מהפכה לימודית בגני הילדים כך זעקה הכותרת הראשית ב Ynet היום. בעיקר משום שזו דרכן של כותרות. הן אמורות למשוך תשומת לב ולהדהד בראש עד להזדמנות הדיון הראשונה בחדשה. יחד עם זאת, בהתחשב בעובדה שבפעם האחרונה שהייתי בארץ עוד לא דיברו על ועדת דוברת ועל רפורמות חינוכיות אני לא ממש יודעת כמה רעש או תשומת לב הצליחה הכותרת הזו ליצור. מה שכן, גם הכתבה הזו וגם מקבילתה באתר "הארץ" לא סיפקו פרטים בנוגע לאופן היישום.
נקודה נוספת שראוי שתצויין היא שהפרטית מעולם לא נהנתה ממערכת החינוך הישראלית. ברגע שרק התחלתי להתעניין, קרמה הנסיעה שלנו עור וגידים וכך פוספסה האפשרות. לפיכך, אני מעדיפה שלא לנקוט עמדה ביקורתית בנושא אלא לחוות דעה ותו לא.
כמה חודשים לאחר שהגענו החלה הפרטית לבלות את ימיה ב-TCC – גן הילדים של MIT. יחד איתה למדתי את המינוחים השונים. המקבילה האמריקאית לפעוטון היא day care ומיועדת לילדים מגיל 16 חודשים ועד שנתיים ותשעה, או אז הם עוברים לטרום חובה – pre-school עד גיל 5 ורק בגיל 5 עוברים ל- kindergarten – המקבילה האמריקאית לגן חובה. בגן חובה מתחילים הילדים ללמוד קריאה וכתיבה, לאחר שבטרום חובה כבר למדו את כל האותיות ואת הבסיס ללימודי חשבון. מבחינת ההתרגשות והחשיבות, היום הראשון בגן חובה מקביל ליום הראשון בכיתה א' בישראל.
|
"התוכנית תחייב את כל הגננות לבנות תוכנית מתואמת מבחינת התפתחות וסביבה לימודית, שמבוססת על תצפית בילדים. הגננות יוכשרו לעמוד ביעדים ויגישו דו"ח מצב התפתחותי בהתאם לסטנדרטים של תוכנית הליבה על כל ילד לפני כניסתו לכיתה א'." |
האפשרויות שעמדו בפנינו היו חצי יום – עד 13:00 או יום שלם עד 17:45. בחרנו באפשרות השניה כדי ללכת על בטוח. כבר לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית התברר לנו שלפני 17:30 אין טעם להגיע לקחת אותה משום שסדר היום כל כך מובנה ומרתק שהילדה פשוט לא רצתה ללכת הביתה, מה גם שבזמן החורף זהו הפתרון הטוב ביותר לכולם. סדר היום כולל בין שתיים לשלוש פגישות קבוצתיות ("ריכוז" בפי העם), שתי ארוחות קלות, ארוחת צהריים, משחק חופשי בפנים ובחוץ, פעמיים ביום משחק מונחה שנקבע ע"י הגננות ושעה וחצי שנת צהריים מתוכה 45 דקות מחייבות, כלומר – ישיבה על המזרן, המעוגנת בחוק של מדינת מסצ'וסטס.
נחיצותה של שנת הצהריים הועלתה בפורומים שונים בחודשים האחרונים. להזכירכם – מדובר בילדים בני כמעט 3 ועד גיל 5 ששוהים במקום כ-7 שעות ביום. המתנגדים לשנת הצהריים טענו שהרבה ילדים כבר לא זקוקים למנוחת הצהריים ויתרה מכך, הרבה הורים מעדיפים שילדיהם לא ישנו בצהריים, כדי לא לקלקל את שנת הלילה. לטענתם, את הזמן הזה כדאי יהיה לקצר לחצי (45 הדקות המחייבות) ולנצל את החצי השני לתגבור הלמידה. הדיון העוקב לזה היתה הצעת חוק להתחיל להעריך את ילדי גן החובה ולהתחיל במתן תעודות מדי סמסטר.
ועכשיו חזרה למקרה הישראלי. הפרטית שהפכה בת 4 בראשון לחודש (וזו לא בדיחה), שוקדת על לימודיה. היא כבר שולטת ב ABC, מתחילה לקרוא מילים ולכתוב את שמות חבריה. האמא המשוגעת של הפרטית, מנסה ללא סיבה שפויה נראית לעין ללמד אותה גם את הא'ב' ולעיתים אפילו רושמת הצלחות. לגן חובה היא תגיע כשהיא שולטת בחודשי השנה הלועזית ועם בסיס של קריאה, כתיבה, חשבון ומדע, ולא משום שהיא ב-MIT אלא משום שהיא כפופה לחוקי החינוך של מסצ'וסטס. עם זאת יאמר לזכותן של הגננות שלה שהן לא מאלצות את הלמידה פרט לעובדה שהן מאפשרות את הקרקע הנכונה להיווצרותה. כל ילד בגן המסוים הזה נמצא למעשה ברמה לימודית שונה שנגזרת ישירות מהתפתחותו.
שתי שאלות מהותיות עולות מהמצב הקיים. עד כמה באמת צריך ילד בן 4 לדעת את כל הדברים האלה ומהו אופן ההערכה והמדידה שלהם?
|
"יישום תוכנית הליבה המחייבת בגני הילדים הוא חלק מיישום המלצות דו"ח ועדת דוברת לרפורמה במערכת החינוך. הרפורמה עוסקת בחיזוק שלבי הגן כחלק החשוב ביותר מהרצף החינוכי. שמוליק הר-נוי, העומד בראש מטה יישום דו"ח דוברת, מספר: "הרעיון הוא שלתלמיד בקדם-יסודי יהיו את הכלים כדי להתמודד עם בית הספר, ומוכנות למערכת החינוך בשלביה היותר מאוחרים. זה חלק מרוח דו"ח דוברת ותהליכי היישום"." |
משיחות עם אמהות ישראליות, הבנתי שעד גן חובה בישראל לא נוגעים בכל הקשור לקריאה או כתיבה וגם בגן חובה הנגיעה נעשית לאחר התעניינות מצד הילד ולא להפך (ואשמח אם תתקנו אותי במקרה ואני טועה). תוכנית הליבה הנ"ל, כפי שהיא מופיעה באתרי האינטרנט הישראלים, נראית על פניה חיובית אם אינה מושפעת מהמודל האמריקאי התחרותי עד אימה. בעצם העשרת תוכנית הלימודים אין שום פסול. הפסול הוא בעידוד משרד החינוך ליצור קו אחיד לכל הילדים כבר בגיל הגן, במידה ואכן זו הכוונה. גם במחשבה על כוח האדם, נראה שדווקא גננות צעירות בגנים פרטיים הן אלה החדורות מוטיבציה וערוכות לשינויים הרבה יותר מאשר מורות כיתה א' ותיקות. החיסרון כמובן טמון בתחרות הנוספת שתיווצר בין הגנים הפרטיים היוקרתיים לגני הילדים הציבוריים.
הרעיון של למידה מתוך משחק וכיף, כפי שמובן מתוך הכתבה הוא רעיון מבורך ונכון במידה והוא נשאר בגדר העשרה. אני לא בטוחה שמשרד החינוך בהרכבו הנוכחי, בנוי באמת להתמודד עם העשרה לצורך העשרה ולא לצורך יצירת פערים גדולים יותר. במידה וההערכה תתבצע על ידי מדידה שוטפת של הילדים ונוכחות של מפקחי משרד החינוך, הרי שהמחיר הנפשי והחברתי יהיה גבוה בהרבה ולא בהכרח חיובי.
12 תגובות על “עכשיו ברצינות”
שמישהו באמת יודע מה טוב לילדים. כולם מהמרים.
מזל טוב לפרטית 🙂
וכבר לא אומרים "ריכוז", זה פאסה.
אומרים "מפגש" ומרגישים מאד פלורליסטיים.
של האוחזים/זות במושכות – מורים/ות, גננים/ות-דרוש דחוף שינוי
אני לא מבינה למה זה הכי קל להתקבל להיות מורה לגיל הרך. זה פחות חשוב ממשהו?
"הרעיון של למידה מתוך משחק וכיף, כפי שמובן מתוך הכתבה הוא רעיון מבורך ונכון במידה והוא נשאר בגדר העשרה."
למה? או יותר נכון למידה של מה?
הרי במשחק וכיף לומדים דברים כל הזמן: יכולותינו הגופניות, אופן תקשורת עם בני אדם אחרים, קשרים חברתיים, שימושים של עצמים ועוד ועוד ועוד.
למה צריך ללמוד כתיבה, קריאה, חשבון ואלוהים יודע מה עוד, בגיל רך כל כך? למי זה טוב, פרט למדינה שמעוניינת לייצר אזרחים מועילים, שיניפו את כלכלתה?
אם המשחקים החינוכיים (פוי, רק המחשבה מאוסה) ילמדו את ילדנו לכל אותם דברים איפה הם ילמדו את הדברים שאי אפשר ללמוד בשום מקום חוץ במשחקים "בלתי חינוכיים" בעליל?
הבעיה עם משרד החינוך והאנשים המרכיבים אותו כרגע, עומרון, היא שהם לא מסתכלים על זה כהימור. הימור היתה התוכנית של אמנון רובינשטיין בזמנו לקצץ בבגרויות. במקרה הזה זהו לא הימור אלא ניסוי שתוצאותיו יושגו ע"י תצפיות. נקודת המוצא היא שהכל צריך להתחיל מלמטה. הגיוני שכדי ליצור רפורמות בחינוך כדאי להתחיל כבר מגיל הגן אבל תוכנית כזו שאף אחד לא יודע מה היא, מי היא, איך ולמה וכל הפרטים ניתנים בערטילאיות לא נשמעת הגיונית. שפן שולפים מכובע במסיבת יום הולדת, לא במערכת חינוך בסיסית שאמורה להוות נקודת התחלה.
אביבה, חטיבה תחתונה בשבילך (ולכי תדעי מה יקרה כשתגיעו לשם…).
ש. אבוי לי. אני לא בעניינים, אני לא בישראל וכנראה שאני גם לא פלורליסטית. אצלנו זה morning meeting ו circle time שנשמעים לי מה זה מגניב…
אסטריונה, זה קל להתקבל לסמינרים. לא רק לגיל הרך אלא להוראה יסודית בכלל. לא כי זה פחות חשוב אלא משום שאלה שהביאו ליצירת המצב הזה חשבו שהם יודעים הכי טוב מה יעבוד והיה להם מספיק כסף לשלוח את הילדים שלהם למקום אחר.
אביגיל, למידה של הכל. של עונות השנה, של מרקמים, של צלילים, של תהליכים, נימוסים, טבע, חשבון, אותיות. יצר הלמידה טבוע בכל אחד בין כה ומתרחש בכל מקרה אצל כל ילד מכל דבר, אז למה לא לעודד אותו, לחזק ולחבר אותו לחיי היום יום? בנוגע לקריאה, כתיבה, חשבון, טבע וכל מה שיש לו שם של מקצוע בבית הספר השאלה היא לא מה אלא איך. איך גורמים ללמידה להתרחש בלי להפחיד את ההורים והמורים ובלי ליצור אנטגוניזם אצל הילדים.
אמא שלי טוענת שלמדתי את האותיות ואת ראשית הקריאה לפני כיתה א', אני לא זוכרת ולא יכולה להעיד שאכן קראתי לפני "רמה קמה". כאמא אובייקטיבית לגמרי, אני יכולה להעיד שהפרטית נהנית מהמשחק עם האותיות, המספרים והדו לשוניות. אם המצב היה אחר, אני חושבת שנקודת המבט שלי היתה שונה. זה נכון שארה"ב יצרה תחרות איומה ומאוסה על מנת להגשים את עצם קיום האזרחים כמועילים וטובים למדינה ולעצמם אך במסגרת חוקי המדינה צריכים לחשוב איך מפיקים את המיטב בלי לפגוע בילדים. אני עוד חושבת שמשחק באשר הוא משחק ממלא איזו שהיא פונקציה של למידה (לא בהכרח של חינוך) ולכן נחוץ.
אי אפשר לחזור אחורה. מאותו רגע, בשעה שיש טקסט קוראים אותו. אני לא יכולה לעבור יום אחד בלי לקרוא ספר, אבל את אולי מכירה את תחושת השחרור שיש כשמגיעים למדינה שהאלף בית שלה לא ידוע. פתאום, הפעולה האוטומטית של קריאה נפסקת. נהיה שקט. לומדים על הדברים אחרת מאשר מה שכתוב עליהם.
חווים אותם אחרת. למה לא לתת את הזמן לחיים שאין בהם אותיות, מספרים, שמות לצבעים וכן הלאה.
כמובן שילד שצמא לדעת צריך לקבל מענה לצרכיו.
ומה שמקלקל את החוויה הזו ויוצר את האנטי והתייחסות לכל התנסות כחובה ומטלה שצריך לצלוח זה השיום הזה – קריאה, כתיבה, טבע, מדעים, כישורים. למידה תתרחש אם נרצה ואם לא. אם ניתן לילדים להוביל אותה בעזרת כלים חומריים שנספק להם (ואני לא מתייחסת פה לצעצועים "חינוכיים" אלא לפשוטים והטריוויאלים – בובות, קוביות, חיות וכו') ולא נקבע להם את תוכנית הלימודים, קיים סיכוי שהמשמעות של "העשרה" אכן תתמלא על פני ציון ודירוג של הילד לעתיד בטוח.
כשהדגש הוא על "ולא נקבע להם את תוכנית הלימודים".
אבל יש לי הרבה מה לומר.
קודם כל- המון המון מזל טוב לפרטית, וזו לא בדיחה- אני מכירה אישית ילד שחגג יומולדת 4 בשנה שעברה ברביעי לאפריל כלומר ב-4.4.04
נכנסתי לקישורים ששמת וחשכו עיניי…אם עד עכשיו התחלחלתי מהרבה דברים בדו"ח דברת (שמגיע מכוונות טובות וטהורות והבנה מינימלית ומטה בחינוך)עכשיו יש לי סיבה להתחלחל עוד יותר אפילו…
לילדים מגיע להיות ילדים. להיות ילדים זה גם להשתולל, להמציא, לחקור, להינות-ל ש ח ק לא רק באופן מובנה, לא רק איך שהגננת אמרה כי תיכף יהיה פיקוח ו"לא נספיק את החומר", לא כי או-טו-טו הם יעשו בגרויות ויתגייסו אלא כי עכשיו הם ילדים ומותר להם להיות ילדים ולחוות את העולם שמסביבם.
משחק חופשי מספק אכן המון חוויות של למידה. אבל הוא מספק גם פורקן, שיחרור, התמודדות רגשית, חברתית, וגם מילה גסה שהס מלהזכיר במשרד החינוך- כיף.
להינות זה לא פשע. מבוגרים רבים משחיתים את כספם וזמנם על סדנאות פלצניות למיניהן שמנסות ללמד אותם להינות, לחוות, להשתחרר, -פשוט להיות. למרבית הילדים יש עדיין לאושרם, את היכולת הזאת. למה לקחת אותה מהם?
דברת בעד להתמקד במה שניתן לכמת ולמדוד, כי מה שנוח להכניס לדו"חות ומעקבים מסודרים זה סטטיסטיקה- כמה ילדים עומדים בסטנדרטים,בנורמות, בדירוג. אבל את הדברים החשובים ביותר בחיים אי אפשר למדוד במספרים ודירוגים. מה יהיה השלב הבא? ליצור סטנדרט אחיד לעוברים?ומבחני הישגים ומ ועד ב' למי שלא יעמוד בסטנדרט?
ושלא תבינו לא נכון- אני מאוד מאוד בעד יצירת סביבה עשירה בגרויים עם מבוגרים אוהבים,תומכים ומאתגרים. אבל רעיון המדידה וההאחדה מפחיד ומחליא אותי גם יחד.
טלי, מחשבה שעלתה בי לנוכח התגובות היא שאולי שילוב של תוכניות לימודים שונות הוא הפתרון. שיטת מונטסורי למשל, תראה להרבה מאוד הורים ומחנכים כמשחק נטו בעוד שבפועל הלמידה הנגזרת ממנה היא אפקטיבית לעיתים הרבה יותר מכל למידה אחרת וטכניקות שונות שבהן היא משתמשת יכולות להשאר עם הילד שנים ארוכות באופן מועיל ופרודוקטיבי גם לתחומים אחרים. בפועל, מתרחשת למידה בהמון תחומים בלי ההגדרה המפורשת של "למידה" ובלי יצירת תחרות אימתנית בין הילדים.
עם זאת, יש לי הרגשה שמשרד החינוך לא בדק את כל ההשלכות של התוכנית והם בעיקר רוצים ליצור כותרות כרגע. אני יוצאת בקריאה נרגשת לכל מי שראה את התוכנית או יכול לקשר אליה מלבד מה שפורסם בכתבות הנ"ל לחלוק איתנו מידע בנוגע לדרך הערכת הילדים והמורים והאופן שבו רואה משרד החינוך את נחיצות התוכנית והיישום שלה.
אם המטרה היא באמת לסגור פערים בין הילדים ולהכין אותם לעבור את בחינות הבגרות שלהם בגיל 17 אז חבל על הכסף והזמן של כולם. אם המטרה היא למידה לשם למידה על מנת לגדל דור בעל השקפת עולם רחבה וידע כללי (כאן למעשה טמונה הנחיצות בבחינות בגרות כגון תנ"ך וספרות שכביכול "לא תורמות כלום לעתיד הילדים"), הרי שדווקא שילוב אמיתות חינוכיות שונות הוא כנראה הפתרון.
ג' זה גם כן אוהל.
בדרך בה הדברים נראים מכאן, הפרטית היא זו שתלמד אתכם, בסופו של דבר, כמה וכמה דברים.
וזה לא שאני רוצה לזרות לך פצעים על המלח. נהפוכו.
אני מאוד רוצה.