כשגרנו בארץ, סוף השבוע היה בעל המטרה המוגדרת של לנוח מעבודה ולהתעצבן על המשפחה. בכל יום ראשון היינו מבטיחים לעצמנו שבסוף השבוע שיבוא נעשה משהו כיפי. או לפחות עם חברים. או שלפחות חלק נכבד ממנו יוקדש לפעילות משפחתית מצומצמת מרגיעה.
איכשהו, החל מיום שישי בצהריים, בדמדומי אורזעםשועית אצל הורי, היתה המציאות מכה שנית ומבהירה לנו שגם מחר נתרוצץ מהורים לדודים מארוחה לקינוח ושוב הילדה לא תהנה מפעילות ערכית אמיתית ושוב אנחנו (ובעיקר אני) נהיה אכולי רגשות אשם על בזבוז של ימים שלמים וטובים. הילדה, מצידה, היתה מאושרת לבלות את שבת בבוקר במיטה עם אבא לפחות עד 11 תוך שאני מסתובבת בסלון חסרת מנוחה וכמהה לזמן איכות.
 
ואז הגענו לפה. מהר מאוד השתלבנו בקהילה המקומית של הקמפוס שכוללת לא מעט ישראלים, ועוד יותר מהר הבנו שכשסוף השבוע מתחיל בשישי בצהריים ומסתיים ביום שני בבוקר, חייבים למצוא איזו שהיא פעילות, לא כל שכן לימי החורף שבהם מתחשק לך לקפוץ מהחלון ברגע ששוב יורד שלג, ולא על מנת לשחק.
הואיל וטלוויזיה ומשחקי מחשב מהווים פתרון זמני בלבד, הפתרון המעשי נמצא בצורת אתרי אינטרנט כגון go citi kids או boston central שמפרסמים את כל האירועים, התערוכות, הפעילויות, המופעים, הירידים והסדנאות המוצעים לילדים ולכל המשפחה בכל יום נתון.
כך מתחיל הבוקר בשני חלונות אינטרנט – אחד על אתר מזג האוויר שמספק תחזית אמינה בהרבה מאשר להוציא ראש מהחלון והשני על אתר פעילות כזה או אחר על מנת להחליט לאיזה כיוון שמים פעמינו ומה עושים היום.
כל האירועים שאליהם הגענו היו עמוסים משפחות וילדים שהגיעו כדי להעביר עוד כמה שעות ב"עשייה משמעותית". הילדים, בד"כ נשרכים אחרי ההורים, לבושים במיטב מחלצותיהם לעיתים רוטנים על הפרידה הכפויה מהמיטה ומהבית. ההורים, קורנים מאושר, ארנקם שלוף והם ערוכים ומוכנים לרכוש עוד ערכת "עשה זאת בעצמך" ליום שבו מסיבה זו או אחרת הם ימצאו את עצמם תקועים עם הילד בבית ויתאמצו לא להכנע לתכתיבי הטלוויזיה.
מהרגע שגיליתי את האתרים האלה, אני הרבה יותר רגועה בידיעה שלא העברנו עוד יום בלי לעשות משהו משמעותי. שאר המשפחה לעומת זאת, עדיין מעדיפים לא להראות סימני עירנות לפני 10, מתוך תיקווה שהשעה המאוחרת תחסוך מהם לפחות סדנאת יצירה אחת למשכימי קום.