גן בבל

בקבוצת הטרום חובה של ה Technology Children’s Center – גן הילדים של MIT לומדים 24 ילדים. מתוכם חמישה הם אמריקאים, חמישה נוספים ישראלים וכל השאר קוריאנים, יפניים, סינגפורים, תורכים וספרדים.

 

 

האנקדוטה החביבה על מדריכי תיירים בוסטונים היא זו שקובעת כי "רב לשוני" הוא אדם המדבר מספר שפות, "דו לשוני" הוא אדם המדבר שתי שפות ו"חד לשוני" הוא אמריקאי. ואכן, הילדים האמריקאים הם היחידים בגן שלא דוברים שפה נוספת וההורים האמריקאים הם ההורים שמרגישים הכי מקופחים בגלל העובדה הזו. מתוך חמש הגננות, רק שתיים הן ילידות ארצות הברית ואנגלית היא שפתן היחידה.

 

 

הואיל ומדובר בערב רב של תרבויות ושפות שונות, סדר היום בגן מתנהל באנגלית בעוד שבזמן המשחק, אפשר לשמוע את כל השפות בערבוביה שמהווה פתח לתקשורת מעניינת אצל הילדים. אחת הילדות האמריקאיות בגן, מקשה על אמה מדי יום כשהיא ממלמלת משפט ששמעה, בד"כ בעברית, ושואלת לפירושו. מיותר לציין שמהטלפון השבור הזה, אפשר אולי ליצור מילה מוכרת אחת.

כדי לנסות ולהתגבר על הקשיים, יזמו הגננות בתחילת השנה תוכנית ללימוד שפת הסימנים האמריקאית. אחרי שלמדו כולם את סימוני האותיות, עברו למספרים ואז לקבוצות מילים שימושיות לילדים – חיות וצבעים. השלב הבא בתוכנית היה להסביר לילדים על השפות השונות וללמד אותם מילים שונות בכל שפה. עכשיו, הרבה הורים יודעים למזוג לילדים מים בספרדית ולספור עד עשר ביפנית. הילדים עצמם מודעים הרבה יותר לעובדה שרובם מדברים שפות נוספות פרט לאנגלית ופתוחים מאוד לשונות ביניהם.

 

 

ביומה הראשון בגן, ידעה הפרטית שלי שלוש מילים באנגלית – thank you, sorry  ו please. ללא ספק המילים שנראו לנו החיוניות ביותר מבחינתה באותו יום. את הגננות לימדנו את המילים "אמא", "מים" ו"מוצץ", ללא ספק המילים שנראו לנו החיוניות ביותר מבחינתן. אחרי שלוש שעות בגן, ניסתה ילדה אחת לקחת לה צעצוע מהיד. הפרטית התבלבלה לרגע אך כעבור כמה שניות צמצמה מבט וצווחה:

NO! This is mine!  

זה היה, ללא ספק, הרגע השליו והרגוע ביותר מבחינתנו.

 

 

כשהתחילה ללמוד את הABC בשנה שעברה, במשך כמה שבועות, כל יום הוקדש לאות אחרת. כשבאתי לקחת אותה בסופו של B day, שאלתי אותה מה עשתה היום בגן. הקטנה הישירה מבט וענתה ברצינות תהומית – "היום למדתי אנגלית". בניגוד אלי, היא לא הרגישה בהתמודדות היום יומית שלה עם הגן החדש (והיחיד שהכירה עד אז) חוויה לימודית, אלא, כנראה, השרדותית.

 

 

החברה הטובה של הפרטית שלי, גם היא ישראלית ומשעשע לראות את האקרובטיקה של שתיהן עם הילדים האחרים בין השפות. לבדן, הן מתקשרות בעברית, כשמצטרפים עוד ילדים למשחק, הן מחליפות לאנגלית וכשנמאס להן, הן מעירות הערות ומתלחששות שוב – בעברית, קצת כמו שתי יכנעיות פולניות. בשעות הפנאי היא לעולם תשחק באנגלית – שמתקשרת אצלה ישירות לגן ולמשחקים. שלא מתוך עקרון, לא השקענו בבית בלימוד השפה האנגלית אלא דווקא בתחזוקה שוטפת של העברית, פרט למקרים בהם היא דרשה זאת. כך בביקורנו האחרון בארץ, היא מצאה עצמה עומדת בראש המגלשה ומחכה שתתפנה במבט מלא יגון ומסבירה בכל הכנות: "but it’s my turn now". לזאטוט הירושלמי שהיה עסוק באותו רגע בכיסוי המגלשה בחול וחצץ זה לא ממש הזיז.

 

 

בהרצאה ששמעתי על דו לשוניות אצל ילדים, מטעם המחלקה ללינגוויסטיקה של MIT, הסבירה המרצה שכל שפה נוספת ששומע הילד באופן תדיר עד סביבות גיל 5, תהפוך לשגורה בפיו ברמה של שפת אם. גם אם לא תהיה סביבו תמיד, תישארנה מילים מסוימות חקוקות בזכרונו ובשלב מסוים, אם יצטרך, ידע לשלוף אותן. מכאן, אני מניחה שגם הילדים האמריקאים ירכשו מילים בשפות זרות. הפרטית כרגע, עובדת על לסגל לעצמה את המבטאים שהיא שומעת, וכמו זמרת קאנטרי מדופלמת, בכל פעם שהיא רוצה ממני משהו, היא מרימה עיניים עגולות ולואטת: "מאמא".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות