אפשר גם אחרת

זוכרים את זה? מעבר לביקורת על הסרט המצוין (ועל ג'וני דפ, למרות שזו לא ביקורת, זו פנטזיה) נקודה אחרת היתה אמורה לעבור לתשומת לב הקהל. לא עוד סרטי מושי מושי בשמלות מלמלה, אף סולד ומבט מצועף! לא עוד שטיפות מוח חברתיות להרמוניה פסטורלית אושר ועושר עד עצם היום הזה.

או אולי כן?

כשהיינו ילדים, אחת התוכניות האהובות ביותר בעידן הערוץ הבודד היתה עולמו המופלא של דיסני. בין מיקי לגופי לדונלד יכולנו לראות טרמיטים נדבקים לפרחים צהובים בהילוך איטי ובזום עד טשטוש או את נקבת גמל השלמה לועסת בשלווה את הראש של בעלה התורן בסיפוק רב.

אז למדנו שסרטי טבע זה נחמד עד גבול מסוים. זמן איכות עם אבא ואמא תוך הערות נוסח: "וואו! איזה צילום! איך צילמו את זה?" היה ללא ספק מבטיח מבול מחמאות על "הילד האמנותי והרגיש" והערות של אמא לדודה ברוניה – "כמה שהיא בכתה כשהזיקית המתומנת הדביקה ללשון שלה רעל זבובים והתאבדה עם הקורבן…"

אחר כך גם זה עבר לנו. סרטי טבע התחברו ישירות למוזיאונים מאובקים שמארחים את הכיתה בינות לצנצנות פורמלין עם עגלים מרובי זנבות ונשלי נחש, הקריינות שבהם הפכה משמימה יותר ויותר עד כדי כך ששידורי ערוץ 33 נראו סקסיים. חווינו את המעבר הישיר לדמויות הגבינה הצהובה שסיפקה לנו הוליווד. ילדים כמו ראלף מאצ'יו או אמיליו אסטבז סיפקו את עולם הפנטזיה ללא כל צורך במחשבה נוספת וכולנו רצינו להיות ג'ינג'יות כי מולי רינגולד היתה הנסיכה האולטימטיבית.

במשך כמה שנים, הוליווד היתה סרטי הטבע שלנו. ג'וקים בתחתונים בסרטי בית ספר וכלבי משטרה עם הבעה של אודרי הפבורן מילאו את הפונקציה החסרה של חיות מחמד, E.T. ואלף מילאו את תפקיד "חיות הבר הן החברות שלנו.

בסביבות גיל 10, אבא שלי לקח אותי לראות את "המדבר מתעורר". למי שלא מכיר, מדובר בסרט טבע באורך מלא, ללא מילים ועם צילומים מרהיבים מהקלהארי. עונג צרוף וסוד כמוס. אם הייתי חוזרת לכיתה ומספרת שראיתי סרט כל כך מדהים שאין בו אף מילה אחת או אף פרצוף הוליוודי מוכר, קרוב לודאי שהייתי מנודה מיידית כלוטרה הים תיכונית המצויה. אז שתקתי וכמו כולן עשיתי אוווווו נגעל בכל פעם שראו את הלשון של טום קרוז נכנסת לפה של קלי מקגיליס בטופ גאן.

וכך, גדל לו דור שלם של ילדים שהתבייש לספר לכולם שחיי המין של האריות או תהליך שילוב הקרניים של האנטילופות זה דווקא כן מעניין ועוד לא אמרנו כלום על סוסון הים ההריוני (וכן, זה הכל סקס, מה חשבתם?) ובחדרי חדרים היה זונב תמונות אסורות מעיתונים ישנים (הם החביאו אותם בתוך הדפים של "זבנג" אבל אל תגלו לכותבים אחרים כאן…) ורק כדי שלא יקראו להם חנונים התעמקו בסמנתה פוקס על ארבע על פוסטר מהתחנה המרכזית ובכל זאת זה לא היה זה.

לאחרונה, הופר קשר השתיקה. אנחנו לא מתביישים יותר ואנחנו ניקח את הילדים שלנו לראות חנונים אחרים (עם המון אומץ) שעשו את זה בסוף העולם! ולאף אחד אין שמלה מסתובבת! לא בגלוי בכל אופן. "מסע הקיסרים" משנה את התפיסה ומחזיר עטרתם של סרטי הטבע ליושנה. צוות צילום מצומצם מאוד של הנשיונל ג'אוגרפיק יצא למסע הבלתי אפשרי של הפינגווינים בערבות אנטארקטיקה וצילם את הצילומים המרהיבים ביותר והלבנים ביותר שעינינו שזפה מזה זמן רב, בהתחשב בעובדה שכבוסטונים לרגע, אנחנו מבינים בשלג. מורגן פרימן בקול מלטף ואבהי מציג את החיים הכמוסים של מלכי הקרח. הוא לא מדבר הרבה, מורגן, אבל איך הוא עושה את זה, ממלא את החלל שהשאיר האוגר שמעכנו פעם בפינת החי. והכל יש שם, אהבות, תככים, דרמה, רומנטיקה, הוליווד יכולה רק לחלום על סצינת התעלסות מלאת רגש כמו זו שמחסירה מילים מפיו של מורגן פרימן. ממש פורנו על הארטיק. וכמה היא בכתה כשהאלבטרוס לקח גור…

אנשי הנשיונל ג'אוגרפיק התעלו על עצמם לרמת השיח של ילדים רכים, הם פרצו את השיטה ועכשיו כולם רוצים להיות שחור-לבן עם כרבולת ולגלגל ביצה הישר לאהובתם המונוגמית. השאלה היא איך משמרים את הנוסחה בלי לחפש את הילד לארנבת בהלוואין.

אז עשינו מנוי לגן לנשיונל ג'אוגרפיק לילדים! נראה אותם מכניסים לנו את דיסני עכשיו.

 

ומעניין לעניין באותו עניין –

הידעתם שהרכבת של הקרקס הכי מפורסם בארצות הברית היא הדבר הכי משמים שקיים? כל שנה היא חונה בדיוק מאחורי הבית שלנו והיא אפורה ומשעממת ושום דבר מעניין לא יוצא ממנה. הלכנו בשנה שעברה להופעה כדי לא למות טיפשים ואכן, אני יותר חכמה עכשיו ויודעת שגם בחינם אני לא אלך לראות פיל עומד על כדור או פודל בתלבושת בלרינה רוקד עם קוף. זה לא טבעי, זה לא נורמלי וזה לא צריך להיות אפילו אם החיות אוכלות קווייאר כל יום זוגי.

אבל תודו שלראות פילים ליד הגן, סתם ככה באמצע יום של חול זה לא דבר שבשגרה.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות