סבתא סבתא, למה את קרה כל כך?

ולפני הכל גילוי וקרדיט – אני בדרך כלל אדם עדין מטבעי, בעיקר כשהדברים נוגעים לענייני רייטינג וחנופה לקהל הקוראים. הכותרת לרשימה שלפניכם, כמו כן מספר רעיונות מורבידיים בתוכה נהגו ממוחה הקודח של זוש… ורק בגלל שהחלופות שלי החווירו כנקרופיל שנתפס על ידי קורבנו בשעת מעשה לעומת אלה שלה, בחרתי בהם. אל תקחו את זה אישית.
 
כאם ירושלמית צעירה אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו אותי היה התמודדות עם מוות. פרט לחרדות הפרטיות שלי מפני אינטראקציה של הפרטית עם קניונים, בתי קפה, מרכז העיר, תחנות אוטובוס, צמתים, פארקים ציבוריים או סופר מרקטים פחדתי מהאפשרות שאי פעם אצטרך להתמודד עם שאלות כתוצאה ממוות שאינו טבעי. הפחד הזה היה די לגיטימי בהתחשב בעובדה שגרנו כמעט בטבורה של העיר שלא הפסיקה להתפוצץ ומזמן לזמן הכרנו מישהו עם פחות מזל או הכרנו מישהו שהכיר מישהו שגם מזלו לא שפר עליו.
לכן, כשעברנו לכאן מבחינה מסוימת נגולה אבן מעל ליבי. הפרטית היתה קטנה ולא הכירה את הקונספט של מוות ולמזלנו לא הכירה מישהו שחווה על בשרו את החוויה. כמו שאלות קיומיות אחרות של חיים ומוות, דחינו כל התייחסות לנושא וחיכינו לחצות את הגשר כשנגיע אליו.
באירועים שונים התחלנו להפנים שמה שמצטייר בעיני הישראלי הממוצע כחידלון טראגי, בעיני האמריקאי הוא אחד מהשניים – הרואי או הוליוודי. המתים הם גיבורי מלחמה וגיבורי האומה או אנשים פשוטים שזכו לדקות התהילה שלהם ובשלב מסוים מישהו כבר יעשה מזה סרט סוחט דמעות. הילדים מתייחסים לנושא בהשלמה כמעט מצמררת. את כל המתים קוברים באדמה, הגוף נרקב ואנחנו שמחים שהיו להם אחלה חיים עד אז ושנשארנו כאן כדי להמשיך.
 
ההלם התרבותי הראשון שחוויתי בנוגע למוות היה בתיאטרון השיתופי לילדים. מדי סוף שבוע מועלה סיפור כלשהו ע"י לא יותר משלושה שחקנים צעירים וחביבים והילדים משתלבים בהצגה כשהם מחופשים ומגלמים את תפקידי המשנה.
ההצגה הראשונה שראינו היתה "הרשת של שרלוט", על פי ספרו של אלווין ברוקס וייט. למי שלא מכיר, גיבור הסיפור הוא וילבור החזרזיר, שנולד בחווה של משפחת אראבל. כמו הוריו, אחיו ואחיותיו, נידון וילבור להפוך לירך מעושנת ולקתלי ארוחת הבוקר אך ניצל בזכות התושיה של שרלוט העכבישה החכמה שטווה מחמאות לזכותו ברשת שלה. בני המשפחה שבטוחים שמדובר בחזיר מחונן, מעריכים בסופו של דבר את שיקולי העלות והתועלת שלהם ומחליטים להניח לו לנפשו, כנראה משום שחיה מוצלחת כל כך לא אוכלים בפעם אחת.
הדמות הרחומה ביותר בסיפור היא בת הזקונים פראן, אך לאחר זמן מה גם היא מתרחקת מוילבור, על פי הסבריה של שרלוט – משום שהגיעה זמנה להתבגר, להתעניין בבני המין השני ולהפוך לאשה רצינית שלא יושבת על שרפרף בדיר החזירים. שרלוט עצמה נפרדת מוילבור בעליצות בסוף ההצגה משום שעליה ללכת בדרך כל בשר ולמות לה בשלווה, לא לפני שהיא מפקידה ירושה בידיו של ווילבור – מאות ביצי עכביש.
וכך, מגיעה ההצגה לסופה הטוב – שרלוט מתה ומשאירה המשכיות אחריה, פראן מתבגרת ובוודאי תמות אחר כך ממחלה חשוכת מרפא ווילבור ניצל עד להודעה חדשה אבל גם סופו יגיע. הנמשל: אל תדאגו ילדים, שום בין לאדן לא יעצור את המין האנושי ובסוף כולנו נמות!
 
אחרי שמחת החיים הגדולה, נדמה היה שהמוות האמריקאי השמח אופף אותי מכל מדפי הספרים. המציאות הפסיכולוגית האמריקאית המרגיזה מציגה את התמונה בדיוק כמו שהיא. כל הכלבלבים הדרוסים בגן עדן ולא לקחו אותם לקיבוץ לנשום קצת אוויר צח, כל הסבים קטועי הרגליים ימותו אם לא יקבלו את זריקת האינסולין בזמן ואת רובם ננתק מהמכונות כדי לקצר את הסבל, כל הכבאים נלכדו במגדלים בוערים וקיפדו את חייהם בשבילנו וכל התרנגולות הופכות לפשטידת עוף ניחוחית כי זה טעים. רק שלגיה והיפיפיה הנרדמת מתעוררות בסוף בזכות הנסיך יפה התואר. זאת כמובן בניגוד גמור לסיפורי "דנה לא קמה" שלנו שבאמת גורמים לנו לבכי ולחוסר אונים. הילדים האמריקאים משחקים את משחקי המלחמה הילדותיים שלהם כמו שאהידים קטנים שמחכים למסיבה הגדולה שתבוא אחר כך.

לפני כמה שבועות הגיעה השאלה הפרטית הבלתי נמנעת בנוגע למוות. התפתלנו, הסברנו, ניסינו להשתמש בדוגמאות רציונליות ועם זאת לא מפחידות מדי. שוב, נוכחנו לדעת שהיא מכניסה אותנו לכיס הקטן מבחינת השלווה והרגיעה שלה. "מתים רק כשזקנים מאוד מאוד מאוד" היא פסקה. "נכון" ענינו. חצי שעה אחר כך היא הושיבה אותנו לחשב את כל הגילאים של כל הדודים, הדודות, הסבים והסבתות תוך חלוקה של הקרחות ושערות השיבה של כולם. הסבתא הגדולה של הפרטית, כבר ממש גדולה אבל טפו טפו טפו בלי עין הרע מבחינת הביצועים מכניסה לכיס הקטן את אלה שנולדו אחריה. הדוגמא הזו הרגיעה את הקטנה והביאה לשקט תעשייתי של יומיים. אנחנו, לעומת זאת, גילינו אתרים של מצבות והתחלנו להרהר במורבידיות בסוף הבלתי נמנע (אם אי אפשר לשרוף, אז בקומות ואם אין ברירה אז משהו מאוד צנוע ופשוט עם קצת רכילות חקוקה, שיהיה מעניין לחבר'ה).
לאחר יומיים היא הגיעה לאבא שלה: "אבא, גם אני אמות בסוף נכון?" הוא הסתכל עליה, אישר את הפסיקה והבהיר שיש עוד הרבה מאוד שנים עד שיגיע זמנה. אני חושבת שברגע הזה הוא קצת הודה על הסביבה שמקבלת בשמחה גדולה את המעבר של מצב הצבירה בלי חלקי אוטובוס וסיפורי זוועה. היא הרהרה בדברים בשלווה ואז רק כדי להיות בטוחה חזרה ואמרה: "ואז אני לא אוכל לראות קלטות, ואני לא אוכל לשחק במחשב ואני לא אוכל לעשות שום דבר. אני אהיה רק מתה. כל הזמן."

ומאז אני דווקא קצת שמחה שליפיפיה הנרדמת זה לקח 100 שנה אבל בסוף היא התעוררה. מי אמר שהכל צריך להיות תמיד כל כך מציאותי?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות