נועז לנצח

יש משהו נכון במסצ'וסטס ובתפיסת העולם שלה. העובדה שאנשים שעוברים על פניך ברחוב מברכים אותך לשלום, גם אם זה נימוס שטחי ותו לא, פותחת את האופציה להכיל ולהרגיש טוב. בוסטון בכלל היא עיר מאוד מקבלת ופתוחה להכיל בתוכה את השונה – גזעית, תרבותית, דתית ומינית תוך כדי חוסר כפייה מוחלט על הציבור. דווקא הפתיחות הזו גורמת לתושבים ליצור את סדר העדיפויות שלהם ולקבל את כולם כשווים בחברה דמוקרטית.

כל זה מקל מאוד על גידול ילדים. לפרטית קל יותר להבין הסבר על משפחות חד מיניות מאשר על משפחות גרושות, ולי קל יותר להסביר אהבה מאשר מריבות וניתוק. שלוש שנים חלפו מאז הותרו נישואים חד מיניים במסצ'וסטס ורבים מחברינו הם חד מיניים – יחידים, זוגות ומשפחות. יחד עם זאת, דברים שרואים מכאן, סביר להניח שיהיה קשה מאוד לראות משם, בעיקר עם חומת התרבות הגבוהה שמונעת מאיתנו לראות את המפלצת שבצד השני.

טרקלין הקשת בMIT פורח ומשגשג. החודש, הועלה בפעם השישית המופע Fierce Forever שמהווה את מופע הדראג האוניברסיטאי הגדול ביותר באיזור. באירוע לוקחים חלק, על הבמה ומאחורי הקלעים, סטודנטים, בוגרים, פרופסורים ואנשי מינהלה שכולם תומכים או מהווים חלק מהקהילה הגאה. המחשבה שכפילת כריסטינה אגילרה הוא דוקטורנט לאירו אסטרו וג'ניפר לופז היה ראש מועצת התלמידים שנשא דברים בטקס הסיום שעבר, מעבירה צמרמורות נעימות. זה והתלבושות המהממות, האיפור הנוצץ והפריזורה הכללית, יחד עם העובדה שהייתי הורגת בשביל זוג רגליים ארוכות כל כך במגפי סטילטו ורודים עד אמצע הירך, גורמת לקהל לנסות לנחש מי הגברת ומי האדון בדקות הראשונות של המופע ולהתמוגג ממשמעות הדברים בשאר הזמן.

 

Honey Dijon המהממת יורדת לקהל. התמונה באדיבות The Tech עיתון הסטודנטים של MIT

חזרנו הביתה לכותרות הראשיות כדי לגלות את האמת על מצעד הגאווה. פייר? לא הופתעתי. אני גם לא בטוחה איך ואם הייתי מגיבה ללא הנסיון הבוסטוני שמהווה תהליך התבגרותי משמעותי. נקודת המבט הישראלית שאני מכירה אישית ושומעת כל הזמן בשבוע האחרון, היא זו הסטרייטית-נורמטיבית שקובעת שאולי אין שום בעיה בעצם קיום המצעד, שמתקיים בכל שנה, אבל אם הוא מפריע לכל כך הרבה אנשים אז אולי לא כדאי… ואולי, אם לא הייתי מגיעה לפה, זו היתה גם השקפת העולם שלי.

כשאפרים סידון כתב על האי-הגיון, הוא תיאר מציאות אמיתית מדומיינת שקורמת עור וגידים לנגד עינינו. בצד אחד – מקדשי האדמות, האבנים וטקסי המוות. מהצד השני -לוחמי החופש, החיים והאהבה. כשיגמר המאבק הזה, הקל כביכול בגלל הקונצנזוס, יעברו הראשונים להאבק בקו הקרוב יותר אל אנשי ה"לא רוצים להפריע" ויכלו כל חלקה טובה של דמוקרטיה באיומי רצח. החד מיניים, הקהילה הרפורמית ושלום עכשיו יהוו את שולי המאבק בחילוניות כולה ובעצם בכל מי שלא חושב כמותם ומעדיף להאמין בפיית השיניים על פני האלוהים.

כאן צריך לעבור הקו האדום. בחברה דמוקרטית אזרח הוא אזרח ושווה מתוקף אזרחותו ולא מתוקף התרומה החברתית שלו, ומתוקף היותו אזרח הוא רשאי לדרוש אי הפליה ושוויון זכויות. לא צריך לחוות את החד מיניות כדי להבין את הלגיטימיות שבמצעד כמו שלא צריך היה להיות נכה או סטודנט כדי להבין את מאבקם הצודק דאז. אל תעזרו, אבל בטח ובטח אל תפריעו.

את ההקשר לזכויות אזרח ודמוקרטיה ניסחה נעמה ברהיטות רבה. אהרן הצביע בדיוק על מה שכואב. דווקא באמריקה הגדולה והמשוגעת נסתם הסכר במקום אחד. בראיונות עבודה שאלות על מצב משפחתי, בריאותי, גיל או העדפה מינית הן בניגוד לחוק והמצב מאפשר אפילו לחד מיניים להגיע להישגים בזכות כישורים שלא קשורים למין אנאלי והצלפות.

"נועז לנצח" הכניס אותנו, הנורמטיבים, לחסות בצילה של הקשת הגדולה. פרט לקוריוז לא שינה מי גברת, מי אדון, מי סטודנט ומי פרופסור. הנקודה היחידה שהיתה ממש רלבנטית היתה שאפילו אסטרונאוטית מוכשרת יכולה להיות הומואית ושהאני דיג'ון שולתתתתת!!!1

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות