בפעמים הספורות שנזדמנתי לחנויות ספרים חרדיות בארץ, הייתי משתאה לנוכח הפער התכני והעיצובי "בינינו" ל"בינם". עולם הספר התורני לילד שונה לגמרי מזה החילוני ואפילו בנושאים משותפים – חגים או שבת התכנים כל כך שונים, כאילו אומרים "אנחנו מתחילים את החוויה בדרגה אחת גבוהה יותר, משום שאורח החיים של ילדינו מאפשר הבנה טובה יותר של הנושא". פעמים הרגשתי בטון של התנשאות הדדי  – פעם "שלהם" ופעם "שלנו".

כאן, ספורות המשפחות החרדיות שאנחנו מכירים ורוב היהודים סביבנו הם ישראלים או יהודים אמריקאים. או כמו שהגדיר את זה חבר – "They are not religious, they are Dati'im". המדפים הכשרים בסופר, הקצביות, בתי הספר הפרטיים ובתי הכנסת עם הנוסח השונה שמוכרים מושב לחג בסכומים שמתחילים בארבע ספרות. לכאורה, הכל מוכר לנו ורק כשמנסים להכנס פנימה, נבעטים בעדינות מאוד לפינה צדדית.

בניגוד למחשבותי ולציפיותי, פרט ל"shalom" מנומס אין כמעט כל אינטראקציה תרבותית או דתית בינינו. הם בעולם שלהם, שנבנה הרבה לפני שלנו. חיים את דתם ומנהגיהם בקרב האוכלוסיה המגוונת בשפה המיוחדת שלהם על שלל ביטוייה ואנחנו, מגיעים מ"מדינת היהודים" דתנו מוכתבת על פי הלאום, המסורת והמנהגים שאספנו לנו כדי להעביר הלאה. מבחינת רבים מהם (בעיקר אלה שבתפקידי מפתח בארגונים היהודים) תמיכה פומבית בישראל וביהודייה מהווה בעיקר נטל שמסיט את המאבק היומיומי שלהם להוכחת יהדותם מדרכו הנכונה. האינטראקציה הראשונה שלי כאן עם אחת ה"dati'yot" כללה את סקרנותה בנוגע ליכולותי לבשל עוף בחול. הסברתי לה בעדינות, שהחול בדרך כלל היה רטוב מהיריקות של הגמל ותגמלתי אותה במתכון לעוגת טחינה. התגובה לא אחרה לבוא. היא התעצלה לחפש בסופר טחינה גולמית והשתמשה בפחית שימורים של תלמה שהיתה לה בבית… לפעמים ברור לנו שהמרחק "בינינו" ל"בינם" הוא חיובי ועליו להשמר.

כאילו להנציח את הפער מתמחה הוצאת הספרים Kar-ben בספרי ילדים יהודיים. אחרי הצצה במבחר הספרים לפסח, הרגשתי כאילו פלשתי לאגף המרוחק של היהדות האחרת. זו שלא תלויה בלמידה, דעת, הקשבה או חזרה בתשובה אלא זו שאליה אתה נולד ועימה אתה מתחתן. או שלא.

זו השנה הראשונה שהפרטית באמת מבינה מהו "ליל הסדר" (השלישית שבה היא מזמרת את הקושיות, אבל השנה נוכל גם להסביר לה למה). לקראת החג, התנדבתי להכין עם הילדים מצות בגן ולסדר עצמו הזמנו את החברה הטובה והוריה שארחו אותנו בחג המולד. לזה קוראים ענישה קולקטיבית. נקרא את כל ההגדה (כשקוראים אותה באנגלית היא הרבה הרבה יותר ברורה), נחביא אפיקומן לילדות ונאכל גפילטעפיש שנרכש ב- 3$ לחתיכה כדי להזכר בטעם של הבית (וכדי להמחיש לחברים את סבלות העם היהודי) ונשתה הרבה נגד געגוע.

יותר מהכל, ניצור לנו את היהדות האחרת שלנו, עם המנהגים המשפחתיים האחרים שלנו.