סדרת חינוך 1: מעברים

זהו. הגענו לגיל שבו כולנו זזים. טוב, כמעט כולנו. בעוד המבוגרים שבינינו (קרי – אני) מנסים לשמור על יציבות יחסית הקטנים (כלומר שלושת האחרים שהם לא אני) כבר חושבים על השלב הבא.

מסורת אמריקאית רבת שנים היא שילדים גדלים ופורחים מקן ההורים למרחק של לפחות שתי מדינות, אם לא למעלה מזה ובניגוד למסורות אחרות אותן אני מאמצת, בהקשר הזה כל שאני יכולה לומר הוא על גופתי. אני, את הילדים שלי, צריכה קרוב קרוב או לפחות במרחק קפיצה אם צריך. לכן, בניגוד לכל שאר הסביבה, חרדת הנטישה שלי היא אמיתית ויכולה לפרנס לפחות 3 פסיכולוגים במשרה מלאה.

הלפיד התקבל לגן הילדים היוקרתי, בדיוק ביום שבו סיימה אחותו את המסגרת לאחר כמעט שנה ברשימת ההמתנה (כן, אני יודעת שהוא רק בן 5 חודשים ושבחישוב פשוט משמעות הדבר היא שכשנרשמנו לגן עוד לא ידענו אם הוא לפיד או היא אבוקה). כיאה לגן יוקרתי כל כך, כדי לצפות באובייקט צריך לנפנף כרטיס מול קורא אלקטרוני, להרשם במחשב ולברך בנימוס את פקידת הקבלה. זה אולי נשמע נוירוטי או אפילו קלסטרופובי אבל אחרי שיחת טלפון עם הדוד הירושלמי שסיפר שבנו בן השנתיים חיכה לו על הכביש שליד הגן מבלי שהגננות שמו לב, הודינו בליבנו למערכת הכסתוח האמריקאית ולעובדה שהרבה כסף קונה ביטחון.

מצד שני, עם מעברה של הפרטית ל"קינדרגרטן" – גן חובה, אנחנו חווים לראשונה את ה"ציבור" שמהווה את חצי ה"חינוך הציבורי" והיציאה מחממת הMIT קשה. לי. היא דווקא נהנית, למרות שהקונספט שעליו גדלה של "use your words" מתפוגג אט אט והמערכת מקבלת צביון של תור למגלשה בגינה ציבורית ישראלית.

על האוטובוס הצהוב אין מה לדבר. אני לא שולחת את הילדה עם נהגים זרים ואוסף של ילדים אחרים מגיל 6 עד 13 אפילו אם המנהל עומד כל בוקר בכניסה למוסד ומברך את כולם. כמו בובל'ה, אני בוגדת בעקרונותי ושולחת את אבא של לקחת, להחזיר ולבדוק עם המורה כל מה שלא נראה לי.

כל מה שלא נראה לי, בשביל התחלה, זו רמת הבטיחות הלא מספקת והעצמאות המוגזמת לגמרי שמקבלים ילדים בני רבע לשש. בארץ פוחדים מאוטובוסים מתעופפים, טילים נושרים ומזגנים נוטפי גז. כאן פוחדים מסתם שמנים שמחכים לילדים בעיקר כשהילדים לא שלהם.

חצר בית הספר היא גינה ציבורית עירונית פתוחה לגמרי עם כביש ראשי בצד אחד ובניינים בצד השני. גן עדן למשחקי מחבואים. כדי שאני אהיה רגועה לגמרי, הבהירו לי כבר בתחילת השנה שכל כיתות הגן יוצאות לחצר יחד – סה"כ 8 מורות ששומרות על הילדים בשרשרת אנושית. אין מה לדאוג. 8 מבוגרות אחראיות. ההגיון הצרוף שלי העלה את הנקודה ששמונה מורות זה אמנם המון אבל לכולן יחד יש גם 80 ילדים. מספיקה עשירית הקבוצה שנופלת/בורחת/הולכת מכות/בוכה או סתם מסתכלת על חיפושית כדי לא לראות שהילדה הפרטית שלי, היפה והקטנה (עם פה של בוגרת אוניברסיטה) נקלעת לצרות שלא באשמתה.

גמלה בלבי ההחלטה. אני אצייד את הילדה בפלאפון לילדים.

מיגו – חבר מכוכב אחר

יצור חמוד וצבעוני עם שתי קרניים קטנות, פתוח לשיחות יוצאות לארבעה מספרים קבועים ומעל הכל – כולל בתוכו GPS ששולח אותות היישר למחשב של אמא אחת היסטרית על המיקום המדוייק של המכשיר בכל רגע נתון.

"למה שלא תשתילי לה צ'יפ קטן באוזן?" שאל אחד הנשמות היותר טובות אצלי במשרד "ככה תוכלי לחסוך דמי שימוש חודשיים ותקבלי הנחה על ביקורים שנתיים אצל הווטרינר". אבל אפילו הוא לא שבר אותי. "הילדה תהיה מנודה חברתית" קבעה חברה אחרת. "את לא באמת רוצה להדביק לה סטיגמה של צפונית מפונקת כבר בגן…"  המילים חלפו לי בדיוק ליד האוזן, אבל לא קרוב מספיק כדי להכנס. שלחתי את אבא של ללכת לדבר עם המורה. "תגיד לה שהאמא של הבת שלך נוירוטית היסטרית" ציוויתי. הוא הלך. וחזר. "נו?" שאלתי, מחכה לשטיפה המתבקשת מהאיש הבאמת מאוד סבלן לקריזות של אשתו. "היא אמרה שזה רעיון טוב" הוא אמר. "היא גם אמרה שכבר כמה שנים היא לא ישנה ומכינה את עצמה לקטסטרופה שפעם תקרה לילדים שלה על האוטו הצהוב". חגגתי. "היא גם אמרה שהיא אף פעם לא ראתה אף ילד עם פלאפון בבית ספר ציבורי ושסביר להניח שמישהו יזרוק אותו באיזו שהיא פינה ויקח את הילדה, או להפך…"

עוד באותו היום חזרה הילדה קורנת מאושר. "שלחו אותי היום למשרד של פרינסיפל טים" היא צייצה. הרמתי גבה. ידעתי שאני מגדלת אינדבידואליסטית, אבל פחות משבוע בגן חובה ולילדה כבר יש בעיות משמעת? שלחתי אותו שוב לבדוק את פשר האופוריה. "את לא תאמיני", הוא דיווח בשובו. "שולחים אותם לגיבושון בזוגות למשרד המנהל. הילדים מקבלים נון צדיקים וצריכים למצוא את הדרך הלוך וחזור כשבכל קצה הם נרשמים אצל מזכירה ועל הצוואר תלוי להם אישור מעבר". בנאיביות טיפשית חשבתי שעל האישור כתובה הכיתה ושם המורה למקרה שמי מהם ילך לאיבוד במסדרונות הענקיים. המציאות האמריקאית הציבורית הכתה בי. על האישור שעל הצוואר כתוב שם וכתובת בית הספר כמעין תזכורת להחזיר לשולח ואני לא בטוחה אבל סביר גם שלוקחים להם זמנים על התרגיל הזה, רק שאף אחד לא ממש החליט כמה זמן אמור לעבור עד ששולחים חוליית חילוץ.

חלקתי את הסיפור המזעזע עם הגננות של הלפיד מצד אחד ועם חברי לעבודה מצד שני. בוודאי שקיבלתי תגובות אמפתיות, בהסתייגות אחת – כולן, בצירוף מבטים חומלים כוונו היישר אלי ואף לא אחת מהן לחלוצה הנועזת שכבשה את חדר המורים. "אבל היא עוד לא בת 6" מלמלתי בקול חלוש. "איילת, את חייבת לתת לה לגדול" הושיבה אותי הבוסית שלי על כסא מנהלים (ורק על האופן שבו אמריקאים מנסים לומר איילת, מגיעה לי חבילת טיפול חינם). באנגלית כמובן זה נשמע הרבה יותר גרוע. "לט גו!" הם אמרו לי. היא כבר גדולה. לכי תקברי את עצמך בערבות פולניה ולט גו. כל הילדים הולכים לחקור את נבכי בית הספר בשבוע הראשון של גן חובה, ורק אני, מהגרת פאתטית, לא מוכנה לפתוח את עצמי לתרבות האמריקאית ששולחת ילדים רחוק רחוק מאבא ואמא שלהם. בלי סוודר או מרק עוף. היא הילדה של אבא שלה, לא ירחק היום שבו יהיה לה מפתח מאסטר לכל החדרים שכוחי האל במוסד החינוכי ואז היא באמת תעלם אי שם.

דגדג אותי אלמו

חברת פישר פרייס חשפה את להיט החגים שלה: מהדורת אקסטרים של בובת אלמו המידגדגת.

למי שלא מכיר – אלמו הוא הדמות הצפצפנית והאהובה ביותר על מעריצי רחוב סומסום. כמו חבריו, גם נטיותיו של אלמו שנויות במחלוקת ואולי זהו סוד קסמו.

אלמו המידגדג הוא יצור ותיק. השעיר הקטן מגיב לנגיעות באזורים שונים בגופו בפרצי צחוק נוירוטים. נראה כי מישהו בפישר פרייס החליט לקחת אותו עד לקצה גבול היכולת ופיתח את דור ההמשך. הוא רגיש, ספונטני, בעל צחוק מידבק, נופל וקם נופל וקם והוא הפתרון לכל העצובים באשר הם.

אם תרוצו ממש מהר תוך נכונות לעמוד בתור ארוך ארוך, תמורת 40$ טבין ותקילין, גם אתם תוכלו להיות בעליו הגאים של אחד המפלצים שנולד במהדורה מוגבלת בלבד.

 

שנה טובה.

 

*מפאת זכויות יוצרים לא ניתן להביא את הוידאו אלא רק קישור אליו. נסו ותהנו.

 

סורי. רק באמריקה.

מלחמה זה דבר נורא*

בקטנים

דווקא, להרגיז

בתגובות לפוסט הזה צירפה פ' קישור לאתר שמצדד באי קיום ברית מילה כאמת קיומית.

בהתחלה, לא שמתי לב לקישור ורק אחרי שאבא של הסב את תשומת ליבי לעניין, נכנסתי ועיינתי באובייקטיביות מלאה. עכשיו החלטתי שזה גם שווה תגובה, מה גם שקשה לומר שלנו יש איזו התלבטות בסוגיה של לקצוץ או לא לקצוץ.

לא פעם עלה הדיון של "מה היה קורה אם" ולא פעם הצהרתי שדת או לא דת, חיתוך או לא חיתוך, מסיבה לא עושים על בולבול של תינוק שזה עתה נולד. מהצהרות בנוגע לתכל'ס נמנעתי  משום שבאמת לא ידעתי מה הייתי עושה אם הפרטית היתה הוא ולא היא.

מעבר לכך, בחוג מכרינו כולם מלו את בניהם – עם מסיבה, בחוג המשפחה או בהליך כירורגי והואיל ואנחנו ברוב הפעמים לא היינו בארץ לא היינו עדים להתחבטויות פילוסופיות של כן או לא וגם לא הרגשנו שזהו מקומנו להביע דיעה בנוגע לילדים של מישהו אחר והחלטות שהורים בוחרים לקבל.

ההחלטה פה היתה קלה מכפי שחשבנו. בניו אינגלנד כולה רוב הבנים הנולדים נימולים בלי קשר למניע דתי כבר בבית החולים, לפני שהולכים הביתה. ילד שאינו נימול נתפס בעיני השאר כלא הגייני וכמובן הנטיה הרווחת שכל ילד ידמה לאבא מכריעה את הכף. כמה מהם אפילו יודעים שיש דבר כזה שנקרא "בריס" ועוד דבר שנקרא "מוייל" בדיוק כמו שאני יודעת מה זה שמאן והעלאת זבחים.

אחרי מחשבה קצרה על העניין, החלטנו שאנחנו עדר ובתוך עדר אנו חיים ולכן, כרגע נראה שזה המנהג שנאמץ בלי פקפוק, ובלי רבע עוף ובורקס

כמו בכל משפחה יהודית טובה, גם ההחלטה הזו התקבלה בהרמת גבות מסוימת מצד הדודים. במקום לברך שהחלטנו לחסוך מכולם את טרנד ההתלבטות והדיון על אם כן או לא מילה, קיבלנו מחלקם כנקודה למחשבה את העובדה שיש סיבה שהמילה נערכת ביום השמיני, ולכל דבר יש תכלית ומטרה וסביר להניח שביום השני להיוולדו מערכות קרישת הדם של העובר אינן מפותחות דיין ולכן הרעיון מופרך מיסודו. אז אם למישהו יש מידע אמין ומהימן בנושא, ידבר עכשיו או לנצח ידום.

 

היד השניה

אם יש משהו שהאמריקאים ממש אוהבים זה דברים יד שניה. שלא תהיה פה אי הבנה, יד שניה זה לא רהיט קצת שבור ומצ'וקמק או בגד קרוע, אלא כל מה שסתם נמאס לכם ממנו או שאין לכם מקום בשבילו.

אם זה במצב טוב, פרסמו בקרייגסליסט (הזמן הטוב למכור הוא בסביבות אוגוסט, כשמגיעים כל הסטודנטים החדשים והזמן הטוב לקנות הוא בסביבות יוני כשכולם עוזבים וחייבים להפטר מהכל), אם זה קוועץ', תשאירו את זה מחוץ לחנות של צבא הישע וקחו בחשבון שיש סיכוי שגם הם לא ירצו את זה. אפילו הם בודקים שיניים של סוסים שניתנים במתנה.

לרגל ההתרחבות תכננו זה זמן מה נסיעה לאיקאה. לפני כמעט שנה נפתח סניף במרחק חצי שעת נסיעה מאיתנו ועכשיו כשלא היה יותר תירוץ לעובדה שלא נוסעים 3 שעות עד לניו ג'רזי בשביל פותחן, החלטנו לנסות את החוויה לראשונה בחיינו. שנינו לא חיות שופינג ולא נוסעים בכל מחיר אלא רק אם ממש צריך משהו ועדיין, הסלים הצהובים התמלאו בכל כך הרבה דברים שבכלל לא ידענו שאנחנו צריכים.

בניגוד לדימוי הישראלי של הרשת, האמריקאים מעריצים את איקאה בעיקר בגלל המחירים הנמוכים, בגלל איזור הילדים ובגלל המזללה. התחושה מוזרה אפילו למי שהתרגל לגודל האמריקאי. כבר בכניסה למגרש החניה יש הרגשה כאילו מעל הגג הצהוב יש אוויר אחר. אירופאי יותר. גם החוויה עצמה היא שונה ונחלקת בין איזורי התצוגה המוזיאונים ובין השתוללות חסרת רסן בינות לפטישי שניצלים ותחתיות סירים בשלושים סנט. מעבר לכל – הכל בפרופורציה. אף אחד לא באמת מחפש שם סחורה עמידה ל-15 השנים הקרובות ואיקאה תואמת את תרבות הצריכה האמריקאית שמחליפה הכל אחת לשנתיים גם אם לא צריך הן מבחינת מחיר והן מבחינת איכות. אפשר לחשוב על האמריקאים כעל היפנים החדשים מהבחינה הזו רק מהצד הפחות איכותי של הסקאלה. מה שעוד הרשים מאוד היתה העובדה שהשוודית נקטה בתכסיסי שיווק כל כך זולים ועד עכשיו לא ברור מי דורך למי על הרגל, הפרה שרוצה להניק אבל חולצת רק פיטמה אחת בכל פעם או העגל שנורא נורא רוצה לינוק ואחרי 6 שעות, שזה הזמן שלוקח לסייר בחנות ולראות דברים, מגיע רגע לפני הקופות לאיזור צעצועי הילדים שהוא בערך היחיד שלא נמצא בשום מכירה מיוחדת ובאופן יחסי גם יקר וקונה חשבוניית עץ ב-$20. עוד לא החלטתי אם זו אמת שיווקית גדולה, תחבולנות זולה או טימטום צרכני עד כדי ערפול חושים. 

 

וההיסטריה נמשכת

ואף אחד לא נרגע. עוד שבועיים לתאריך וכמות הבדיקות והמוניטורים והאולטרא סאונדים מרקיעי שחקים. כי אם יש ירידה בכמות מי השפיר "יכול להיות שהשליה לא מתפקדת ולא מגיע חמצן לעובר" למרות שתוך כדי רואים במוניטור קצב לב תקין ושמח. עוברים מן צ'ק ליסט של דפקטים שאולי יקרו אם לסבתא שלי יהיו גלגלים. אבל בוודאי שעדיף להיות בטוחים מאשר להצטער ועוד יותר בטוחים שלא תהיה לאף אחד סיבה להתלונן על אינפורמציה שהוא לא קיבל, אפילו אם היא רלבנטית כמו סטטיסטיקות ההתרבות של עדרי הבאפלואים הכשרים באריזונה ומפחידה כמו האיש הרע של דיסני. מצידו, הלפיד שמח וטוב לב ומאכיל את אמא שלו באותם לוקשים של אחותו הגדולה, הווה אומר – 3 שבועות של צירים סדירים ולידה באמצע ה-42. שוין. אני מבליגה.

שם עוד אין לו. גם אופציה לשם עדיין אין. רשימת שמות פסולים לעומת זאת יש ויש. ולמרות שגמלה בליבנו ההחלטה לא להתחשב עד כדי כך בסביבה שיכולה לבטא את כל הקסיואמינים, השונגים, הוואפורבים והבנדרטים הסינים וההודים ולכן תוכל להסתדר עם כל דיפתונג עיברי שנאתגר אותה בו, עדיין תרגום המשמעות כפשוטה בין השפות קצת צורמת בשמות יפים כמו אלון, עומר שי או גידי (שזה באנגלית, כפי שלמדתי אתמול ההפך הגמור מ"שי").

נראה, אולי בסוף נלך על "גד" ואז באמת נשלם הרבה למטפל על שגעון הגדלות…

פוסט עצמאות

תרשו לי רגע להכנס לכם בין השיפודים עם רשימה שיושבת לי בבטן כבר כמה זמן ועושה קולות של הורמונים. הורמונים זה תמיד תירוץ טוב לומר דברים שאין להם זמן.

הכל בעצם התחיל לפני ארבע שנים בערך. היינו זוג צעיר ותיק, עם דירה קטנה בתשלומים, אוטו מקרטע שקנינו בעצמנו, ותינוקת. משפחה גדולה ותומכת היתה סביבנו כל הזמן וכמו כל החבר'ה, חיינו ממינוס למינוס ממשכורת אחת בעיקר משום שאני הוגדרתי כמוכשרת מדי לכל עבודה אליה הגשתי מועמדות.

בגלל כל הסיבות האלה ועוד כמה, לא הססנו לרגע כשהגיעה ההזמנה לארוז את הפקלאות ולטוס בוסטונה. לא היה לנו מה להפסיד ואי הידיעה בנוגע לרווח סקרנה אותנו מאוד.

לכל התופעה יש הרבה מאוד שמות שתלויים בנקודת המבט ובהשקפת העולם. אנחנו מנסים לא לתייג את עצמנו בתויות ולא החלטנו אם אנחנו מהגרים, יורדים, בשליחות אישית או מגלי זהב. בניגוד לא.ב. יהושע גם לא החלטנו מה אנחנו יותר או פחות ואנחנו בעיקר מנסים לא להרגיז ולחיות בהרמוניה יחסית.

עם כל זה, יש כמה סוגיות שנשארות פתוחות. החיים רחוק מישראל מאפשרים פתיחות גדולה יותר למה שחשבנו שאנחנו מכירים. כל נושא היהדות והמסורת נתפס עכשיו קצת אחרת ואיתו ההתלבטות בין עירוי בחברה ובין ההצטרפות למועדון האקסלוסיבי והמבודד משהו של "אנשים כמונו". מצד שני, גורמים כמו הערוץ הישראלי, פובליציסטיקה ישראלית וכל ביקור מולדת מרחיקים מאיתנו את הציונות כפשוטה ובונים זהות חדשה ואחרת לגמרי. בבית אנחנו מדברים עברית והפרטית קוראת וכותבת בשתי השפות, מכירה את כל החגים, המסורות ודגל ישראל, מצטטת את "ארץ נהדרת"(עזבי אותי באמא שלך ו-ווי יו פוט דיס היר, סמוואן קן פול) ולא יודעת מה זה אקדח או פיגוע. היא (או אנחנו לצורך העניין) גם לא יודעת אם ומתי תחזור לחיות בישראל.

מצד שלישי, דווקא ימים עצובים ויום הזכרון בפרט מחדדים את תחושת השייכות למדינה. ההסתייגות היחידה היא שהקונספט של יום הזכרון קפא אצלי איפה שהוא בסוף הצבא עם כל האירועים האישיים שנגזרים ממנו ואני פחות מתחברת לטקסים אלטרנטיביים ולשירים המודרנים ויותר מחפשת את אליפלט בדרך לטקס של הר הרצל. קל לי לא להיות חלק מהווה הישראלי משום שיום הזכרון זה קו אדום שכל כך הרבה אנשים חצו השנה ולכלכו בפוליטיקה בלי לעצור ולחשוב מי עומד מאחורי הדברים.

קל יותר להיות פה יהודי מאשר ישראלי. כולם מכירים לפחות יהודי אחד ולפחות מושג אחד מרשימת ה-סדר/מנורה/ברית/ברמצווה/רבי. ברגע שמזדהים כישראלים המטען גדול יותר וכך גם הצורך להסביר. כך גם כולם סביבי היו מודעים ליום השואה אבל לא ליום הזכרון ולי היה לא נוח להסביר את ההבדל שבין יום הזכרון שלנו לממוריאל דיי האמריקני שיחול בסוף החודש וכל כולו סגידה לאלוהי השופינג.

הכל כמובן יחסי, ולא רע לנו פה. הגעגועים למשפחה וחברים קיימים אבל גם הניתוק ההכרחי שלא היה מתאפשר אם היינו נשארים בבועה הירושלמית עם כולם מסביב. אבל דווקא יום הזכרון האחרון עשה לי צביטה קטנה כזו כשכל הדודים התכנסו בבית הורי אחרי הר הרצל לארוחת צהריים וסיפרו סיפורי מנדט וקום המדינה שכולם כבר שמעו מליון פעמים וצריכים לשמוע שוב כדי לזכור אותם טוב יותר שיהיה מה לספר לילדים.

פתאום היכתה בי ההכרה שיום העצמאות ממוקם בזמן כזה שאם צריך לחשב ימי חופשה מהעבודה כדי לבוא לבקר, אין לי מושג מתי תהיה הפעם שאשב ככה עם כולם על סיר ספגטי וסיפורי הברחת הרימונים לעצורי המחתרות. אני גם לא יודעת מתי ארגיש בשלה להכניס את הפרטית למעגל הזה אם בכלל, כי הרי הכל יותר קל כשגדלים לתוך משהו.

יום העצמאות שלנו פה משול למסיבת הסילבסטר של גיידאמק מצד אחד ולמתנס מרכז קליטה מצד שני. אנחנו מנפנפים בדגלים הקטנים שקיבלנו פעם באיזו הפגנה, רואים "הלהקה" ו"היל הלפון דאזנט אנסר" ועושים מנגל שאיך שלא יסתכלו עליו, יתרגם לברביקיו. לא מרגישים חלק מהצד הציוני הישראלי שעליו גדלנו ואותו עזבנו או היהודי האמריקאי שהוא כל כך לא אנחנו. אני יודעת שכשהיא תגדל ספרים כמו "אורי" או "אליפים" יהיו זמינים לה בדיוק כמו שהיו זמינים לנו ועדיין – לך תסביר איך סבא מכר עיתונים לכלניות וסבא של אבא חילק מים במצור וגר בבית היחיד בשכונה שבו היה טלפון ואיך כל אחד מהדודים של אמא השתייך למחתרת אחרת והיה שותף פעיל לקום המדינה שעזבנו. ויותר מכך, לך תסביר איך כל הסיפורים האלה הם כן הרואיים ויפים וחשובים ולא קשורים לסיאוב ופוליטיקה.

בבוסטון ייסדנו את הציונות האינדבידואלית, האגואיסטית והעצמאית, ולא עם כולה אנחנו שלמים אבל זה מה יש ועם זה ננצח.

רפואה במגננה

פעם כבר כתבתי פה על הקסם שברפואת האינסטנט האמריקאית. הקסם הזה בעיקר נועד כדי להכחיד מחלות מהעולם.הכל רגיל ושגרתי. חטפת משהו? זה שום דבר. גלולה כחולה ופוף – זה נעלם.

מאז זרמו מים בכל מיני כיוונים ולאחרונה זכיתי להכיר באופן אישי לוחץ את ההתנהלות האמיתית של מערכת הבריאות האמריקאית וכמו שכבר אמרו לפני – הם מ-פ-ח-ד-י-ם! במעגל גדול מפחדים החולים מהרופאים שמפחדים מהחולים שמפחדים מחברות הביטוח שמפחדות מחוות הדעת הרפואיות שמושפעות מחוות דעת נוספות שפוחדות מחולים שאלוהים איתם ולפעמים גם מערכת המשפט.

ולכן, כדי להיות על הצד הבטוח, כמו שאומרים פה בנוצרית מדוברת, אם יש לך ביטוח בריאות טוב אין שום סיכוי שתוכל להתחמק מההיסטריה הכרוכה בהרבה יותר מדי בדיקות מיותרות. אצלי בכל מקרה, כל בדיקה רפואית שהיא לא שגרתית היא מיותרת.

פעם מזמן, לפני כחמש שנים וחצי אם נרצה לדייק, נשאתי בי את פלא הבריאה שלימים תהפוך להיות הפרטית. הרופא הירושלמי שלי, זה שהיה הראשון לרשום לי גלולות למניעת הריון אי שם בתיכון, מאוד התאים לי ואני מאוד התאמתי לו. הייתי מגיעה אחת לזמן מסוים עם שאלות בנוגע לבדיקות חדשות ונסיוניות בהריון והוא היה שולח אותי חזרה בטענה ש"אם הכל בסדר ואת מרגישה טוב ואין שום בעיה עם הבדיקות הבסיסיות שלך, למה שנבזבז זמן וכסף"? וכך על מי מנוחות, עברתי הריון של שנות האלפיים בנימת שנות השישים. אם זה לא כלול בסל, אפשר לחיות בלי זה.

הפעם המצב קצת השתנה. אני כבר לא בירושלים ובדיקות כמו שקיפות עורפית מי שפיר או סיסי שיליה שהיו נסיוניות, עכשיו הן חלק בלתי נפרד מהסל של המבוטח המקומי – הראשונה מחייבת והשתיים האחרות במידת הצורך, או כפי שנוכחתי אני, במידת ההיסטריה. כיאה להשקפה שלי מאז ומעולם (ולמשפט שלימדה אותי הסבתא של אבא של ע"ה) – נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח. אז נתנו. והלכתי. בסה"כ אולטראסאונד ובדיקת דם. לא שום דבר שהוא לא שגרתי להריון.

אחרי שבועיים – טלפון באמצע היום למשרד. על הקו – אחת המיילדות במתקן הרפואי המקומי. "קיבלנו את תוצאות הבדיקות שלך" היא אומרת "והן רעות". פשוטו כמשמעו. מרגע זה היא מתחילה להסביר לי על הליכים רפואיים שונים ומשונים שאפשריים במצב כזה. הנקודה היחידה היא שכל אותן כותרות, מוכרות רק למי שעוסק בהן או צריך אותן. שמות כמו Chorionic villus sampling או Amniocentesis לא מצויים בז'רגון היום יומי שלי, למרות שאנחנו תיכף סוגרים פה שנה שלישית. בהתאם לאופן שבו פתחה את השיחה אני כבר מזמן לא מבינה יותר שום דבר והדבר היחיד שעובר לי בראש זו העובדה שהתוצאות רעות. אחרי כמה דקות של דיבור שוטף מצידה, אני מצליחה להשחיל משפט אחד שאומר משהו כמו "אני לא מבינה מה את רוצה ממני, אני לא מבינה באיזה שפה את מדברת אלי, אני באמצע העבודה וכבר בעלי יגיע לדבר איתך". היא מתנצלת ומנסה להסביר שוב כשהמילים היחידות שאני קולטת הפעם הן "רע" ו"לא מספק". מישהו חווה רטרו לאסיפת הורים?

 

מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס הסביר הכל. גם במולדת הפרו לייף, מתרבים אנשי הפרו צ'ויס ומעודדים נשים לקבל החלטה מהירה ככל האפשר בנוגע להריונות מקולקלים, ובכך להגדיל את הסיכוי להפלה של ילד בעל מום. הדרך שהם נוקטים, אפעס, מלחיצה לא פחות מהמקבילה בצד השני.

כשכבר ניסינו להבין הכל פנים מול פנים, הסתבר שבמקום להיות בסיכון של רבע אחוז, אני בסיכון של אחוז אחד – כלומר פי ארבעה מהבוסטונית הממוצעת בת גילי – שלא מעשנת, לא שותה ולא משחקת סנוקר. "אבל זה עדיין אומר שב-99% הכל בסדר, נכון?" ניסה המוח המאותגר אנליטית שלי להבין. "כן, אבל את בסיכון מרובע" היתה התגובה המתעקשת. לעומת זאת, כשנשלחו התוצאות אחר כבוד לקה"ק הדסה עין כרם, פתאום נשאלו שאלות שלא עלו קודם על ידי הבוסטוניים – על הרגלי העישון והתזונה שלי, ובכלל כבר לאף בוסטוני לא היה ברור מה גיל ההריון המדויק – מה שלא תרם להבנת תוצאות של בדיקה שניתן לבצע בחלון צר כל כך (בין השבוע ה-11 ל-13). "נו, אז את עושה את בדיקת סיסי השיליה?" הם שאלו בתאווה כמעט לא מוסברת, ואני, שגם ככה לא פריקית גדולה של בדיקות רפואיות ובטח לא חדשות ונסיוניות יחסית, גמגמתי ש-99% זו תוצאה די גבוהה אם מסתכלים עליה מסך הכל של 100.

הם הביטו בי במבט היודע כל שלהם ואני כבר ידעתי. אני אחת מארבע, ואם לא אכנע, אשא את האחריות לתוצאות עד קץ כל הדורות. "אני חושב שצריך לעשות מי שפיר" אמר לי אבא של, שבימים כתיקונם נושא בגאון תואר בסטטיסטיקה. מאוד מאוד רציתי לומר לו שהוא מוזמן לעשות מה שהוא רוצה, אבל הלחץ מסביב לא השאיר יותר מדי ברירה. עשיתי את המי שפיר. התהליך, שאצל נשים נורמליות, לוקח רגעים ספורים, אצל מאותגרות סטטיסטית לוקח 25 דקות וגורם ליומיים של צירים, כשהמומחית הבוסטונית הגדולה מסתכלת עלי ואומרת: "את יודעת, את יכולה ללכת לעבודה היום, זה לא משנה אם תשבי על כסא בבית או במשרד". אותה המומחית, שנמצאת בבית החולים של המומחים הכי גדולים בבוסטון אם לא בצפון אמריקה כולה, שידרה עסקים כרגיל, כל כולה קריירה מתפתחת ונאורה ומה שמעניין אותה הם אחוזי ההצלחה שלה ותו לא. החיל והרעדה היחידים שנגרמים לה היא ברגע שנישא שם אלוהיה לשווא – בכל פעם שנישא שמו של בית החולים, היא משתהה לרגע, כאילו לדקת דומיה מחד גיסא ותרועת חצוצרות הלל מאידך גיסא. אם הגעת עד הלום, אנא, אל תבלבלי אותנו עם עובדות אתניות או מחקרים שאנחנו לא מודעים להם מהלבנט שאת משתייכת אליו.

 

תוצאות הבדיקה יצאו נורמליות לגמרי, כנראה ש99% זה באמת הרבה סיכוי. אף אחד לא הקשיב לי הפעם כשרצתי להגיד לכולם שצדקתי. אם זה לא מפחיד ברמות של תביעה משפטית, זה לא מעניין את המקומיים שמבחינתם השונות האתנית היא אך ורק בין שחורים ללבנים, למרות שריכוזי הזרים באיזור הם מהגבוהים בארה"ב.

בעוד כך וכך זמן, אנחנו נגיע למרכז רפואי קטן בהרבה כדי לשגר את הלפיד* לאוויר העולם. אני עדיין מסתייגת מרופאים שחושבים שהם אלוהים ומצפים בהתנשאות לדקה דומיה בכל פעם שהוגים את שמם.

הפרטית כבר מחפשת שמות לאח הקטן שלה ומאוד מתרגשת ממעמד האחות הגדולה. בינתיים. ההורים שלה מחפשים שם עברי שיכול להתבטא גם באמריקאית – מה שפוסל שמות כמו דרור או תומר. רק לפני כמה ימים פסלנו למורת רוחה את צ'רלי ובנדי. ("אבל אמא, צ'רלי יכול להיות בעברית – נוכל לקרוא לו שרלי…").

ואחרי שהכל יעבור, נתחיל להשוות את אחיות מחלקת ילדים לאחות נחמה המיתולוגית שלנו מטיפת חלב (ועוד לא החלטתי אם מיתולוגית זה טוב או לא, אבל זה כבר לפוסט אחר).

 

*הלפיד – בעיקר כי מסיבה לא ברורה בעליל, אני חושקת בעיקר בפלפלים חריפים מאוד ובאוכל מתובל (שתחיה השכנה ההודית שלי) ואם הוא יקדים ביום, הוא יוולד בשישה ביוני 2006 – צאו וראו את הספרות…

אתם זוכרים כש…

זוכרים את הפוסט הזה? וזוכרים את הפרק ההוא מדארמה וגרג שבו מישהו גונב מגרג את פסל השנאוצר שעליו הוא שומר מימי הקולג' והוא צריך להשיב בגומלין?

אז זהו ששוב הגיע השבוע הזה שבו כל ההורים של הסטודנטים העתידיים מוזמנים לקמפוס כדי להתרשם. חלק מההתרשמות כוללת את פעולת הגומלין כלפי קאלטק שהיו לא נחמדים בשנה שעברה.

הגיע הזמן להוכיח שמיט לא מורכבת מחננות גמורות אלא מכאלה עם חזון ולראיה – המתיחה העכשווית תוכננה בקפידה רבה מאז דצמבר וסיומה בפרופ' הוקפילד הנכבדה, נשיאת המוסד, שהקיצה בבוקר יום חמישי וגילתה על הדשא של הבית הירוק – שסמוך לאחוזתה הנשיאותית, תותח ולא סתם תותח, אלא כזה שעד ליום קודם שכן בביטחה בערבות פסאדינה המוארת ועכשיו נמצא בקיימברידג' האביבית.

דובר מטעם חברת ההובלה הפיקטיבית Howe&Ser (וריאציה כמובן על הHowitzer הצ'כי) מסר שהחברה שידועה באמינותה מוכנה ללכת את ה3000 מייל הנוספים ובלבד שעבודתם תבוצע על הצד הטוב ביותר.

 

 

הוא תותח

 

על צווארו של התותח שמשקלו כ-1.7 טון הונחה בביטחה הבראס ראט – טבעת בוגרי MIT, מצופה זהב 24 קראט. הדובר גם הוסיף ואמר שהטבעת, שאמנם עוצבה בעיצוב מיוחד אך כוללת את הבונה המסורתי – סמל המוסד, הונחה באופן שמסמל כי התותח עוד לא בגר, כלומר – הבונה פונה (מחרבן) אל התותח, בניגוד לבוגרים שרשאים להפוך את הטבעת כדי שהבונה יחרבן על שאר העולם.

 

 

הכל חוזר עליך וקקי בידייך

 

 

עוד לא נמסר מתי יוחזר התותח לבעליו וכיצד. הנסיבות יקבעו ע"י תגובתם של תלמידי קאלטק הבכיינים שמיהרו להגיש תלונה למשטרה בגין גניבה הואיל ולא הושאר פתק במקום התותח כמסורת המתיחות. בדיקה פנימית במוסד גילתה שמרימי התותח, הצטיידו באישורי עבודה מזויפים אמנם, אך משכנעים למדי.

היחיד שמחייך מתחת לשפמו הוא נשיא קאלטק – פרופ' באלטימור, שמוריד את הכובע בפני המתיחה האלגנטית ובפני העובדה שהוא עצמו בוגר MIT.

 

עוד שנה לגומלין.

אמנות השופוני

יום הולדת זה רק פעם בשנה, רק שמאז שהפכתי לאמא, עושה רושם שבדיוק כמו שעל תחפושת פורים עובדים שנה שלמה, כך גם על תוכניות יום ההולדת.
הואיל והפרטית מעולם לא חוותה גן ישראלי, נחסכה מאיתנו חווית ה"אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה" ולמעשה, מסיבות יום ההולדת היחידות הן אלה שנתקעו אצלנו בראש לפני כמעט 30 שנה וזה השטנץ שלאורו הלכנו.
יום שישי, גן מזל. אני בת 5, מלכת היום, מפזרת ציפורנים על הרצפה, אוספת אותם מגישה לאמא ושרה "אמא יקרה לי" ונמי מתחילה לבכות. נמי תמיד בוכה כשלילד אחר יש יומולדת והשיר הזה של אמא יקרה לי זה התירוץ המושלם בשבילה להצדיק את הבכי.
אחר כך מרימים אותי על כסא, שרים עוד כמה שירים בגרון ניחר ומגישים לי את אלבום ציורי הילדים. תם הטקס. בשבת שאחרי, כל הכסאות אצלנו בסלון מסודרים לאורך הקיר ואז מגיעים הדודים ובני הדודים. חברים לא כלולים ואני יושבת במרכז, עם הזר מאתמול, פותחת מתנות. כולם בולסים צהריים, שרים היום יום הולדת כשמגיע הקינוח ודי. נגמר יום הולדת.

 

20 וכמה שנה אחרי, הפרטית בת שנה ואצלנו נוצרה מסורת במשפחה. בחצר של הדוד, עם סבא וסבתא משפחה מדרגה ראשונה וכמה חברים קרובים , סבתא דואגת לעוגה אחת מלאה קצפת שילדת היומולדת תחפור בתוכה ותשמח.
קצת אחרי, אנחנו מוזמנים ליום הולדת שנתיים של בן של חברים. פתחו שולחן, הכינו שקיות ושרו שירים. אחרי שעברו על רפרטואר שלם שלא הכרנו יען כי לא נחשפנו לז'אנר הדצים-סופיצדקה-דיגדיגדוג מספיק בכדי להפנים, שלחו את כל הילדים לבהות בטלוויזיה (מפתחות הקסם של דידי – הדיוידי הכי אגרסיבי שראיתי אי פעם שמדבר על תקשורת לא אלימה) וישבו לפצח גרעינים בחצר. אני לתומי, מתגעגעת לימי ההולדת של פעם. כאלה שאפשר היה לחגוג בסלון, כשכל הכיסאות דבוקים לקירות והכל מכוסה בפירורים של במבה אבל במבט מהיר מסביב, ההורים הישראלים של היום לא יאפשרו את זה בעיקר בגלל התחרות המטורפת שלהם עם עצמם להוכיח משהו. אז מה אם הילד בוכה וצורח. סתום ת'פה ותתחיל להנות.

 

 

מאז שעזבנו את התרבות והמסורת, הגיעו אלינו רסיסי מידע בנוגע לאופן שבו חוגגים הורים את ימי ההולדת של ילדיהם הרכים. סיפורי זוועות על שכירת אתרים ותשלומי עתק לליצנים ומפעילים שונים. חשבנו שמיקומנו בגולה יפטור אותנו מהצורך לראות ולהראות אך נתבדינו. זה אולי ישמע לא ראוי ומתנשא מצידי, אבל למעשה, כל יוצאי כנען סביבנו, ראו בעצמם השותפים האולטימטיבים לחגיגות שעוגת שוקולד מקושטת בעדשים היא כבר לא חלק מהן.
פרט לספורים, לרובם לא הרגשנו חיבור מיוחד למרות ש"כולנו ישראלים ויכולים לחלוק סיפורי צבא ומסורת". בלשון ממש בוטה – אם היינו נפגשים בארץ, לא הייתי מתקרבת אליהם עם מקל ממטר. אבל נעים או לא, הם רמזו רמזים עבים כמו פיל ואני נכנעתי וכך מצאתי את עצמי מפיקה ארוע יומולדת של גיל 4 לכ-24 ילדים בגילאים שונים, הוריהם המורעבים (כי הרי אצלנו בעדה ארוע בלי אוכל הוא לא ארוע), פרטית אחת שעסוקה בלבכות במשך כל היומולדת – כי זה מה שילדי יומולדת עושים ואבא של פרטית אחת שנשבע שהוא לא עושה יותר שום מסיבה. אף פעם. לעולם. ושום דבר שאני אגיד לא יגרום לו לשנות את דעתו. לנצח. ובכלל כדאי שאני אתחיל לשים לב יותר לנושאי השיחה אותם אני מייעדת לפרטית ולשרינקים העתידיים שלה כי הרי לא יתכן שכל דבר יבוא בחשבון.
בקיצור – עונש גדול.
השנה החלטתי לשים סטופ לדבר. מבצע יומולדת יצא לדרך בלי שאף אחד ניחש. חברינו המקומיים שסובלים מחוסר מקום לאירוח, נוהגים לשכור אולם ספורט מלא מזרונים או חווה מקומית מלאה בסוסים ופרות, כדי שלילדים יהיה איפה להשתולל ומספיק קש לאכול. לא בשביל לנקר עיניים אלא בשל ההוצאה הנמוכה. למזלנו, לנו יש אולם זמין  בקומפלקס שבו אנחנו גרים שניתן להזמנה. כמה יותר קרוב, שלא באמצע הסלון, יותר טוב.

בחשאיות מרובה החלטתי עם הפרטית על 10 מחבריה הטובים ביותר (רחמנא ליצלן, רק בת ציון אחת), ההזמנות נשלחו אלקטרונית תוך שמירה על סודיות מירבית ורק על דבר אחד לא הסכמתי לוותר – קישוט העוגה באופן עצמי. היא התחננה לעוגה קנויה עם קישוטי סוכר אמריקאים, ואני, שהזכרתי לעצמי את אמא שלי וההתעקשות שלה להאכיל אותנו בנתחי עגל מוקפצים כשבעצם רצינו שניצל עם צ'יפס לא ויתרתי והכנתי לילדה עוגה בדיוק כמו שקונים בחנות (שקרוב לודאי עלתה לי יותר, אבל מי סופר…)
לצורך התוכנית האמנותית, בחנתי את הררי החומרים למלאכת יד שנשארו מהפיגוע הקודם וכמו שיצאו משם, כך גם חזרו. שמיניות בריסטול צבעוניות, מדבקות סול ודבק נצנצים.
בחנות של הכל בדולר (כן, אפילו כאן יש כזו…), קניתי טריקים זולים כדי שאבא של פרטית יוכל להפגין את כישורי הקוסמות שלו שלא פותחו מאז הבר מצווה ולצורך ההפעלות חווינו רטרו של מירוץ שליחים בתפוחי אדמה בכף, תחרות נשיפה על כדורי צמר גן בקש ומלך המשחקים – השחלת נר חנוכה לבקבוק בירה.

 

ההורים המקומיים כל כך התפעלו מהשימושים השונים שיש לבקבוק הבירה ומשלל הרעיונות החדשים לגמרי מבחינתם ומיד קיבלתי 4 הצעות עבודה.

בלי ליצן, בלי דצים, בלי שופוני, עם ילדה אחת שלא בכתה בכלל ואבא אחד שלא קיטר, בעיקר כי לא הפתיעו אותו עם הלא נודע. שרנו שירי יומולדת בעברית, אנגלית, סינית ותורכית. יצאתי תותחית. היה אייזן.

הופ וגמרנו.

היה היה ערוץ טלוויזיה. הוא היה נחמד וחביב ובעיקר – לא מזיק, עד כמה שאפשר להיות לא מזיק כשאתה ערוץ טלוויזיה.

לא היו בו פרסומות גלויות ואם היו בו סמויות, הן היו מאוד סמויות. בקלות אפשר היה לסנן את התכנים הקנויים מהמקוריים ולהשאר עם אוסף מנחים שלא היו קולניים מדי או וולגריים מדי או ערומים מדי, שירים חמודים וקליטים ותכנים חיוביים על פי רוב.

קברניטי הערוץ, תמיד התגאו בייחודיות שלהם. הארצית ואפילו העולמית. קהל המעריצים לא חיפש אופציות אחרות משום שביחס לגיל המעריץ הממוצע, הערוץ סיפק אותם בהחלט.

והערוץ היה מאושר.

והמעריצים היו מאושרים.

ופטרוני המעריצים, שחששו באופן כללי מתופעה של ערוץ טלוויזיה אפילו התרצו וחייכו למראה חלק מהתופעות הנלוות למשהו שנוי כל כך במחלוקת כמו ערוץ טלוויזיה.

לאט לאט התחיל הערוץ לגדול. הוא לא צמח לגובה אלא בעיקר לצדדים. גיבוריו, כמו כל גיבורי ביצה מקומית התחילו להופיע במתנסים וקניונים וחלקם אפילו מכרו כרטיסים ובנו לעצמם קהילה.

חלק מהגדילה כללה מסחור הדמויות הפועלות. בובות, צעצועים ואפילו קלטות וידאו ללימוד האותיות צצו בכל מקום אך לרוב נראה היה כאילו לא חצו את גבול הטעם הטוב. המעריצים היו מאושרים והפטרונים מסופקים למדי.

במסגרת הקידמה והטכנולוגיה צץ לו גם אתר אינטרנט. על פי המתכונת המוכרת, גם הוא היה חמוד ומאושר. המעריצים, שחלקם עברו זה מכבר להתגורר בחלק אחר של העולם המשיכו להיות מאושרים מפני שכך נשמר הקשר שלהם עם הכוכבים והפטרונים היו מרוצים משום שהאתר סיפק מנת תרבות ראויה לגיל, למקום ולמצב. האתר הקפיד להשתנות מדי פעם ולעדכן תכנים לשמחת כולם…

***

הייתי ממשיכה את הסיפור הקסום והמאושר הזה אלמלא הוא לא היה מסתרבל ומעיק. אז אתמצת את מאורעות השבועות האחרונים. לאתר ערוץ הופ, נוספה שלוחה חדשה "ונסיונית" בשם "הרפתקההופ". בניגוד לאתר אלפי המושקע שהיווה בעבר חלק מאתר ערוץ הופ, אתר הרפתקהופ מצטיין בעיקר בהעלאת סרטונים וחלקי תוכניות מערוץ הטלוויזיה אל המחשב תוך שהוא מפריח מילים כגון ידע, העשרה, התפתחות ועוד כי הרי זה מה שהורים קפיטליסטים רוצים לשמוע על הבייביסיטר התורן.

למרבה ההפתעה, למרות הנסיוניות, לא היתה שום דרך לחלוק חוויות ובאגים כתוצאה מהמשחק באתר (והפרטית מצאה הרבה כאלה), וכך הוא הפך למעשה לשלוחת הערוץ הישראלי ותו לא.

היה ברור שזו רק שאלה של זמן עד שברוני האתר ישלחו ידם לקופה, אבל האופן שבה נעשה הדבר היה מבחיל למדי. ללא התראה מוקדמת (תאריך יעד? תקופת הערכות?) ילד שביקש לשחק באתר הגיע לחלון מחויך, מאושר וחמוד שמסביר לו בקול רם וצלול (וחמוד) שמפה אפשר להמשיך רק אם קוראים לאבא ואמא שיכולים לעשות עסק דרך ספקית אינטרנט מאוד מסוימת או אחרת, מוגבלים למנוי יקר יותר למשך 6 חודשים או שנה בלבד.

כמובן שכל ההסברים גובו בדפי מטרות וסיבות לרכישת המנוי (כי זה כיף… כי זה כדאי… כי זה מפתח מיומנות… כי זה מפתח רגש… סקרנות… מחשבה… הכרות עם המדיום… להקיא עכשיו או אחר כך?)

 

אף אחד שם בהופ לא חשב לרגע להסביר למה ערוץ טלוויזיה בתשלום – וישנן מספיק משפחות שמתחברות לכבלים כדי לקבל ערוצי ילדים, שבין כך מגלגל כספים ממיתוג ושיווק, חובר לשליחת השטן כדי לגבות עוד כסף על אותם תכנים בדיוק.

ואם באמת בחינוך והקניית ידע עסקינן – הרי שהידע הוא לכל וחבל שהפער מונצח דווקא על ידי מי שמתיימר לטשטש אותו מזה כמה וכמה שנים.

אני מאותם הורים שמוכנים לשלם כסף כשזה כדאי ושווה. הפרטית לומדת הרבה כמעט מכל מדיה אפשרית וישנן מדיות מסוימות שהן למטרת הנאה לא לימודית (למרות שבגיל הזה, הכל הוא לימודי). כבר מזמן היה לי ברור שמנוי לאחד האתרים הישראלים יגיע לביתנו ברגע שיום הלימודים שלה יתקצר (החל מספטמבר) אבל תשלום על טלוויזיה דרך המחשב, זה כבר לא בבית ספרי ובטח שלא כשמתייחסים אלי כאל "ההורה המטומטם שיקנה את כל המילים היפות בשביל הילד".

אם למישהו יש תשובות (בשם צוות האתר אולי?), אני באמת אשמח לשמוע אותן.