדת נחיתות (למשל להתחיל גן באמצע השנה בגן חדש כאשר גם את השפה והסלנג הוא לא יודע כמו שאר הילדים), ועדיין יהיה בסדר. תוך חמש דקות מישהו ישחק איתו ותוך יומיים מישהו יזמין אותו הביתה. הידיעה שניתן (ורוב הזמן זה מה שקורה בחיים האמיתיים) להיכנס לסיטואציה שלא בעמדת עליונות ולהתמודד איתה זו המתנה בעלת הערך האמיתי שהורים יכולים להעניק לילדים. לשלוח ילד לחיים כאשר הוא בטוח שהוא חייב להיות כל הזמן בעמדת עליונות על שאר הילדים כדי להתמודד איתם כי ההורים דחפו לו את זה, זה שירות דב.
כל מילה בסלע.
ואיילת, טוב שחזרת.
אני מסכימה, ובכל זאת אני מעדיפה את הנסיכות של דיסני על המגיפה הפושה בישראל: הבראטץ (שיש לך מזל אם את לא מכירה אותן). הבראטץ הן בובות בדמותן של כביכול-נערות, ולמעשה נראות ומתנהגות כמו הכלאה של בובת-מין וזונה, עם הפרעת אכילה קשה. לידן בובת "ברבי" נראית כהתגלמות השפיות והטעם הטוב. הבעיה היא שהן בכל מקום: על חולצות, תיקים, מחברות, יומנים, ועל מה לא. וכמובן – בטלוויזיה. קשה לשכנע את המשתמשת הממוצעת (לרוב צעירה בהרבה מהגיל הרשמי של מושאי הערצתה) להתנתק, או להבין מה לא בסדר בדמויות המחרידות האלה.
בתחום נסיכות דיסני, לעומת זאת, יש הבדל גדול בין סינדרלה ושלגיה לנסיכות ה"חדשות" כמו יסמין ובל: האחרונות מעוצבות כנערות דעתניות מאוד, יוזמות, נבונות, מוסריות ועושות את הבחירות הנכונות. נכון שהרבה פעמים לי כאמא שצופה מבחוץ זה נראה כמו מס שפתיים (כי בכ"ז הן נורא יפות, "נשיות" ונעימות כל כך), והעלילה בכ"ז מגיעה לסיומה בנישואין (אם כי שימו לב שהנישואין הם אירוע משמח וסוף הסיפור גם בשביל אלדין והנסיך-"החיה"). אבל התמונה הכוללת היא בפירוש משהו שאני יכולה לאשר. באגף הדמויות הפופולריות, אלו שמרצדות על מסכים, צעצועים ובגדים – אני עם הנסיכות.
עידית,
לעומת הנסיכות, כל בראצית היא פרחה נטולת תחכום. טרנד חולף ותו לא. המקבילה היחידה שיכולה לבוא בחשבון היא ברבי, אבל אפילו היא התגלתה כבת חלוף על כל סממני המודרניזציה ותרבות הצריכה שהיא מביאה איתה. הנסיכות באות למעשה בגפן ולא מייצרות את הצריכה אלא זו, כאילו נשרכת אחריהן.
בנוגע לסוגיית ה"זה לא חשוב כמה את טיפשה העיקר הבטחון העצמי שלך", אז זו לא הנקודה שאליה כיוונתי. עובדה שפנינה רוזנבלות ואחרות הגיעו לאן שהגיעו. זה בטח לא היה כי הן היו חינניות וכנועות. בפועל, עד גיל מסויים כל ילדה בונה את עצמה על סמך המסרים שמשדרת לה הסביבה ומחוזקים ע"י הוריה והקרובים לה. אם ההורים לא חכמים מספיק לתמוך בה ולחזק אותה, קיים סיכוי שתהפוך לפנינה רוזנבלום.
וברכות ליום הולדתך. (לוח אפלטון הלשין…)
מזמן לא כתבת רשומה .
הגעתי בעקבות פרסום מהבלוג העצמאי לט-גו 🙂
10 תגובות על “תהיי יפה ותדברי על זה”
הדימוי העצמי לא בנוי על עובדותכמו שהוא בנוי על השיקוף ההורי. אם ילדה חושבת שהיא טיפשה ומכוערת, זה כי ההורים שלה לא שידרו לה מספיק שהיא הכי יפה ומיוחדת וחכמה ואהובה בעולם. זה נשמע מוגזם וסכריני, אבל אני חושבת שעד גיל מסוים זה בדיוק מה שצריך לטפטף לילדים. מאוחר יותר, הרבה יותר . מאוחר, הם כבר יבינו לבד שזה לא בדיוק ככה.
אבל לפחות יישאר להם הבטחון העצמי של מבוגר שמסתובב בעולם בהרגשה שמה שהוא זה מספיק ובסדר גמור.
והכרתי יותר מצפרדע אחת שהיתה משוכנעת שהיא נסיכה, פשוט כי ככה גידלו אותה. זה עדיף בהרבה על האופציה השניה, לדעתי.
אפילו אם אתה עכבר עלוב ומרוט, עדיף לך לחשוב שאתה חתול פרסי יפה תואר ופרווה.
כי הסביבה, עד כמה שזה נשמע משונה, הסביבה לוקחת אותך כמו שאתה לוקח את עצמך.
ואם אתה הולך ומדבר ומתנהג כמו חתול פרסי, בסוף אף אחד בכלל לא יראה שאתה עכבר אפור ומעפן.
זה לא חשוב מה אתה. זה חשוב מה שאתה חושב שאתה.
בצבא היה לי מפקד מכוער כמו התחת השעיר של בן לאדן, אבל היה לו בטחון עצמי של יאיר לפיד אחרי 2 בירות וקרב איגרוף שהוא ניצח בו. יעני, הוא הלך כמו המלך הכי שולת! הכי שאקל במחנה, וככה הוא גם זיין את כל הכוסיות הכי מדהימות של הבסיס, שגם הן השתכנעו שמדובר באחיו הצעיר של יו גרנט. לא פחות. הוא היה כל כך חדור בשיכנוע עצמי שהוא תותח על יפה תואר, שגם הסביבה התחילה לראות אותו כמו טווס-על
ג'ודי ניר מוזס או פנינה רוזנבלום או גלית לוי הן דוגמאות מצוינות לנשים שאין להן כלום (חוץ מכסף) ואין בהן כלום, אבל שום דבר ממש
נשים ריקניות חלולות רדודות ונטולות כל ערך לסביבה, שמלאות בבטחון עצמי שאין לו שום קשר למציאות והוא לא נתמך על ידי השכלה או עומק, יצירתיות או מקוריות
אולי צריך לעשות הבחנה. כל ילד צריך לדעת שבעיני ההורים שלו הוא הכי מוצלח/חכם/יפה. אני לא חושב שילדים צריכים לסמוך על זה שהם בעמדת עליונות כלפי כל שאר הילדים הסובבים אותם כל הזמן כדי להצליח בחיים ולהתמודד אתם. יש ערך רב מאד לילד בידיעה שהוא יכול להיכנס לסיטואציה בעמדת נחיתות (למשל להתחיל גן באמצע השנה בגן חדש כאשר גם את השפה והסלנג הוא לא יודע כמו שאר הילדים), ועדיין יהיה בסדר. תוך חמש דקות מישהו ישחק איתו ותוך יומיים מישהו יזמין אותו הביתה. הידיעה שניתן (ורוב הזמן זה מה שקורה בחיים האמיתיים) להיכנס לסיטואציה שלא בעמדת עליונות ולהתמודד איתה זו המתנה בעלת הערך האמיתי שהורים יכולים להעניק לילדים. לשלוח ילד לחיים כאשר הוא בטוח שהוא חייב להיות כל הזמן בעמדת עליונות על שאר הילדים כדי להתמודד איתם כי ההורים דחפו לו את זה, זה שירות דב.
כל מילה בסלע.
ואיילת, טוב שחזרת.
אני מסכימה, ובכל זאת אני מעדיפה את הנסיכות של דיסני על המגיפה הפושה בישראל: הבראטץ (שיש לך מזל אם את לא מכירה אותן). הבראטץ הן בובות בדמותן של כביכול-נערות, ולמעשה נראות ומתנהגות כמו הכלאה של בובת-מין וזונה, עם הפרעת אכילה קשה. לידן בובת "ברבי" נראית כהתגלמות השפיות והטעם הטוב. הבעיה היא שהן בכל מקום: על חולצות, תיקים, מחברות, יומנים, ועל מה לא. וכמובן – בטלוויזיה. קשה לשכנע את המשתמשת הממוצעת (לרוב צעירה בהרבה מהגיל הרשמי של מושאי הערצתה) להתנתק, או להבין מה לא בסדר בדמויות המחרידות האלה.
בתחום נסיכות דיסני, לעומת זאת, יש הבדל גדול בין סינדרלה ושלגיה לנסיכות ה"חדשות" כמו יסמין ובל: האחרונות מעוצבות כנערות דעתניות מאוד, יוזמות, נבונות, מוסריות ועושות את הבחירות הנכונות. נכון שהרבה פעמים לי כאמא שצופה מבחוץ זה נראה כמו מס שפתיים (כי בכ"ז הן נורא יפות, "נשיות" ונעימות כל כך), והעלילה בכ"ז מגיעה לסיומה בנישואין (אם כי שימו לב שהנישואין הם אירוע משמח וסוף הסיפור גם בשביל אלדין והנסיך-"החיה"). אבל התמונה הכוללת היא בפירוש משהו שאני יכולה לאשר. באגף הדמויות הפופולריות, אלו שמרצדות על מסכים, צעצועים ובגדים – אני עם הנסיכות.
עידית,
לעומת הנסיכות, כל בראצית היא פרחה נטולת תחכום. טרנד חולף ותו לא. המקבילה היחידה שיכולה לבוא בחשבון היא ברבי, אבל אפילו היא התגלתה כבת חלוף על כל סממני המודרניזציה ותרבות הצריכה שהיא מביאה איתה. הנסיכות באות למעשה בגפן ולא מייצרות את הצריכה אלא זו, כאילו נשרכת אחריהן.
בנוגע לסוגיית ה"זה לא חשוב כמה את טיפשה העיקר הבטחון העצמי שלך", אז זו לא הנקודה שאליה כיוונתי. עובדה שפנינה רוזנבלות ואחרות הגיעו לאן שהגיעו. זה בטח לא היה כי הן היו חינניות וכנועות. בפועל, עד גיל מסויים כל ילדה בונה את עצמה על סמך המסרים שמשדרת לה הסביבה ומחוזקים ע"י הוריה והקרובים לה. אם ההורים לא חכמים מספיק לתמוך בה ולחזק אותה, קיים סיכוי שתהפוך לפנינה רוזנבלום.
וברכות ליום הולדתך. (לוח אפלטון הלשין…)
מזמן לא כתבת רשומה .
הגעתי בעקבות פרסום מהבלוג העצמאי לט-גו 🙂