אם לפני כמה שנים היו מספרים לי שאשב בבית עם הפרטית תקופת זמן שחלקה הראשון מתוך בחירה מודעת, סביר להניח שהייתי מגחכת. אני? בית? ישיבה?
בפועל, דברים קרו קצת אחרת. את התואר השני שלי סיימתי כשהיא על ברכי וכשסיימתי נהניתי מזמן החסד שהיה לי איתה נטו. גן היה יקר מדי ולא בא בחשבון ואפשרויות התעסוקה שלי נראו קלושות כל כך, עד שהשלמתי עם עצם שהיית הבית שלי.
מדי בוקר הייתי מתעוררת לא יאוחר משבע לסדר יום מאורגן מאוד של עקרת בית. קפה מול המחשב, שטיפת רצפה, הדחת כלים, בישול ארוחת צהריים ואמבטיה זריזה.
כמו שעון שווייצרי, בתשע היתה הפרטית כבר מצייצת ואני הייתי מתחילה את החלק השני של היום. חלקי היום שלי נפרדו זה מזה בשעות השינה שלה כשבחלקי העירות הייתי האמא הכי טובה והכי משקיענית בסביבה. סיפורים, מוזיקה, שירים, ריקודים וצעצועים היו רק חלק ממגוון פעילויות ההעשרה המוצעות לגיל הרך בביתנו.
אחרי כמה חודשים השלמתי עם העובדה שהפכתי ל"מכונת עוגה עוגה" משומנת היטב ושחלקים נרחבים ממה שהייתי נעלמו לבלי שוב. שיחות עם חברות נטולות ילדים איבדו מקסמן וכל התהליך כאילו היה צפוי ומאורגן מראש מכל הצדדים, פרט לזה שלי. כמובן שהיו לכך גם כמה יתרונות כמו למשל ההשלמה עם העובדה שלא הורדתי את כל משקל ההריון או שלוח הזמנים שלי מנוהל עכשיו ע"י מישהי אחרת. הרי בכל מקרה אני לא אותה אישה שהייתי לפני ההריון, כך שאין טעם להתאמץ ולאכול את הלב.
לפני כמה ימים, קבעה אחת החברות שלי בפסקנות שאני מטורפת. "את קמה בשש וחצי כדי לבשל ארוחת צהריים?" היא שאלה כלא מאמינה. "לא כל יום" עניתי, "רק כשאין לי כוח לבשל בערב". מצאתי את עצמי מסבירה לה על נפלאות המטבח הישראלי שמורכב מארוחה חמה בצהריים וארוחה של ביצה וירקות בערב והיא מצאה את עצמה מטיפה לי על הדוגמא הרעה שאני מספקת לאימהות אחרות ועל העובדה שאני מתישה את עצמי שלא לצורך ובכלל, איזו דוגמא אני נותנת לפרטית?
באותו יום קראתי את המאמר הלקוח מספרה של ג'ודית ורנר –
"Perfect Madness: Motherhood in the age of anxiety"
(Riverhead books, a division of Penguin Group (USA) Inc. © 2005).
באותו ערב התקשרה החברה על סף היסטריה: "את לא לבד! ואת לא משוגעת!" ואכן, ורנר מציגה את הניתוח שלה לאימהות שנות האלפיים. מדובר בזן החזק ביותר של אמהות. זאת בעיקר משום שלמדו מקודמותיהן לשלב את הכל.
בעוד אמהות שנות השמונים נלחמו על זכותן לקריירה ואמהות שנות התשעים נלחמו על זכותן להשאר עם הילדים בבית, הפכו האמהות של שנות האלפיים למעין נשות על. הן משלבות את הקריירה המשגשגת, עם טיפוח הילדים המשגשגים ומספיקות לעשות ה-כל ב-24 השעות המוקצבות להן לצורך העניין אפילו אם פירוש הדבר לקום שעתיים קודם וללכת לישון שלוש שעות מאוחר יותר. מאמא שלי ספגתי בעיקר את ההכרה שקודם כל בא הבית על מטלותיו השונות, אחר כך העבודה המתישה לצורכי פרנסה ורק בסוף, אם בכלל, ההנאות האישיות – חוגי העשרה וכולי. החוקיות התרבותית הזו עוברת מאם לבת ומשתכללת עם הזמן.
האמהות החדשות נכנסו להרפתקאת הילודה באופטימיות ובאווירה פנטסטית של חופש בחירה – האם להשאר בבית עם הילדים או לצאת לעבוד? בעידן בו בן הזוג שותף פעיל לגידול הילדים, השמרטפים זמינים וכך גם מעונות יום וחצאי יום, מי היה צריך יותר? לכאורה הכל היה מושלם והרמוני עד ההתפכחות הבלתי נמנעת.
