היה היה ערוץ טלוויזיה. הוא היה נחמד וחביב ובעיקר – לא מזיק, עד כמה שאפשר להיות לא מזיק כשאתה ערוץ טלוויזיה. לא היו בו פרסומות גלויות ואם היו בו סמויות, הן היו מאוד סמויות. בקלות אפשר היה לסנן את התכנים הקנויים מהמקוריים ולהשאר עם אוסף מנחים שלא היו קולניים מדי או וולגריים מדי או ערומים…

אתר החדשות המצחיק ביותר באמריקה הלא אמיתי בניגוד לאחרים – The Onion (ששווה לסקור בכל פעם שהאמת נמאסת), מציג את "Stacker"משחק מחשב חדש שמבטיח לא להשפיע באף צורה על התנהגות ילדים. הגרפיקה כוללת אך ורק קופסאות חומות ואפורות, מלבניות ומרובעות והכי חשוב – נטולות פינות חדות! האפקטיים הקוליים משעממים ונטולים כל גוון והמשחק כולו נטול מטרות, לא…

באמת שניסיתי להתאפק ולא להתייחס לכל הסיפור הזה שהיה הזוי כבר מהנקודה שבה נקט הרב הראשי עמדה בנוגע למשחקי מחשב אבל אחרי שצפיתי בקטע הוידאו שצולם בקניון ערים הרגשתי צורך להגיב ולא רק משום שציפיתי שהדיקציה של הגיימר תהיה גרועה מזו של האם החינוכית אלא משום שרעות חולות בחברות מתחילות ביצירת פניקה ציבורית. העמדה שלי…

פורסם ב"עכברנט" ראש השנה תשס"ו  יש משהו מקסים בילדות קטנות. תמימות, חיוך, סקרנות. הצעצוע הראשון שהן חוטפות מילד אחר, משחק משותף ראשון שמוביל למשיכות שיער הדדיות, המניפולציה הראשונה שלהן בהבעה פודלית, הפעם הראשונה שהן רואות את לארה קרופט ויודעות שככה הן יהיו כשיהיו גדולות.הסושי הראשון, הניגוב העצמאי הראשון בשירותים, הפעם הראשונה שיסנג'רו ילד גדול יותר לבנות…

פעם מזמן, כשעוד הסתובבתי במסדרונות אקדמיים ישראלים, פרסמתי את המאמר הזה ב"אייל הקורא". על רגל אחת, המאמר סוקר את התפתחות משחקי המחשב, עד לדרגה שבה הם מחליפים כל פעילות פנאי אחרת ובכך תורמים לעיצוב אישיותי של ילדים ומתבגרים. נקודת המוצא היתה כמובן הקשר שבין משחק לאלימות והתנהגות אגרסיבית ומוצא הדיון נסב על השאלה – איך יכול…

בלשון המעטה, בכל הנוגע למחשבים ולטכנולוגיה אני מבינה קטנה מאוד. אבא של פרטית הוא הממונה על אחזקה והפעלה שוטפת של מכונת הכתיבה שלי הנקראת בלשון העם  "מחשב נייד". עוד כמה אנשים אחראים על להסביר לי איך עובדים מיני חידושים שאמורים להפוך את התקשורת ביני לבין המכונה לקלה יותר לכולנו. אני, כפשוטת העם הצייתנית לא אתווכח…