אהבה. רק היום.

 

למשך יום אחד בשנה הכל רגוע.

הילדים לא מרביצים אחד לשני; החתולים מתלקקים עם הכלבים; נהגי המוניות הרבה יותר אדיבים; הבעלים באים מוקדם מהמשרד; הנשים מקבלות פרחים בלי לחשוד שמשהו לא בסדר; הצעקות כנגד המלחמה בעירק שקטות יותר. כולם עומדים, זוקפים ראשים והאף שלהם מתמלא בריח של שוקולד.

פלזנטוויל נצבעת כולה בגוונים של ורוד ואדום ובלוני הליום ענקיים מחבקים כל חור. אף ילד לא בוכה היום. היום זה חג האהבה. ההומלסים פוערים היום פיות ללא שיניים בחיוך אוהב ורק היום הם לא מרגישים שדפקו אותם.

כל העסקים פורחים ומשגשגים, תורים ארוכים ארוכים משתרכים לפני כל דוכני הפרחים, חנויות השוקולד ומעמדי כרטיסי הברכה שנהנים מכל מי שלא הזמין בזמן. אף אחד לא יעיז לומר שדובון בתוך בלון שמחזיק פרח מפלסטיק זה אולי נחמד כשאתה ילדה בת 4 אבל זה רחוק מלהיות ביטוי נכון לאהבה. מחר כל הדובונים האלה יעלו 75% פחות ומחרתיים כבר לא נזכור שלמשך יום אחד כולם עשו פרצוף אוהב לכולם, אפילו אם הם לא באמת חשבו או הרגישו כך.

 

בשנה שעברה חזרה הפרטית מהגן עם פתק שבישר על מסיבת הוולנטיינז הקרובה. הסבירו שם בפירוש שביום שלישי בארבע וחצי בצהריים נאהב את כולם עם עוגות תות וג'לי אדום. לכל הזרים ולכל מי שניסה להכחיש הסביר הפתק שנהוג לחלק פתקים ביום האהבה. ככה זה כשאתה ילד, הכסף מיתרגם לכרטיס עם דמות פופולרית מלאת משמעות שמשלשלת את מחיר האהבה הישר לכיסו של איל ההון התורן שאוהב אותנו מאוד. הפתק גם הסביר שאפשר לקנות את הכרטיסים המאוהבים בחבילות שלמות ברוב החנויות הקרובות ושבמידה ונחליט לספר לכולם שאנחנו אוהבים אותם היום מצורפת בזאת רשימה שמית של כל הילדים שחלילה לא נתבלבל וניתן כרטיס ברבי לבן וכרטיס בוב הבנאי לבת. המנהג, כך הוסבר בפירוש, אינו חובה ומהווה גימיק חביב ותו לא.

 

אחת האימהות הישראליות מהגן התקשרה אלי בערב. "את מתכוונת להביא כרטיסים?" היא שאלה. "השתגעת?" עניתי, "שאני אמסחר דבר תמים וטהור כמו אהבה? שאני אתן את ידי לקפיטליזם ואלמד את הילדה שאהבה וחברות נקנים בכסף?" "חוץ מזה", הרגעתי אותה "אני מניחה שאם בכלל, רק הילדים האמריקאים יביאו כרטיסים והאחרים יהנו ללמוד מנהג מקומי, בדיוק כמו שעד עכשיו לימדנו אותם על המנהגים שלנו". "את כנראה צודקת" היא נאנחה. שמחה וטובת לב פניתי לי לשנת הלילה. הבוקר שלמחרת עבר ללא תקלות. הפרטית הגיעה לגן ומיד התחילה לצייר לבבות אדומים וורודים על פי שבלונות מוכנות מראש. בארבע וחצי בדיוק הגעתי לגן המקושט בכל אותם מוטיבים חוזרים של דובונים, לבבות, פרחים ופרפרים. על השולחן בצד, בכלים חד פעמיים תואמים ניצבה ערימת הכיבוד שנראה כאילו נלקחה הישר מבית היוצר של מיטב האנימטורים האמריקאיים. "מיד נתחיל להחליף כרטיסים" הכריזה הגננת וכל הנוכחים התיישבו בצייתנות.

 

 

לאחר כ- 10 דקות חלחלה בי הזוועה. מבטיהם החומלים של שאר ההורים ומבטיהן הביקורתיים של הגננות הסגירו את האמת הפשוטה. אני אמא רעה. לא סתם רעה, אלא רעה מהסוג שכבר מגיל צעיר מספק לצאצאית מספיק חומר לסשן פסיכולוגי ארוך טווח. ובעברית פשוטה – הפרטית היתה הילדה היחידה שרק קיבלה כרטיסים ולא סיפקה אותם. מלמלתי תירוץ קלוש וכל אותו הלילה גזרתי, צבעתי, הדבקתי וקישטתי לבבות ורודים ואדומים לכל ילדי הגן.

חודש שלם אחר כך היא היתה מלכת הגן והתנהגה ככזו בעיקר בשל העובדה שהכרטיסים שלה היו המקוריים ביותר.

בגן הנוכחי, התקבלה החלטה שהחגיגות היחידות שיחולו יהיו אלה שמאורגנות על ידי ההורים. בלב שקט פניתי למיטתי בליל ה-13 לפברואר מתוך ידיעה ברורה שהשנה לא ימסחרו בגן את האהבה ולא יתפסו אותי בקלקלתי. הבוקר, צלצל אבא שלה, רגע אחרי שהשאיר אותה בגן. "את יודעת מה חיכה לה בתא?" שאל. "לא אכפת לי" עניתי. "אנחנו ישראלים. אצלנו אהבה זה כל השנה".

 

אהבה מתבטאת בדברים הקטנים היום יומיים. אני הרווחתי לי עוד שנה של שקט לפני בית הספר שאז יעלה שוב הצורך בקנייתה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות