כל הישראלים בורחים מהארץ כדי להרגיש קצת מישהו אחר. כל הישראלים במקום אחר עוקבים בדריכות אחרי כל מי שדיבורו נשמע במבטא ישראלי. כל הישראלים בחוצלארץ יגידו לאשתם משהו בנוסח: "שששש, תראי איך דופקים אותו. אל תגידי כלום. אחר כך במטוס חזרה נספר לו שגם אנחנו מגדרה ונרד עליו שאנחנו הוצאנו מחיר יותר טוב". כולם נורא יתרגשו לראות שקדי מרק בסופר או "פלאפל מעוז בדיוק כמו בארץ" בכל חור נידח, למרות שכשהם בארץ, רוב השיחות שלהם יתבססו על קיטורים.
יש משהו בישראליות הזו שמפרידה את כולם מכולם בישראל ומלכדת את כולם שוב ביחד בקצה השני של העולם. בכל רחוב ראשי או פלייגראונד מקומי הישראלים הם אלה שיזהו את החבר'ה, בד"כ לפי המבטא. השלב הבא יהיה לבדוק מאיפה הנ"ל בארץ ואם הוא מכיר את משה.
יש הרבה מאוד צורות להרגיש ישראלי בארה"ב והרבה מאוד גופים שעוזרים בכך. הקונסוליה מפעילה את "הבית הישראלי" שדואג לקיומם של הרצאות, הופעות, מסיבות חגים וכל אירוע אחר שיזכיר שאתה ישראלי הרבה יותר ממה שאתה יהודי. הערוץ הישראלי שמאמין ב"לחיות אמריקה ולהרגיש ישראל" משדר 24 שעות ביממה שידורי לווין שמורכבים ממיטב תוכניות ערוץ 1 ו-2 (כל מהדורות החדשות, כל שידורי הספורט, כל תוכניות האירוח ואם נשאר זמן אז פעם בשבוע ארץ נהדרת) ואפילו בנטפליקס אפשר למצוא את Hill Halfon doesn’t answer, Billiard’s festival, Charlie and a half, The chicken coop ואפילו את Mezizim. אני ניסיתי להראות לפרטית את "הלהקה". בשנה הבאה ננסה שוב…

את יום הזכרון בקושי מרגישים אם לא הולכים לטקס שמארגנת הקונסוליה או אם הילדים לא הולכים לצהרון של בית הספר הישראלי. ביום העצמאות, לעומת זאת, אנשי "הלל" ואנשי "מיצי" (MIT Students for Israel) חגגו עם מנות פלאפל, ברביקיו אמריקאי מאוד של נקניקיות והמבורגרים (בלי גבינה) ואפילו עוגת יומולדת ענקית עם פרוסטינג כחול לבן. כשמתחילים לדבר עם מי שעבר שם במקרה ועצר רק כדי לאכול, מגלים שלכל אחד יש דודה ברעננה, בן דוד בקיבוץ או חבר ממש טוב במכבי.
ואנחנו הרגשנו נורא ישראלים במנגל שלנו, עם חומוס תלמה וקופסאות שימורים של מלפפונים חמוצים שבארץ לא היינו נוגעים בהם עם מקל ממטר. כי אם לא נקטר על זה, איך ידעו שאנחנו ישראלים?
ועוד רגע של ישראליות: תודה לגדי שמשון שפרסם את הסיפור. ההבהרות שלי כולן שם וצר לי על אנשים שרואים רק את עצמם במחיר אחרים.
7 תגובות על “כל העולם כולו כפר גלובלי”
שלהיות ישראלי בחו"ל באזורים מסוימים יכול לעיתים להיות יותר קיבוץ מאשר לחיות בארץ. לטוב ולרע. חג שמח.
שאני מקטרת פה וקיטרתי גם שם. אבל מעבר לחמוצים: אני רוצה את אמא שלי!
והשאלה למה את יום הזכרון בקושי מרגישים ואת יום העצמאות מרגישים בגדול היא כנראה שאלה למחקר סוציולוגי- אנתרופולוגי מעמיק יותר….
ואף אחד לא תהה למה אני נתקעת עם התשובה
לי, ולבטח לעוד שתוק אחד או שניים – היה יום זכרון בדרך לחג עם טקס ומילים קבועות, מתישות.
אז אמרו לי שיום הזכרון מקדם את יום העצמאות כמו שלילה את היום אצל היהודים וחורף את הקיץ בשנה העברית
וכולנו אומרים בבוקר בוקר טוב ולא איך היה הלילה
נו מילא. לפחות לא ירד גשם על הברביקיו?
קונסולית, זה בדיוק כך. אצלנו בצ'כונה השיכונים מסודרים בריבוע עם פלייגראונד באמצע. אחת החברות של הפרטית היא ילדה עירקית שאמא שלה (עם הרעלה ולימודי הקוראן כל יום שישי) לומדת פה תואר שני ביהדות. לכי תביני…
מיכליקה, ונגיד ותהיה לך את אמא שלך, כמה זמן אחרי שהיא תגיע תשלחי אותה חזרה? (טוב, לא הוגן לשאול אותך את זה עכשיו). כן, גם אנחנו רוצים את סבים וסבתות וסופרים את הבורקסים והקובות שנשארו בפריזר מאז שאמא שלי היתה פה בנובמבר.
טלי, כדי להרגיש יום זכרון צריך ללכת לטקסים. כדי לדעת על הטקסים צריך להיות חלק מהקהילה. כדי להיות חלק מהקהילה, צריך להיות מוכנים להתחבר למועדון שמקבל אנשים כמונו…
ה"ממוריאל דיי" האמריקאי זו מילה נרדפת לברביקיו ושופינג. הזכרון שלנו – הממשי והחי, זר להם וכך גם הבעות עצב שלא מצטלמות לרייטינג. אז לובשים חולצה לבנה, מתוך הרגל, מדליקים נר זיכרון, הולכים לעבודה ומגלים שרדיו וואלה וגל"צ וכל מה שאפשר לקלוט ברשת, משמיע אביב גפן ושירי מימון ועוד כל מיני שירים שנקשרים יותר לעכשוויות ואף לא פעם אחת את "אליפלט" או "שני הראלים" או "מה אברך" שחונקים בגרון (ובכל מקרה, הבדלי השעות מונעים מאיתנו את השעות היפות של הדכדוך).
אסטריונה, ולכן יש את הטיעון הנצחי שהשכולים לא צריכים את יום הזכרון כדי לזכור. אצלי הגעגועים (ואולי אפילו יותר מבכל חג אחר) לארוחת הצהריים שאחרי הר הרצל, כל הדודים מגיעים להורי למקרוני עם שועית ומפליגים בסיפורי המחתרות וירושלים של המנדט ואחריו. אח"כ קצת רבים ומתפייסים על הפיצוחים.
ולא ירד גשם. דווקא היה יפיפה לערב אחד שלם.
סבים וסבתות זמינים כשנמצאים במרחק סביר ולא מעבר להרי הרוקי. הפרטית מתגעגעת באמת והאם גם הוריה מתגעגעים? אצלנו ביום הזיכרון מזכירים באמת לא רק את הנופלים אלא גם את הנעדרים מהטקסים והם אלו החסרים לנו ביותר.לא רק בזמן הצפירה, גם אחריה כשרואים את כל הסרטים המבכים, שומעים את השירים וגם כשהולכים להר הרצל לראות את הזיקוקים שהיו השנה מאד יפים. אפילו מצליחים לאמץ לנו כל מיני קטנים מזדמנים בהעדר קטנינו שלנו. אבל בהחלט מקווים לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
פלייגראונד, פרוסטינג, ניד איי סיי מור?