ולפני הכל גילוי וקרדיט – אני בדרך כלל אדם עדין מטבעי, בעיקר כשהדברים נוגעים לענייני רייטינג וחנופה לקהל הקוראים. הכותרת לרשימה שלפניכם, כמו כן מספר רעיונות מורבידיים בתוכה נהגו ממוחה הקודח של זוש… ורק בגלל שהחלופות שלי החווירו כנקרופיל שנתפס על ידי קורבנו בשעת מעשה לעומת אלה שלה, בחרתי בהם. אל תקחו את זה אישית.
כאם ירושלמית צעירה אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו אותי היה התמודדות עם מוות. פרט לחרדות הפרטיות שלי מפני אינטראקציה של הפרטית עם קניונים, בתי קפה, מרכז העיר, תחנות אוטובוס, צמתים, פארקים ציבוריים או סופר מרקטים פחדתי מהאפשרות שאי פעם אצטרך להתמודד עם שאלות כתוצאה ממוות שאינו טבעי. הפחד הזה היה די לגיטימי בהתחשב בעובדה שגרנו כמעט בטבורה של העיר שלא הפסיקה להתפוצץ ומזמן לזמן הכרנו מישהו עם פחות מזל או הכרנו מישהו שהכיר מישהו שגם מזלו לא שפר עליו.
לכן, כשעברנו לכאן מבחינה מסוימת נגולה אבן מעל ליבי. הפרטית היתה קטנה ולא הכירה את הקונספט של מוות ולמזלנו לא הכירה מישהו שחווה על בשרו את החוויה. כמו שאלות קיומיות אחרות של חיים ומוות, דחינו כל התייחסות לנושא וחיכינו לחצות את הגשר כשנגיע אליו.
באירועים שונים התחלנו להפנים שמה שמצטייר בעיני הישראלי הממוצע כחידלון טראגי, בעיני האמריקאי הוא אחד מהשניים – הרואי או הוליוודי. המתים הם גיבורי מלחמה וגיבורי האומה או אנשים פשוטים שזכו לדקות התהילה שלהם ובשלב מסוים מישהו כבר יעשה מזה סרט סוחט דמעות. הילדים מתייחסים לנושא בהשלמה כמעט מצמררת. את כל המתים קוברים באדמה, הגוף נרקב ואנחנו שמחים שהיו להם אחלה חיים עד אז ושנשארנו כאן כדי להמשיך.
ההלם התרבותי הראשון שחוויתי בנוגע למוות היה בתיאטרון השיתופי לילדים. מדי סוף שבוע מועלה סיפור כלשהו ע"י לא יותר משלושה שחקנים צעירים וחביבים והילדים משתלבים בהצגה כשהם מחופשים ומגלמים את תפקידי המשנה.
ההצגה הראשונה שראינו היתה "הרשת של שרלוט", על פי ספרו של אלווין ברוקס וייט. למי שלא מכיר, גיבור הסיפור הוא וילבור החזרזיר, שנולד בחווה של משפחת אראבל. כמו הוריו, אחיו ואחיותיו, נידון וילבור להפוך לירך מעושנת ולקתלי ארוחת הבוקר אך ניצל בזכות התושיה של שרלוט העכבישה החכמה שטווה מחמאות לזכותו ברשת שלה. בני המשפחה שבטוחים שמדובר בחזיר מחונן, מעריכים בסופו של דבר את שיקולי העלות והתועלת שלהם ומחליטים להניח לו לנפשו, כנראה משום שחיה מוצלחת כל כך לא אוכלים בפעם אחת.
הדמות הרחומה ביותר בסיפור היא בת הזקונים פראן, אך לאחר זמן מה גם היא מתרחקת מוילבור, על פי הסבריה של שרלוט – משום שהגיעה זמנה להתבגר, להתעניין בבני המין השני ולהפוך לאשה רצינית שלא יושבת על שרפרף בדיר החזירים. שרלוט עצמה נפרדת מוילבור בעליצות בסוף ההצגה משום שעליה ללכת בדרך כל בשר ולמות לה בשלווה, לא לפני שהיא מפקידה ירושה בידיו של ווילבור – מאות ביצי עכביש.
וכך, מגיעה ההצגה לסופה הטוב – שרלוט מתה ומשאירה המשכיות אחריה, פראן מתבגרת ובוודאי תמות אחר כך ממחלה חשוכת מרפא ווילבור ניצל עד להודעה חדשה אבל גם סופו יגיע. הנמשל: אל תדאגו ילדים, שום בין לאדן לא יעצור את המין האנושי ובסוף כולנו נמות!
אחרי שמחת החיים הגדולה, נדמה היה שהמוות האמריקאי השמח אופף אותי מכל מדפי הספרים. המציאות הפסיכולוגית האמריקאית המרגיזה מציגה את התמונה בדיוק כמו שהיא. כל הכלבלבים הדרוסים בגן עדן ולא לקחו אותם לקיבוץ לנשום קצת אוויר צח, כל הסבים קטועי הרגליים ימותו אם לא יקבלו את זריקת האינסולין בזמן ואת רובם ננתק מהמכונות כדי לקצר את הסבל, כל הכבאים נלכדו במגדלים בוערים וקיפדו את חייהם בשבילנו וכל התרנגולות הופכות לפשטידת עוף ניחוחית כי זה טעים. רק שלגיה והיפיפיה הנרדמת מתעוררות בסוף בזכות הנסיך יפה התואר. זאת כמובן בניגוד גמור לסיפורי "דנה לא קמה" שלנו שבאמת גורמים לנו לבכי ולחוסר אונים. הילדים האמריקאים משחקים את משחקי המלחמה הילדותיים שלהם כמו שאהידים קטנים שמחכים למסיבה הגדולה שתבוא אחר כך.
לפני כמה שבועות הגיעה השאלה הפרטית הבלתי נמנעת בנוגע למוות. התפתלנו, הסברנו, ניסינו להשתמש בדוגמאות רציונליות ועם זאת לא מפחידות מדי. שוב, נוכחנו לדעת שהיא מכניסה אותנו לכיס הקטן מבחינת השלווה והרגיעה שלה. "מתים רק כשזקנים מאוד מאוד מאוד" היא פסקה. "נכון" ענינו. חצי שעה אחר כך היא הושיבה אותנו לחשב את כל הגילאים של כל הדודים, הדודות, הסבים והסבתות תוך חלוקה של הקרחות ושערות השיבה של כולם. הסבתא הגדולה של הפרטית, כבר ממש גדולה אבל טפו טפו טפו בלי עין הרע מבחינת הביצועים מכניסה לכיס הקטן את אלה שנולדו אחריה. הדוגמא הזו הרגיעה את הקטנה והביאה לשקט תעשייתי של יומיים. אנחנו, לעומת זאת, גילינו אתרים של מצבות והתחלנו להרהר במורבידיות בסוף הבלתי נמנע (אם אי אפשר לשרוף, אז בקומות ואם אין ברירה אז משהו מאוד צנוע ופשוט עם קצת רכילות חקוקה, שיהיה מעניין לחבר'ה).
לאחר יומיים היא הגיעה לאבא שלה: "אבא, גם אני אמות בסוף נכון?" הוא הסתכל עליה, אישר את הפסיקה והבהיר שיש עוד הרבה מאוד שנים עד שיגיע זמנה. אני חושבת שברגע הזה הוא קצת הודה על הסביבה שמקבלת בשמחה גדולה את המעבר של מצב הצבירה בלי חלקי אוטובוס וסיפורי זוועה. היא הרהרה בדברים בשלווה ואז רק כדי להיות בטוחה חזרה ואמרה: "ואז אני לא אוכל לראות קלטות, ואני לא אוכל לשחק במחשב ואני לא אוכל לעשות שום דבר. אני אהיה רק מתה. כל הזמן."
ומאז אני דווקא קצת שמחה שליפיפיה הנרדמת זה לקח 100 שנה אבל בסוף היא התעוררה. מי אמר שהכל צריך להיות תמיד כל כך מציאותי?
14 תגובות על “סבתא סבתא, למה את קרה כל כך?”
נקרא בעברית "חוות הקסמים", לא השם הכי מתאים אבל ככה זה תורגם. והרשת אינה אלא קורי-עכביש.
מספרים עלי כשהייתי קטנה, שמצאתי הסבר משלי למה שקורה לאנשים אחרי שהם מתים. אחרי שפעם הסבירו לי ששלגייה כבר מתה מזמן, וגם סינדרלה, וגם שסבא מת, והנה כל הספרים שהוא כתב, הגעתי למסקנה: "אני יודעת מה קורה לאנשים אחרי שהם מתים. הם הופכים לספרים".
וחשוב להסביר את זה לילדים וגם למבוגרים. תודה על הכתבה. E.B. White היה גאון, ואני ממליץ לקרוא את כל מה שהוא כתב.
דרך אגב — אני קורא עכשיו ספר מופלא על החיים המרתקים של גוויות. הוא נקרא Stiff:
http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/0393050939/002-5721502-3969648?v=glance
וכך גם המוות. חשוב גם לענות לילדים על שאלות בתשובות רציניות וענייניות ולא ב"ככה". אני משתדלת לעשות את כל הטעויות על הראשונה ולכן, עד שהיא לא שואלת – אני לא עונה ובטח לא מספקת אינפורמציה שהיא לא ביקשה.
(כן, אני יודעת. הגילוי המתבקש הוא שנכון לעכשיו אני נישקתי ונישקתי ונישקתי אותה עד שבלעתי והיא נכנסה לי לבטן וכשהיא היתה מספיק גדולה, היא נולדה).
את הסרט המצויר יצא לי לראות בקולנוע של בית העם בבאר-שבע לפני מאה שנה פחות או יותר.
אני לא בטוח איך החזירון השפיע על תפיסת המוות כילד אבל יש בהחלט סבירות גבוהה שזו אחת הסיבות לחיבתי לעכבישים ושרצים אחרים.
הילדים ביפן מתוודעים למוות בצורה קצת יותר ישירה ומקברית, תרתי משמע, כאשר הם נוטלים חלק בטקס הקבורה של הסבתא. הפרוטוקול כולל גם העברה של עצמות המת מבן משפחה לשני באמצעות צ'ופסטיקס לאחר שריפת הגופה.
ייאכס
או שסתם מסובבים אותה על הגריל?
לאן היא נעלמה?….
עוד לא הצלחתי לעלות על החוקיות של מתי 0 ומתי O ועוד כל מיני פאלטות שמעלימות תגובות. את לא הראשונה שזה קורה לה, לי זה קורה לפחות פעם ביומיים.
ובכל מקרה, אני מקווה מאוד שיהיה לך זמן ואנרגיה להשקיע שוב בתגובה. אני יודעת שהיא תהיה שווה.
אז ככה- הרשומות שלך איכשהו מצליחות להוציא
החוצה את הגזענית הקטנה הטמונה בי(לא בלעתי אותה….)כנגד הטמטום והשטחיות האמריקאים. אני משתאה בכל פעם מחדש אל מול התייחסות סטרילית- דיסנית – מתקתקה כזאת למוות. פעם , בחנות לספרי ילדים בניו – יורק (מצידי אפשר לעצור את המשפט כאן, חנות ספרי ילדים בניו יורק זה מספיק טוב….) ראיתי ספר כזה שנכתב, כנראה, לילדה עם מחלה קשה, לא עלינו, אבל הספר הכין את הילדה (ואת הקוראים) לקראת המעבר שעולם שכולו טוב, בשכנוע פנימי עמוק שגורם לכל מי שלא מת לחוש מקופח.
מוות זה דבר קשה, ועצוב, ולא נעים וזה בעיקר דבר שלא באמת מבינים- גם מבוגרים גדולים, חכמים ואפילו משכילים לא באמת מבינים מה זה מוות. אני חושבת שצריך לענות לילדים על הכל ולהסביר להם הכל אבל רק כשהם שואלים ומתעניינים ורק ברמת ההבנה המצומצמת שלהם ולא מעבר לזה. גם כששאלה של ילד נוגעת בנושא "טעון" זה לא אומר שצריך לספק לו תרשימי זרימה עם כל האינפורמציה האפשרית בתחום אלא לענות ספציפית על מה שנשאל.
במקרה הזה אני באמת חושבת שחוסר ודאות של מבוגר חייב להיות חלק מהתשובה.
אבל אני בהחלט מצליחה להבין את חוסר הנחת שלך מכך שיש דברים שהילדה מודעת להם…
בוודאי שאנחנו מביעים את חוסר הוודאות שלנו בנסיון לענות לשאלות כגון מי ימות ראשון או מתי היא בעצמה תמות. הנושא לא מוקצה על ידינו וכך גם לא נושאים אחרים, רק שהוא תמיד יתפוס אותנו בהפתעה בעיקר שאנחנו לא יודעים מה מסתובב אצלה בראש. האסוציאציה הראשונה שעלתה אמלי למקרא התגובה שלך היתה הליברליות שחשבתי שיש בי כלפי סצינות קולנועיות של עירום ורומנטיקה למשל. כשנתקלים בכאלה עם ילדה בת 4 בעלת כישורים וורבלים של בוגרת אוניברסיטה, עדיף היה אם לא היינו מתחילים עם זה בכלל.
ובנוגע לדיסני ולסוף הטוב – לזה מגיעה רשימה נפרדת מתישהו, לא?
ולא רק לגבי הסוף הטוב של דיסני אלא גם כל המתקתקות הזאת וגם הנוסחא הקבועה של רעים מול טובים, עימות (אלים כמובן) בו הטובים מנצחים עד לקתרזיס המושלם ואיזה לאב סטורי שלא שייך לכלום בדרך.ושלא תהיה טעות- אני דוקא מאוד בעד חלק מהסרטים של דיסני אבל עדיין מוטרדת מהרבה נקודות. אני לא רוצה לקלקל את הרשומה שעוד לא נכתבה ולכן אעזוב את זה בינתיים, אבל נזכרתי בינתיים בבדיחה(מקוה שעוד לא הזכרתי אותה כאן…) על ילדה ששאלה את אביה מה זה מין וקבלה תשובה מפורטת וארוכה כולל תנוחות ובסוף כשאביה שאל מאיפה הגיעה השאלה הסתבר שהמורה הבטיחה ללמד על ארבעת המינים… לכך התכוונתי ב"לא יותר מדי אינפורמציה", וזה לא תמיד קל כי יש לפעמים דברים שההקשר שלהם כל כך ברור לנו כמבוגרים שקשה לעשות את הסוויץ' לנקודת מבט של ילד. אני מבינה את הקושי שלך מול סצינות טעונות מינית. נראה לי שהפתרון הוא בעיקר בצנזורה של סרטים שלא מיועדים לילדים, כי עם כל הבעיתיות של צנזורה היום יש כל כך הרבה מידע חשוף שמוכרחים איזושהי מסננת- אפילו לגדולים….
שאימצת את הגרסא הקלה ל"סבתא סבתא, למה את מריחה כל כך מוזר"
🙂
שאפילו בנושאים כאלה את מכניסה אותי לפרופורציות.
פלא שלא היה לך מה לומר בנושא המצבה, הרכילות או המוזיקה במסע האחרון. עדיין.
איך אתם חוגגים את יום העצמאות בניכר?
והאם בכלל? זה חג כל כך לאומי ומקומי ושייך למקום הזה יותר מכל חג אחר, כי את החגים היהודיים חוגגים גם יהודים שאינם ישראלים. יש לזה בכלל משמעות מרחוק? או שהיא דוקא מתחזקת?
את לא חייבת לענות, פשוט תהיתי לפתע פתאום…
סוף דבר הכל נשמע. את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.
כולם מגיעים לקבר, יהודים תתעוררו, יש לנו אבא בשמיים!