למשך יום אחד בשנה הכל רגוע.
הילדים לא מרביצים אחד לשני; החתולים מתלקקים עם הכלבים; נהגי המוניות הרבה יותר אדיבים; הבעלים באים מוקדם מהמשרד; הנשים מקבלות פרחים בלי לחשוד שמשהו לא בסדר; הצעקות כנגד המלחמה בעירק שקטות יותר. כולם עומדים, זוקפים ראשים והאף שלהם מתמלא בריח של שוקולד.
פלזנטוויל נצבעת כולה בגוונים של ורוד ואדום ובלוני הליום ענקיים מחבקים כל חור. אף ילד לא בוכה היום. היום זה חג האהבה. ההומלסים פוערים היום פיות ללא שיניים בחיוך אוהב ורק היום הם לא מרגישים שדפקו אותם.
כל העסקים פורחים ומשגשגים, תורים ארוכים ארוכים משתרכים לפני כל דוכני הפרחים, חנויות השוקולד ומעמדי כרטיסי הברכה שנהנים מכל מי שלא הזמין בזמן. אף אחד לא יעיז לומר שדובון בתוך בלון שמחזיק פרח מפלסטיק זה אולי נחמד כשאתה ילדה בת 4 אבל זה רחוק מלהיות ביטוי נכון לאהבה. מחר כל הדובונים האלה יעלו 75% פחות ומחרתיים כבר לא נזכור שלמשך יום אחד כולם עשו פרצוף אוהב לכולם, אפילו אם הם לא באמת חשבו או הרגישו כך.
בשנה שעברה חזרה הפרטית מהגן עם פתק שבישר על מסיבת הוולנטיינז הקרובה. הסבירו שם בפירוש שביום שלישי בארבע וחצי בצהריים נאהב את כולם עם עוגות תות וג'לי אדום. לכל הזרים ולכל מי שניסה להכחיש הסביר הפתק שנהוג לחלק פתקים ביום האהבה. ככה זה כשאתה ילד, הכסף מיתרגם לכרטיס עם דמות פופולרית מלאת משמעות שמשלשלת את מחיר האהבה הישר לכיסו של איל ההון התורן שאוהב אותנו מאוד. הפתק גם הסביר שאפשר לקנות את הכרטיסים המאוהבים בחבילות שלמות ברוב החנויות הקרובות ושבמידה ונחליט לספר לכולם שאנחנו אוהבים אותם היום מצורפת בזאת רשימה שמית של כל הילדים שחלילה לא נתבלבל וניתן כרטיס ברבי לבן וכרטיס בוב הבנאי לבת. המנהג, כך הוסבר בפירוש, אינו חובה ומהווה גימיק חביב ותו לא.
אחת האימהות הישראליות מהגן התקשרה אלי בערב. "את מתכוונת להביא כרטיסים?" היא שאלה. "השתגעת?" עניתי, "שאני אמסחר דבר תמים וטהור כמו אהבה? שאני אתן את ידי לקפיטליזם ואלמד את הילדה שאהבה וחברות נקנים בכסף?" "חוץ מזה", הרגעתי אותה "אני מניחה שאם בכלל, רק הילדים האמריקאים יביאו כרטיסים והאחרים יהנו ללמוד מנהג מקומי, בדיוק כמו שעד עכשיו לימדנו אותם על המנהגים שלנו". "את כנראה צודקת" היא נאנחה. שמחה וטובת לב פניתי לי לשנת הלילה. הבוקר שלמחרת עבר ללא תקלות. הפרטית הגיעה לגן ומיד התחילה לצייר לבבות אדומים וורודים על פי שבלונות מוכנות מראש. בארבע וחצי בדיוק הגעתי לגן המקושט בכל אותם מוטיבים חוזרים של דובונים, לבבות, פרחים ופרפרים. על השולחן בצד, בכלים חד פעמיים תואמים ניצבה ערימת הכיבוד שנראה כאילו נלקחה הישר מבית היוצר של מיטב האנימטורים האמריקאיים. "מיד נתחיל להחליף כרטיסים" הכריזה הגננת וכל הנוכחים התיישבו בצייתנות.
לאחר כ- 10 דקות חלחלה בי הזוועה. מבטיהם החומלים של שאר ההורים ומבטיהן הביקורתיים של הגננות הסגירו את האמת הפשוטה. אני אמא רעה. לא סתם רעה, אלא רעה מהסוג שכבר מגיל צעיר מספק לצאצאית מספיק חומר לסשן פסיכולוגי ארוך טווח. ובעברית פשוטה – הפרטית היתה הילדה היחידה שרק קיבלה כרטיסים ולא סיפקה אותם. מלמלתי תירוץ קלוש וכל אותו הלילה גזרתי, צבעתי, הדבקתי וקישטתי לבבות ורודים ואדומים לכל ילדי הגן.
חודש שלם אחר כך היא היתה מלכת הגן והתנהגה ככזו בעיקר בשל העובדה שהכרטיסים שלה היו המקוריים ביותר.
בגן הנוכחי, התקבלה החלטה שהחגיגות היחידות שיחולו יהיו אלה שמאורגנות על ידי ההורים. בלב שקט פניתי למיטתי בליל ה-13 לפברואר מתוך ידיעה ברורה שהשנה לא ימסחרו בגן את האהבה ולא יתפסו אותי בקלקלתי. הבוקר, צלצל אבא שלה, רגע אחרי שהשאיר אותה בגן. "את יודעת מה חיכה לה בתא?" שאל. "לא אכפת לי" עניתי. "אנחנו ישראלים. אצלנו אהבה זה כל השנה".
אהבה מתבטאת בדברים הקטנים היום יומיים. אני הרווחתי לי עוד שנה של שקט לפני בית הספר שאז יעלה שוב הצורך בקנייתה.
10 תגובות על “אהבה. רק היום.”
🙂
כשתתקבל מבית הספר רשימה שמפרטת את שמות כ-ל התלמידים וכ-ל המורים ובסופה יהיה רשום שאפשר לשלוח כרטיסים למי שבוחרים, הפנימי שהכוונה היא שתשלחי (לא את, הפרטית) ל…נכון, לכולם.
(מתוך תובנה של הבוקר האחרון. בית ספר, כיתת גן, ישראלים יחידים בכיתה אמריקאית. מעניין מה עשה הבן של הבולגרים).
יום דביקות שמח.
תלמידי ומורי הכתה בלבד (לא כל בית הספר).
מצד אחד- גם בתרבות/מסורת שלנו יש אלמנט של כרטיסי ברכה לכל דיכפין ברש השנה (טוב, נו, היה כשאני הייתי בגן…) וגם אז ברור שיש מערכת עניפה של צביעויות עם למי לתת ומי נתן לי ולתת לכולם כדי להיחשב פופולארי. אולי ההבדל נעוץ במשמעות של אהבה. אישית, אני משתדלת לא להשתמש בשורש א.ה.ב. לשוא אלא רק כשאני באמת אוהבת כאן צריך לא רק לאחל לכל הגן שנה טובה אלא ממש להצהיר על אהבה וזה קצת בעייתי. מצד שלישי- הגן זו התקופה שבה הכי מתלהבים מלבבות ודובונים ו"איזה מאמי!" כך שאולי קצת חבל לגזול את החוויה מהילדים הרכים.
מצד אחרון- את הרשומה אהבתי,ואהבה, כאמור -זה לא סתם….
the perfect example to consumerism. on one hand, you hate it, on the other hand, if you don't watch yourself, you start thinking…why not? all the sales around..cool little pink stuff…and before you know it you are part of it.
sorry, no hebrew keyboard (and yes, I know some people learn to type hebrew "blind", I am not one of them).
Oren
התחלתי לחכות לתגובות שלך, מה שנותן תחושת מחויבות מסוימת 🙂
כילדה שנאתי לכתוב שנות טובות, אבל ידעתי שמי שלא כותב לא מקבל. שיקולי עלות ותועלת. כאמא, רק מאז שהגענו לפה התחלתי לחשוב על זה רק כדי לשמח את המשפחה בארץ, מתוך הנחה שזה בכל מקרה יגיע שבועיים אחרי.
ובכל אופן, מוזר לי להשוות כרטיסי וולנטיין לשנות טובות. בעיקר משום שהמטרה היא שונה. לאחל למישהו "שנה טובה" לא מחייב לצייר לו לבבות ולאהוב אותו. מצד שני, בשם הפוליטיקלי קורקט (ואני מניחה שזה נכון גם בגנים ישראלים), כולם חברים של כולם ואולי זו הדרך ללמד את הילדים על סדר עדיפויות. מצד שלישי, בגן לא ממש צריך לחכות לחג האהבה כדי לחוות דובונים ולבבות. הבעיה העיקרית שלי היא התמיכה הבלתי מסויגת והצבועה במידה מסוימת של המבוגרים. יש משהו במה שאורן כתב ויכול מאוד להיות שאחד הפחדים הגדולים שלי הוא לאבד את מי שאני ולהיות "כזאת".
מצד אחרון – תבואי כל יום.
ודבר אחרון לאורן – חסל סדר תירוצים. יש פה מדבקות, תבוא תיקח. בכל אופן, אחרי היום – עוד קצת אנגלית בטח לא תהרוג אותי.
שלא יובן לא נכון – אני תומכת ב"כולם או אף אחד" ובטח שבשלב הגן. 12 כרטיסים או 24, זה לא מה שישבור אותי.
הסירי דאגה מליבך- אני כאן.
והאמת היא שקראתי לפני יומיים או משהו אבל חיפשתי משהו ובעל משמעות להגיד, חוץ מ"וואלה זה נכון"ואת התגובה "אהבתי" לקחו לי, אז התמהמהתי קמעה.
רק רציתי לומר לך שזה אחד הדברים הכי אמיתים וכנים שקראתי…..:-)
הי איילת הנהדרת מוטי אמר שיש לך את זה ובגדול ואני אמרתי שכבר ממזמן אני יודעת הפרקטית שלך מעוררת געגוע גדול ואני מוסיפה נשיקות ותודות רווי