אולם גדול, עמוס במכונות משחק הוא גן העדן של האנשים הפשוטים. הילדים מתרוצצים כמעט ללא השגחה בעוד ההורים מסבים ליד שולחנות ונהנים משיחה כמעט שלווה. השמועות אומרות שבמדינות מחוץ למסצ'וסטס, יכולים ההורים להסב לשולחן עם קנקני בירה למען השקט הנפשי שלהם (זאת כמובן מתוך הנחה שהם מסוגלים להתעלם מהריח הכבד במקום המשלב סוכר שרוף, פיצה שמנונית וגרבי ילדים).

 

כל מי שכף רגלו דורכת במדינת הילדים זוכה מיד לאזרחות מן המניין. בספר החוקים של המקום אין אפליות וכולם שווים. תעודת הזהות היא חותמת אולטרא סגולה על גב כף יד ימין. שרשראות ברזל מרופדות תוחמות את המקום ומספר אזרחים בכירים – מבוגרים בשנים מעטות מאלה החדשים אמונים על התפקוד השוטף של המכונות ובעזרת מצלמות במעגל סגור גם על בטחון המתרוצצים שעל פי רוב נעליהם מאופסנות בכוורות בכניסה.

 

עם כניסתו, מקבל כל אזרח צעיר את ההון ההתחלתי שלו – אסימון משחק.

הדוכן הראשון שנגלה לפניו הוא דוכן המזון המהיר. התפריט מצומצם וכל מטרתו היא להזין את האוכלוסיה באנרגיה מספקת לפעילות השוטפת ותו לא. מבט מקרוב מגלה כי המנה המומלצת והשכיחה ביותר היא מגש פיצה בתוספת כמות לא מבוטלת של שמן, רובן המכריע של אפשרויות השתיה תוססות והקינוח הרווח הוא שק של צמר גפן מתוק – לבן, ורוד או תכלת. בזמן בו מיתדלק החבר בסוכרים, שומנים ומיני ממכרים, דואגים המלווים המבוגרים (כלומר – ההורה המלווה) לרווחתו העתידית.

במחיר שווה לכל נפש (קרי 5 בדולר), משקיעים ההורים הדואגים בקרן השפע המגולמת בצורת אסימוני משחק. האסימונים זורמים מכל פינה. על כל קניה מעל 5$ בדוכן המזון המהיר, 10 אסימונים נוספים, בכל פינה פזורים קופונים שמזכים בעוד "כסף ילדים" כמו שהפרטית קוראת לזה. באירועים מיוחדים כגון השלג הראשון, השני והחמישי ישנם מבצעים מיוחדים שמזכים בעוד אסימונים. על מנת להסביר את חשיבות המבנה החברתי נוקט השליט המקומי בשיטת התגמול. בסוף סמסטר כל ילד שיביא את התעודה שלו, יקבל 5 אסימונים על כל A ואסימון נוסף על כל B. עד מהרה, מסתובב הצאצא כאיש העולם הגדול כשבידו כוס פלסטיק עמוסה עד אימה באסימונים משקשקים. שיכור מאושר הוא מתחיל לבחון את גן העדן. מכל פינה ניבטות פניו של העכבר האפור בחיוך יודע כל הצופן בחובו אושר, שלווה ועושר כמיטב המסורת האמריקנית.

 

 

את אזורי המשחק ניתן לחלק לארבעה חלקים מרכזיים.

 

הראשון, מיועד לפעוטות וזאטוטים שמחפשים את ההנאה הרגעית. הוא מלא בסחרחרות ונדנדות מהסוג שיש בכל קניון. בארץ הילדים קל למצוא את החריץ לאסימון וקל יותר לקבל סחרחורת. המחיר קבוע והכוס גדושה והילדים מרשים לעצמם לחזור על אותם מתקנים שוב ושוב ושוב "כי צ'אקי מרשה". המתקדמים מגיעים לנדנדות המורכבות יותר – למשל כאלה שבסיבוב פדאל מתרוממות לגובה. הפרטית התבייתה על האוטו הכתום. מולה מצלמה מדברת שנותנת הוראות צילום ולצידה בובת ענק של הוא ולא אחר – צ'אקי. כשראיתי שהיא משלשלת את האסימון השלישי ניגשתי ועמדתי לידה, בנסיון לשכנע אותה לפנות את המכונה לילדים אחרים. הרושם הראשוני היה שהיא לא שמעה אותי. רק אחרי כמה שניות הבנתי שהיא עסוקה בלהסיט את השיער מהמצח, לחבק את העכבר ולחייך חיוך מעושה למצלמה שהתחילה לספור לאחור. תוך התעלמות מוחלטת ממני, היא התרוממה בנון שלאנטיות, ניגשה למצלמה ולאחר מספר שניות בחנה בעיון את תמונתה. "אוף. זה לא באמצע". שמעתי אותה ממלמלת תוך שהיא מתרחקת ממני חזרה לבימת הדוגמנות של הפרארי הכתומה.

מכונות אחרות באיזור מציעות משחק כלשהו – צביעת תמונה, משחק הוקי זריז או ירי בברווזי גומי. הערך המוסף של המכונות האלה מוביל אותנו הישר לאיזור המכונות השני.

עם סיום כל משחק, בהתאם למספר הנקודות, פולטת המכונה סרט ארוך של כרטיסים. את הכרטיסים האלה משחילים בסוף המשחק למכונה שסופרת אותם ומקיאה קבלה עם מספרם. עם הקבלה הולכים לדוכן הצמוד לדוכן האוכל ובוחרים מתנה שמקבילה באיכותה לכל צעצוע בארוחת ילדים בבורגריה המקומית. למרות שחבילה של עשרים כרטיסים נראית תפוחה ומרשימה, מסתבר שהסכום המינימלי למתנה הוא 30 כרטיסים שמזכים במגנט קטנטן שעליו אחת הנסיכות של דיסני. לצורך קנה המידה – כדי לקבל עט עם ציור וחתימה (מקורית כמובן) של העכבר, צריך לאסוף 150 כרטיסים.

כמובן שאת כל המתנות אפשר לרכוש בכסף מלא, אבל הרבה יותר פשוט לעבור למכונות המתקדמות של הסוג השני. וגאס לילדים. זרוק אסימון וחכה לכרטיסים בהתאם לנכונותה של המכונה. ללא ספק החינוך הנכון והראוי לזאטוטים שלומדים שלא משנה כמה אתה נחמד לאחרים הכל תלוי בנכונותו של המפעיל לצ'פר אותך.

 

האיזור השלישי מיועד לכל אותם ילדים שהוריהם הביאו אותם כדי לשרוף זמן חינם ולכל אלה שנגמרו להם האסימונים וכרגע אמורים לפרוק את כל האנרגיות כדי שיוכלו לחזור הביתה. צינורות החינם. מעל לראשי ההמונים ממוקמים צינורות פלסטיק אליהם יכולים הילדים לטפס ותוך שהם זוחלים בתוכם להציץ למתרחש מתחתיהם. בפועל, הם מבודדים משאר החברה. הם מביטים למטה, אך כל האזרחים התורמים מכספם ומרצם לא יכולים לראות אותם אלא אם יתאמצו מאוד.

 

האיזור הרביעי והאחרון הוא איזור העשירון העליון. אך ורק אלה שנולדו למעמד האצולה יכולים להגיע אליו. מאחורי המכונות מצוי אולם גדול שרק ברי המזל , בני האצולה ואלה שהוזמנו מראש ויכולים להרשות זאת לעצמם יכולים להכנס אליו ולקחת חלק במסיבות ובטקסים המיוחדים.

הואיל ומספרם של אלה אינו גבוה וישנם ימים שלמים בהם הם אינם פוקדים את המקום כלל, דואג השליט לפזר את אהבתו והערכתו לנתיניו הנאמנים. אחת לשעה עגולה, נדלקות נורות צבעוניות סביב כל תמונותיו, פסלי דמותו נעים באקסטזה לצלילי מוזיקה אלקטרונית ולשמחתם ורווחתם של כולם, לאחר כמה דקות יוצא הדוצ'ה בגודל טבעי תוך נפנופי שלום, פיזור כרטיסי מתנה לכל עבר וניעור הילדים שנתלים על רגליו וגבו.

באמצעים זולים אלה, הוא מבטיח דור שלם של אזרחים נאמנים שמצאו את הסיבה האמיתית לקבל ציונים גבוהים בבית הספר ולהיות מנומסים להורים.

וגם אתם, קוראים יקרים זכרו, צ'אקי אוהב אתכם. צ'אקי רואה אתכם. תהיו טובים וצ'אקי יהיה טוב אליכם.