מצד אחד – האמא המושלמת והמשקיענית שמעניקה לילד את כל הכלים הדרושים להצלחה אישית וחברתית; ומצד שני – אשת קריירה מצליחה שעובדת שעות נוספות אל תוך הלילה ובלבד שתעמוד בכל המטלות והמחויבויות.
או שאולי…
מצד אחד – האמא המלחיצה שמחנכת את זאטוטיה להסתדר בחברה תחרותית, השגית ואוכלת חבריה ע"י שאיפה למצוינות; ומצד שני – האמא שמשאירה את הילדים יום שלם בהשגחתם של זרים גמורים.
בהסתכלות על כל אחת מהמשוואות, חסרה לנו דמות האישה. זו שפעם היתה בין הקריירה לחיתול, זו שהיתה בעלת רצון עצמאי, תשוקות ומוטיבציה ליזום מעבר לפעילויות אחר צהריים בפארק. לעומת זאת, בהסתכלות על כל אחת מהמשוואות נוצר מרכיב אחד בסיסי ומהותי שתוקף בעיקר נשים והוא – רגשות האשמה.
הנשים של שנות האלפיים, טוענת ורנר, אכולות רגשות אשמה. הן כבר לא מאשימות את החברה המקפחת או את הגברים המפלים. הן מאשימות את עצמן, הואיל והן בעצמן אפשרו את השינוי הזה שאיפשר להן את הבחירה הכפויה לבחור הכל ובכל מקרה להרגיש אשמות כלפי מישהו או משהו – הקריירה, הילדים או הן עצמן שנעלמו אי שם בפנטזיות.
מבין האמהות האמריקניות איתן שוחחה ורנר בשלב כתיבת הספר 70% מצאו את חוויית האמהות "מלחיצה להפליא", 30% דיווחו על דכאון בשל העומס שלקחו על עצמן ואילו 909 אימהות טקסניות תופסות את הטיפול בילד מהנה בדיוק כמו לנקות את הבית, קצת פחות מלחיץ מבישול והרבה פחות מהנה מצפייה בטלביזיה.
ורנר מציעה הצעות שונות לשיפור. רובן ככולן אינן מיידיות וברמה החברתית. ההצעה הפרקטית ביותר שלה כוללת לקחת נשימה, לכבות את הסלולרי ולבלות קצת זמן איכות משפחתי אמיתי שכולל בעיקר דיבור וקשב. הצעד הבא יהיה לדעת את הגבולות. בדיוק כמו ילדים, לשרטט את הקו הדמיוני, להגיד פוס! ולמצוא את עצמנו בכל הבלגן שיצרנו במו ידינו.
היא גם מצטטת רופא מומחה שממנו קיוותה לישועה והקלה בכאבי ראש מהם סבלה: "מי שדופקת את הראש בקיר, תסבול מכאבי ראש".
נהניתן? ספרו לחברותיכן.
6 תגובות על “פוס!”
איילת יקרה,
את מתארת את אמהות שנות השמונים, התשעים והאלפיים אלא שהיו גם אמהות שקדמו לשנים אלה. את עצמך טוענת כי ספגת מאמך חוקיות תרבותית מסוימת אותה שיכללת וקרוב לודאי תנחילי גם לפרטית שלך. הרשי נא לי לתאר בפנייך, מניסיוני ומניסיון חברותי, את נשות שנות השישים. אמהות צעירות אלה התמודדו עם קשיים כלכליים בלתי מבוטלים. הן לא בחרו לצאת לעבודה אלא נאלצו לכך. התוצאה המתחייבת מעבודה מחוץ לבית הייתה השתדלות מתמדת להימצא במספר מקומות בו זמנית ולמלא את כל התפקידים: כלומר, חברה ובת-זוג, רעיה, מטפלת, עוזרת בית ומשלימת הכנסה. למותר לציין כי משכורתה נחשבה תמיד כהשלמת הכנסה ועבודתה נתפסה כחשובה פחות מזו של בן-זוגה. ברור היה כי אסיפות הורים הן חלק מחובותיה כמו גם התמודדות עם יתר מטלות בית הספר (שיעורים, בעיות משמעת, אירועים שונים ועוד). בן הזוג, כלומר אבי הילדים, נכנס לתמונה רק בלית ברירה ומתוך טרוניה על כי אשתו אינה די מוצלחת כדי להיות מסוגלת להתמודד עם בעיות פשוטות ומאלצת אותו להיטרד בגינן. העבודה מחוץ לבית נתפסה כרע הכרחי שא וכעול שחייבים לשאת בו בלית ברירה ואולי לכשירווח, מה שקרה לעיתים נדירות בלבד, ניתן יהיה להיפטר ממנו. בעליעם אלה, שכחו משום מה, כי זמן לא רב קודם, בעת החופה, התחייבו לפרנס ולזון את נשותיהם. כך נראו חיי הנשים בנות המעמד הבינוני, שלא שאפו לקריירה אלא כפשוטו, נשאו בעול. אם התמזל המזל והן נישאו לבחור "מבין" שהיה מוכן לסייע במטלות היומיומיות, ברור היה כי עבודה זו היא שלהן ועליהן להיות לו אסירות תודה על שהוא מוכן לקחת חלק בעבודה הסיזיפית ועל כך מגיעים לו שבחים והכרת תודה. האחריות לבית ולילדים הייתה של אם המשפחה באורח בלעדי. אם היו כאלה, שקיטרו הובהר להן שהן אינן נשים טובות. קנה המידה שבו נמדדה "אשה טובה", היה בית מטופח, אירוח ברמה גבוהה וילדים מחונכים וממושמעים שממעיטים להטריד את אביהם. על התקדמות בעבודה לא דיברו אז. אם היה מזל, וניתן היה גם ליהנות מהעבודה שמחוץ לבית, לא תמיד נשא הדבר חן בעיני בן-הזוג ורצוי היה להצניע התקדמות והצלחה חיצונית זו. ושוב,למרות ריבוי המטלות, בראש וראשונה נשפטה האשה כעקרת בית, אם ובת-זוג. התוצאה הייתה כי אשה כזו נאלצה להיות סופר אשה ובכל מקרה, מסוגלת לשאת בעול שבן זוגה לא היה חולם להעמיס על עצמו. המעניין הוא, שנשות שנות האלפיים, למרות הביקורת שהייתה להן על האמהות שגידלו אותן בדרך זו, חוזרות לדפוס התנהגות דומה ובמקום להתקדם הלאה הן רק משכללות את ההתנהגות המבוקרת ומנחילות אותה לבנותיהן.
הניפו את נס המרד, התעלמו מהביקורת של האימהות והסבתות והגשימו את עצמכן בדרך הטובה ביותר לה אתן מסוגלות ולצורך זה הסתייעו במה שיש לסביבה להציע לכן. הפסקנה להיות האשה קטנה הניצבת מאחורי הגבר המצליח אלא גרמו לו להודות בשיוויון שביניכם.
אז מה אם אני רק אומרת. כדאי לכן לנסות למרות שאני משוכנעת שבאופן אישי לא הייתי מצליחה לבצע את מה שאני מטיפה לו.
רק שאין לי חברות לספר להן על זה
וניסיתי לחשוב על תגובה יותר אינטיליגנטית מ"אי אפשר לנצח בשום מצב".
אני חושבת שהספר\מאמר הזה מצטרף לשורה ארוכה של ספרים שהמכנה המשותף שלהם הוא המסר שאומר שאנחנו לא משוגעות, שהקולות שממריצים אותנו להצטיין בהכל הם אמנם חלק אינטגרלי מאיתנו, אבל הם גם חיצוניים לנו ופשוט הטמענו אותם טוב טוב.
אני מבועתת מהיום שבו יהיו לי פרטיים משלי. מאיבוד הזהות, החופש, תחומי העניין, וכל שאר הדברים עליהם אני שומעת מחברות שהן אמהות צעירות. אני יודעת שהתגמול גבוה גם הוא. אבל האם הוא שווה את זה?
ולמה למרות כל השנים שעברו מאז כל מהפכה פמיניסטית אנחנו עדיין רואות בעצמנו את האחראיות הבלעדיות לרווחת הבית בן הזוג והצאצאים?
ארנה קזין כתבה היום בהארץ על המאמר הזה גם ובו השוואה למתרחש בארץ לדעתה- אתם מוזמנים לקרוא.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=549207&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0
אבל הנני כאן!
לפני הכל- לצערי אני עדיין לא אמא ואפילו לא נשואה, למרות שיצא ויוצא לי לטפל בילדים באופן מאוד צמוד די הרבה.בקיצור-אפשר להגיד שאני לא מבינה מהחיים שלי ואין לי מושג וכשאגדל אבין וכו',אבל אפשר גם להקשיב למה שיש לי להגיד ומקסימום, במקרה הצורך,להחזיר לי כגמולי בעתיד….
אני מאוד בעד להיות אמא משקיעה ומעשירה ובעד שירים וריקודים ומשחקים ושיחות וחיבוקים ונשיקות,ואפילו חושבת שבמישור מסויים אלה הדברים הכי חשובים בעולם. עם זאת, אני מצטרפת לחברתך איילת, וגם אני מזדעזעת מהעובדה שאת קמה מוקדם כדי לבשל ולנקות ולסדר. גם אני בעד ארוחה חמה בצהריים ואפילו אוהבת לבשל אבל אני חושבת שהמסר האחרון שצריך להעביר לילדים הוא שיש גמדים קטנים שעושים את כל עבודות הבית כשהם ישנים.כילדה קטנה עמדתי עם אמא שלי במטבח ובשלתי,וערבבתי והמצאתי דברים שחלקם הלך לפח וחלקם היה ממש טעים.היו לזה שתי תוצאות-א.אני אוהבת ויודעת לבשל, לא מעט בזכות זה.ב. עבודות הבית היו חלק מהחיים. נכון, גם אני הייתי כבר בסיטואציות בהן הרבה יותר קל ומהר לקפל כביסה או לבשל כשאין ילד בשטח מאשר לעשות את אותן פעולות עם ילד קטן,אבל עדיין,אני מאמינה שזה חשוב והכרחי-גם כדי ללמד את הילדים את המיומנויות עצמן וגם כדי ללמד אותם שאין משרתים בבית…בעיניי עבודות הבית יכולות להיות חלק מזמן האיכות המשותף עם הילדים,ולפעמים מספיק גם סתם להיות נוכחת מול הכיריים,הכיור,מכונת הכביסה וכו',לתת לילדים לעסוק בענייניהם ולהיות זמינה כשצריך. וכן- אני מאמינה שצריך גם לחנך את בני הזוג שיהיו זמינים לילדים גם בלשון זכר….
ועוד משהו- בתוך ים המשימות של בית-עבודה-השכלה-זוגיות וכו' צריך לוותר על משהו. יש לי הצעה רדיקאלית בעניין- אני ממליצה בחום(ומפצירה בכן)לוותר על רגשות האשם. כן,כן, להעיף אותן לעזאזאל דרך החלון(רצוי לטפס קודם למגדל ממש גבוה) ולוותר עליהן לחלוטין!תחליטו מה אתן עושות עם חייכן,כמה זמן מוקדש לכל דבר, שבו,תחשבו,תתלבטו ותחליטו. אבל אחרי שהחלטתן-זהו, בלי חרטות,לפחות לתקופה מסויימת שתגדירו מראשתיצמדו להחלטה,תקדישו לכל דבר ולכל אחד את הנתח המגיע לו וזהו. תהיו שלמות עם ההחלטה תוותרו על רגשות האשמה המוכרות והיקרות. כמה הרבה מקום וזמן ישארו פתאום….
אני לא חושבת שהחוסר בילדים עושה את ההבדל, אני חושבת שהתרבויות השונות משפיעות הרבה יותר. בתרבות שבה אני גדלתי, אמא משקיעה (בעיני הילדים) היא זו שדואגת שתמיד יהיו טונות של אוכל בבית למשל. שאלו את הפרטית בגן לקראת יום האם מה היא אוהבת באמא שלה והיא ענתה בלי למצמץ: "אמא קונה לי שמלות ומשכיבה אותי לישון". מי שיסתכל מהצד יחשוב שאני משחקת בברבי ולא מגדלת אחת…
שלא יהיו לך ספקות. אף אחד לא חושב שהגמדים הקטנים פוקדים את ביתינו. והוא גם לא נראה ככה בכל אופן. היא עוזרת לי להכין, לבלגן, לנקות, לקפל ויודעת בדיוק איפה כל דבר נמצא. בפועל, היא קמה בשמונה ובתשע היא כבר מחוץ לבית ארוזה בארוחת צהריים וחוזרת רק בשש בערב, כך שטווח הזמן שיש לי לבשל ולעשות דברים אחרים בבית מצטמצם. אגב, הרבה אימהות אחרות שולחות פשוט סנדביץ' או פיצה או יוגורט ומבשלות ארוחת ערב גדולה, אבל אלה הבדלי תרבות נטו.
מה שוורנר אומרת, והרבה מאוד נשים מסכימות הוא שע"י זה שהן קמות לפנות בוקר הן בעצם מותחות את היממה שלהן ומספיקות יותר. בפועל, המטרה ההפוכה מושגת. את רגשות האשם אי אפשר להעיף, משום שהם טבועים בנו כנשים (עובדה שגברים לא מתארים אותם) ומה שאת מתארת כ"בלי חרטות" נדמה לרגע אחד כאילו הוא עבד ואז פתאום הגיעה ההתעוררות המאוחרת שבצידה התגובה החברתית – "אז מה אתן מתלוננות? את זכות הבחירה קיבלתן".
זו אגב אחת הסיבות שלא אהבתי את המאמר ב"הארץ". נכון שיש קישור לחוקרות פמיניסטיות גדולות כמו בטי פרידן ואחרות, אבל הספר עצמו לא פמיניסטי ולא מתאר את המהפכניות הגדולות אלא את כל הנשים המיינסטרימיות שזרמו עם עצמן ועם השינויים החברתיים ובאמת ניסו ועדיין מצאו את עצמן תקועות ומתוסכלות (מה שמזכיר לי בהזדמנות לכתוב על הסדרה המשובחת "עקרות בית נואשות")
אהבתי