ההו-הא של פאר הנסיבה

שם הקוד מסגרת. קוד לא כתוב אבל ידוע בכל חברה אמריקנית מאורגנת. המסגרת תפקידה להקנות סדר מופתי לדברים וגם אם הפרטים שבתוכה נהנים מחופש, הוא יחסי בלבד וקווי המתאר של התוכנית לא זזים ממקומם.
בדיוק כמו החיוך הקפוא והמנומס של השוטרים המקומיים והיום הנעים שמאחלים פקידים בכל משרד ממוצע כך גם מתנהלים הטקסים האמריקניים. הפרט הראשון עליו לא צריך להתעכב הוא התאריך. המדינה הולכת לקראת האזרח הקטן וכל אירוע רשמי או ממלכתי ברמת השכונה הוא ביום קבוע בשנה – יום השישי הרביעי בכל חודש, יום שני הראשון בחודש וכך הלאה. הנטיה היא כמובן לקבוע חגים ואירועים מיוחדים באופן שיוצמדו לסוף השבוע, כי סדר צריך להיות.

גם מה שנראה מבולגן בעצם מתוכנן עד הפרט האחרון ויש הגיון לכל שגעון פה. המוטיבציה נותנת את הטון והתשוקה הזו של להיות חלק ממערכת גדולה ומאוד מאוד משומנת סוחפת אחריה את כולם.
כמו החלילן מהמלין, היצירה "הוד והדר" לאלגר (POMP AND CIRCUMSTANCE no.1) היא מובילת הטקס. היצירה המסוימת הזו למעשה מובילה טקסי סיום באוניברסיטאות אמריקאיות רבות מאז שנת 1905 בה נוגנה לראשונה בטקס הסיום של אוניברסיטת ייל, בו קיבל אלגר תואר דוקטור של כבוד מהפקולטה למוזיקה. למרות שהיו 13 מכובדים שקיבלו את התואר באותה השנה, אלגר היה המוזיקאי היחיד מביניהם ולפיכך, חלקה לו האוניברסיטה כבוד בכך שניגנה את היצירה. הרושם שהותירה על הנוכחים היה כה עוצמתי עד כדי כך שאוניברסיטאות ומוסדות חינוך נוספים החלו לנגן אותה בטקסי הסיום שלהם.
 
עד לאמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, נהגו רוב האוניברסיטאות לערום את התארים זה על גבי זה ורק בתום כל הנאומים והרשמיות נתבקשו הבוגרים לדוג את הדיפלומה שלהם מהחבילה. עם הריבוי במספר הבוגרים עלתה גם הגאווה הלאומית והמוסדית וכך התגבש הטקס האמריקאי השלם ואולי היחיד שלא כולל מעודדות בחצאיות מיני.
2308 בוגרים סיימו השנה את לימודיהם ב MIT לתואר ראשון, שני או דוקטורט. כל בוגר קיבל 4 כרטיסי הזמנה לטקס. על במת הכבוד נכחו הדיקנים, נואמי הכבוד, הסגל האקדמי וכן נציגי קבוצות סטודנטים ועובדי אוניברסיטה. בחישוב מהיר מדובר על כ-10,000 איש בטקס לבושים יותר או פחות וקנאים מאוד לצבע הגלימה ולזווית הגדיל שעל הכובע.

למרות הציפיה ההגיונית משהו לפאשלה כלשהי – בלבול בסדר הישיבה, אמהות מתעלפות מאושר או גשר קורס, ליום אחד מפסיקים כל הגורמים ללא יוצא מן הכלל את התעלולים. הבדיחות של הנואם הראשי מעלות חיוך קל, נציג אגודת הסטודנטים שומר את דעותיו האמיתיות לעצמו ומזג האוויר שוב מעלה את התהיה
האם MIT מחזיקה במכונת שינוי מזג האוויר (לכל האוניברסיטאות האחרות ירד גשם ורק הענן שמעלינו זז הצידה להרווארד ליום אחד).
התהלוכה צועדת מרחק של כ-300 מטר כשבראשה ראשי המוסד עם מטה הבוגרים (משהו נוסח הלפיד האולימפי). לכל אחד מהפרופסורים והסגל האקדמי הצועדים גלימה וכובע בעיצוב שונה, צבע שונה ומיני תוספות של גדילים או פסים על השרוול כדי להבחין בין המחלקות, התארים, המוסד שבו סיימו וכולי. אחריהם צועדות שני מחזורים מבוגרי המוסד בחליפות אדומות – אלה שבגרו לפני 25 שנה ואלה שבגרו לפני חמישים ורק בסוף מגיע נחיל הסטודנטים בגלימות והכובעים השחורים כשביניהם מובחנים רק בוגרי הדוקטורט שעברו ערב קודם את טקס חשיפת הקפוצ'ון. גוש של אלפי סטודנטים שביניהם צועדים אנשי סגל מנהלי ודואגים שישמר הסדר המחלקתי.
כשמגיעים למדשאה המרכזית, תפקידם של אותם מנהלנים הוא להכריז באוזני הקהל הממתין את שם המחלקה והאות הראשונה של שם המשפחה, לטובת אלה שרוצים לצלם בוגרים ספציפיים, בפינג פונג שמזכיר קצת שיכון רסקו מצוי ששואל מה שלום בטי ומה עם הבורקס.
ולמרות כל הנפנופים למצלמות, גרירת הרגליים וההתרגשות, סדר הישיבה הוא קריטי. לאחר הנאומים, מתחיל טקס הענקת התעודות בשני טורים ובהקראה שמית רציפה של אחד מימין אחד משמאל. מספיק סטודנט אחד שיזוז כסא כדי לקלקל לכולם (או לצ'פר ילדון בן 20 בדוקטורט בהנדסה גרעינית). את הניסוי הפרטי שלנו עשינו כשהזמנו את התמונה בציון השם בלבד (לא כי לא רצינו לתת פרטים נוספים, אלא כי לא היתה אפשרות) ואכן הגיעה התמונה הנכונה.
אחרי 4 שעות של צילומים, כשהלחיים כואבות מחיוכים והידים אדומות מלחיצות חוזרים הביתה. רק אחרי שמגיעים, מרגישים קצת טיפשי עם הגלימה…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*מבוסס על חוויה אמיתית, הפנים והשמות טושטשו למניעת זיהוי.

בכל זאת, זו לא בושה גדולה ועדיין לא צריך לצעוק את זה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות