פעם מזמן, כשעוד הסתובבתי במסדרונות אקדמיים ישראלים, פרסמתי את המאמר הזה ב"אייל הקורא". על רגל אחת, המאמר סוקר את התפתחות משחקי המחשב, עד לדרגה שבה הם מחליפים כל פעילות פנאי אחרת ובכך תורמים לעיצוב אישיותי של ילדים ומתבגרים. נקודת המוצא היתה כמובן הקשר שבין משחק לאלימות והתנהגות אגרסיבית ומוצא הדיון נסב על השאלה – איך יכול להיות שאין קשר בין הדברים? הרי מחקר הוא לא מחקר אם הוא לא מעיד על שינוי מסוים, טענו בעלי דיעה, אך כאן לא רק שאין שינוי, ההיפך הוא הנכון והשינוי כל כך גדול עד כדי כך שהוא לא משנה כלום. במדינה כמו ישראל, בה ילדים חשופים לאלימות, טרור ולחצים חברתיים יומיומיים ספק רב אם דווקא משחקי המחשב הם שישפיעו על החצנה של התנהגות אגרסיבית.

הרבה מים זרמו מאז, הרבה תקציבים ניתנו לחקר תופעת האינטרנט ומשחקי המחשב ובשנים האחרונות קראתי ושמעתי הרבה את נקודת המבט האמריקנית לעניין, שהיא זו שלמעשה קובעת את דעת הקהל.

אז מי נותן את ההוראה?

הטבח בתיכון קולומביין בסוף שנות התשעים, ועוד מקרים של אלימות ועבריינות נוער בארה"ב קשורים, לדעתו של הבמאי מייקל מור, לארגונים אמריקאיים כגון הNRA שתומכים באספקה שוטפת וזמינות של כלי נשק ובחינוך האוכלוסיה להגנה עצמית יעילה. לדעת אחרים, גורמים אמריקאיים סוציולוגיים כמו למשל ההיררכיה בין התלמידים (לפופולרים יותר או פחות) וחינוך קפיטליסטי שעולה בקנה אחד עם חיברות לקוי, הם הגורמים העיקריים לקיומם של מקרים כאלה ואילו חומרתם נובעת מהטבע האנושי. אך כל זה לא מספק את האמריקאים. זה לא כיף כשאי אפשר להאשים ולתבוע וזה עוד פחות כיף לתבוע אנשים שיהיו חסרי אונים ולא ישיבו מלחמה הולמת.

באמריקה, כמו באמריקה, עושים הכל בגדול. גם כשמחפשים אשמים וקורבנות, עושים את זה בגדול. אומה גדולה וחזקה כל כך, אל לה לפחד מהגורם האנושי משום שהוא אינו יכול לה. כמו מיטב הסרטים ההוליוודים, גם כאן, המכונות הן אלה הראויות להאשמה והאנשים היוצרים אותן, ראויים לחינוך מחדש ולהבנה מעמיקה יותר של העקרונות עליהם מושתתת החברה. שנאמר – כולנו אינדבידואלים, ומי שלא, שלא יהיה פה.

זניחות הגורם האנושי

כשהיינו ילדים, כותב הקולונל דיויד גרוסמן, נהגנו לשחק במשחקי מלחמה. ג'ימי ובילי ואני היינו מתרוצצים עם מקלות ארוכים שאותם היינו מדמים לרובים וצווחים אחד על השני: פיו פיו! אתה מת! מכל משחקי השוטרים והגנבים האלה, אף אחד לא מת ולמעשה לא נגרם כל נזק. אך הילדים של ימינו, יושבים מול המחשב מול דמות שבחרו, מתאימים לה כלי משחית ורוצחים ללא רחם דמויות אחרות.

לדעתו של גרוסמן, משחקי המחשב הם האחראים הכמעט בלעדיים לכל האלימות המודרנית. לכל מי שמציע לו לכבות את המסך ולהתעלם, הוא מבהיר שהקורבנות דווקא כיבו את המסך ובכל זאת, גברה עליהם המכונה.

גרוסמן הוא לא היחיד שסבור כי המחשבים ימיטו שואה על העולם. בשנת 2001, נתבעה אחת מחברות המשחקים על ידי הורים שילדיהם נרצחו בידי בני נוער שכנראה למדו לכוון מול המוניטור. השופט לימבו פסק אז שמשחקי מחשב לא יהיו מוגנים על ידי התיקון הראשון לחוקה – חופש הביטוי. כששאל אותו הסניגור אם אי פעם שיחק במשחק מחשב השיב השופט שמבחינתו, גם לא היה צריך להתנסות באונס כדי לדעת שמדובר בדבר רע.

משחק מחשב, טלוויזיה וצבעי מים.

קחו רגע אחד וחשבו לעצמכם מי מבין השלושה יוצא דופן. אצל רוב האנשים התגובה הראשונה תהיה לשלוף את צבעי המים ולהותיר את המחשב והטלוויזיה כמשותפים על בסיס טכנולוגי. במחשבה שניה, הטלוויזיה היא היחידה שלא מפעילה את המשתמש. הרבה מחקרים מצאו קשר מובהק בין צפיה בתכנים אלימים בטלוויזיה לבין התנהגות אגרסיבית. התוכן קבוע ואינו ניתן לשינוי והסוף – טוב או רע אך בעיקר מוחלט.

משחק מחשב הוא אמנות. השחקן הוא אקטיבי, אם יכשל יתחיל שוב ולכל תהליך ישנן כמה סיומות אפשריות. מהבחינה הזו הוא תומך בתיאוריה שהועלתה כשרק התחילו המחקרים שעסקו בטלוויזיה ואלימות – הקתרזיס מול העוררות. ברגע שהוכח הקשר הזה, איבדה התיאוריה מקסמה וחוקרים רבים העדיפו להתעלם מקיומה מצד אחד ולבחור בדרך הקלה של ההשוואה הטכנולוגית מצד שני.

בשנים האחרונות נזנח תחום המחקר בעיקר בשל מקורות מימון לקויים. בעלי ההון היחידים שהסכימו לממן מחקר רציני היו כמובן חברות המשחקים. הציבור מצידו, היה להוט למצוא את האשמים למצב הטרגי ובטח שלא התעניין במה שיש לשליחי השטן המודרני לומר.

לפני כמה שבועות, התפרסם מחקר מטעם המחלקה לתקשורת באוניברסיטת אילינוי ובמימונה, שלא מצא כל קשר בין חשיפה גבוהה למשחקי מחשב והתנהגות אגרסיבית. ילדים שלא טבועים בהם קווי התנהגות אגרסיביים, סביר להניח שיפרקו תסכולים מול המסך עד שיסופקו וילדים שכן טבועים בהם אותם קווי התנהגות, סביר להניח שמשחקי המחשב לא יהוו את הטריגר וההתנהגות תתפרץ בשלב מסוים עם או בלי המשחקים.

בתרבות בה כל מהדורת חדשות בת שעה וחצי כוללת שני אייטמים לעוסים עד דק, לא זכה המחקר להתייחסות רצינית. ובאמת, אם אפשר להאשים את החברות הגדולות, המודרניזציה ומזג האוויר, למה שנאשים את עצמנו?