שובבים שכאלה


בניגוד לאוניברסיטאות ומכללות בארץ, ההווי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים באוניברסיטאות והקולג'ים האמריקאיים. סוציולוגיים ישראלים היו בוודאי מקבילים את התקופה הזו לכור ההיתוך הצבאי. סוציולוגים ככלל היו מאבחנים טקסי מעבר מובהקים של אותם בני נוער שמיד לאחר לימודיהם התיכוניים עוברים לגור במעונות סטודנטים רחוקים ומנותקים מסביבתם המשפחתית והחברתית המוכרת.

הוא משלנו? ג'ון בלושי ב"בית החיות"

החוק האמריקאי מחייב לשכן את כל תלמידי התואר הראשון במעונות על מנת שיהיה פיקוח מסוים על כל אחד מהסטודנטים. הבניינים נחלקים ביניהם ובתוכם לאחוות המכתיבות את הסדר החברתי וכל בניין או קבוצת סטודנטים המחליטה להתאגד תחת הגדרה כלשהי (למשל "MITbeef   – אגודת חובבי הבשר" או אגודת הלהטוטנים של MIT), מקבלת תקציב שנתי לצורך הגשמת מאווייהם הקבוצתיים. בכל בניין מתגוררים "הורי הבית" – בד"כ זוג או משפחה מסגל האוניברסיטה שתפקידם לפקח על כל המתרחש בבניין ולהגיש עזרה בשעת הצורך.

האחראים מקפידים בעיקר על היעדר אלכוהול או סמים מתחומי המעונות וכן על כל דבר שיסייע להסתגלות הסטודנטים למערכת – אם בייעוץ ואם בתמיכה בשלל אירועים חברתיים (שכוללים הרבה מאוד אוכל בחינם). לפיכך, אחת הדרכים היחידות של הסטודנטים להתפרק ולהתפרע בזמנים נעדרי משחקים של הרד סוקס, היא ע"י מתיחות ושיגועים. הואיל ומדובר באסופת הגיקים הגדולה בעולם, זר כנראה לא יבין זאת.
בניגוד לאוניברסיטאות בוסטוניות אחרות כגון טאפטס, בה נוהגים חברי אחת האחוות להתרוצץ ברחבי הקמפוס על מדרכות מכוסות קרח בלבוש אדם הראשון, מנסים אסופת הפיקסלים האנושיים לתרום לחברה בדרכים שלא ישכחו. כך, כמו כל דבר טוב, ניתן לחלק את הראיות המרשיעות לשלושה חלקים:
 

–        שבין אדם למוסד

משובות הנעשות באישון לילה סתם כך כמו זה או לרגל ארועים מיוחדים כגון 100שנה למטוסם הראשון של האחים רייט, השקת "שר הטבעות – אחוות הטבעת", הפיכת הכיפה של הבניין הראשי ל R2D2 לאות הזדהות עם הסרט או מחווה פשוטה לרגל טקס השבעתה של פרופ' סוזן הוקפילד לנשיאות MIT. ברוב המקרים, הגאונים הצעירים בטוחים שהרעיון הייחודי שלהם לא דלף ואף אחד לא מחכה להם בזירה. בפועל, משטרת הקמפוס נותנת להם זמן חסד להשלים את הפרוייקט ומחכה להם מעבר לפינה. לאחר כבוד, הם מובלים למעצר בן לילה אחד וברוב המקרים בשבועיים שאחרי, כל הפרופסורים המכובדים עסוקים במגבית לכיסוי הוצאות המתיחה.
 

–        שבין אדם למוסדות אחרים

המוטו הוא: "אנחנו הכי טובים גם אם אנחנו לא קיסוס". כך, במשחק כדורגל בין הרווארד לייל התנפח לפתע באמצע המגרש בלון ענק עם הלוגו של MIT עליו ובשנה אחרת של אותו המשחק, הוטס מקצה המגרש טיל שעליו דגל MIT באמצע הרבע השלישי
יחד עם זאת, דווקא אנשי קאלטק תפסו את המקומיים לא מוכנים. בסוף השבוע שיוחד כולו לבית פתוח לתלמידי השנה הבאה והוריהם, חולקו חולצות ברחבי הקמפוס שחזיתם עודדה מתבגרים להרשם לMIT. מאחור, לעומת זאת, הוסבר ש"לא כל אחד יכול להתקבל לקאלטק". מיטב המוחות עומלים על גומלין. כנראה משהו עם ברקוד ובטריות שלא יובן במבט ראשון.
 

–        שבין אדם למקום


התעלול המפורסם ביותר ברחבי בוסטון הוא אורכו של גשר הארווארד (האוואד בפי המקומיים). אי שם בשנת 1958, יצאו בני אחוות למדא-חי-אלפא לתור את העיר. בעודם מסתובבים משועממים הרבה ושיכורים מעט,  הבריק במוחם הרעיון למדוד את אורך הגשר. באין עימם סרט מידה או כל אלמנט מדידה אחר, התנדב למשימה אחד החברים – אוליבר סמוט. הוא נשכב על אלונקת עץ מאולתרת וחבריו גלגלו אותו לאורכו לכל אורך הגשר, כאשר הם מסמנים בצבע את מיקום כפות רגליו וקודקודו. כך יסביר לכם כל בוסטוני שאורכו של גשר הרווארד הוא 364.4 סמוטס ואוזן אחת. בני האחווה דואגים מדי שנה לשמר את הסימונים משני צידי הגשר.

1987 – שחזור מעשה סמוט

אך גולת הכותרת שתכנס להיסטוריה האקדמית אינטרנטית היא התוכנה שפותחה ע"י שלושה סטודנטים למדעי המחשב. כל שהמשתמש צריך לעשות הוא להכניס את שמו והתוכנה תייצר מאמר מלא בשום דבר וג'יבריש. שום דבר עד כדי כך שמאמר ששלחו התקבל לכנס מכובד.
כצפוי, ברגע שהתגלתה המתיחה, נעלבו מארגני הכנס עד מאוד וביטלו את השתתפותו של המאמר הפיקטיבי. צפויה אפילו יותר היתה תגובתם של הפרופסורים למדעי המחשב שערכו מגבית על מנת לשלוח את שלושת התכשיטים לכנס על אפם ועל חמתם של האנשים החכמים.
 


6 תגובות על “שובבים שכאלה”

  1. ושוב הרשומות שלך מוכיחות לי עד כמה ארה"ב רחוקה מכאן בכל מובן שהוא. בעוד שהנוער המקומי עסוק בחסימת כבישים מצד אחד, עמידה במחסומים מצד שני או התנגדות לשני אלה מצד שלישי מיטב המוחות של אמריקה מטרידים את עצמם בשאלות הרות גורל כמו הנפת כלי תחבורה שונים לראש בניין האוניברסיטה. מה עדיף? טמטום שפוי או מעורבות מטורפת? לא ברור לי. מה שברור לי הוא בעיקר ההבדל העצום…

  2. כמה אני אוהבת את התגובות שלך. בעיקר בגלל שבחמש שורות תמצתת את האתר כולו.
    זה הצד השני של העולם וזה אחר. לזה בדיוק כיוונתי כשכתבתי בהתחלה על פלזנטוויל וכשהגיתי את השם "החיים בזיפלוק". הכל סגור בשקית הרמטית וכל מי שנכנס נשאב פנימה לתוך התרבות הכביכול מרכזית הזאת שלא רואה אף אחד ממטר.
    לכולם יש דאגות אחרות משאר העולם, תחביבים שונים משאר העולם ובעיקר תקציבים גדולים יותר. ההפגנות למען "מלחמה צודקת" או נגד "התחממות גלובלית" לא מורגשות כמעט בבוסטון המנומנמת יחסית ואכן, מה שנשאר זה ההווי המקומי / סטודנטיאלי. אחת הדוגמאות הבולטות במיט, זו קבוצת בלגניסטיות (סטודנטיות ובוגרות המוסד כאחד) שמסתובבות על בסיס קבוע ברעלה לאות הזדהות עם הנשים הפלשתינאיות "המדוכאות על ידי הנשים הישראליות" (?!).
    אז כן. לא נותר לי אלא להסכים איתך. הנוער פה, כשאינו עסוק בסלבריטאים, עסוק בעיקר בתרבות האישית שלו שכוללת בין השאר אוכל אורגני, מנת יתר של ויטמין C בשביל הבריאות וכל מה שמתוקף הגדרה משעשע אותם ובכלל זה המתיחות. פרט לכך, אל תשכחי שהסטודנטים לתואר ראשון בארה"ב מקבילים למעשה לבוגרי תיכון ישראלים מבחינת הגיל, רק בלי ההווי הישראלי שכולל חדשות, פוליטיקה והכנה לשירות צבאי במינונים גבוהים מאוד.

  3. האמת היא שגם הנוער הישראלי עסוק בכוכבים נולדים למיניהם, תזונה,תסרוקות וכו' וכו'.לאחרונה שמעתי מחקר במסגרת לימודיי לפיו הנוער היהודי בישראל הרבה פחות מודע פוליטית ומעורב מהנוער הערבי בישראל(לא בשטחים)ולפי זה הנוער "שלנו": נשמע קצת כמו שתיארת את הנוער בארה"ב. נקודה למחשבה…
    מה שכן, תיאור הרעלות שלך השאיר אותי עם תחושת החמצה חמצמצה בפה- איכשהו אנשים שכן מעורבים וכן אכפת להם ממישהו או ממשהו ושמשקיעים את האנרגיה שלהם בפעולות חסרות תועלת מעוררים את בלוטות ההחמצה עוד יותר ממניפי המכוניות. כשעושים מראש ובמודע פעולות חסרות תכלית זה אידיוטי אבל לא נורא. כשלמישהו יש תכלית, אידיאולוגיה, מטרה- לא חשוב איזו, והוא משקיע אנרגיה בפעולה שלא מקדמת בכלום את מטרתו ולא רלבנטית לכלום זה אדיוטי ודי נורא. לא?…

  4. בעיקר כשהן מגבות את זה בהרבה מאוד בלגן והפרעה לסדר הציבורי בנימוק של "מדינת משטרה וחופש דיבור".

    ותחשבי על זה ככה – כל הילדים האלה שאחראים למתיחות והשיגועים, הם בסה"כ ילדים בני 18-20 שבסה"כ רוצים להשתעשע. הכספים שמוצאים על העניין בטלים בשישים לעומת הוצאות אחרות כאן, הם לא אלימים, לא וונדליסטים (על פי רוב), לא אלכוהוליסטים ולא שותים חשיש.
    הם גם לא "כמונו". אז מה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *