פרופ' הנרי ג'נקינס, ראש החוג ללימודי תקשורת השוואתית ב MIT תיאר בפני לפני מספר חודשים את תהליך קבלתם לפרסום של ספרים זרים בהוצאת הספרים של האוניברסיטה.
מדובר בהליך אישורים ארוך ומייגע ומעל לכל – אמריקאי. מעבר לכל הביורוקרטיה הכרוכה, מתקשים הפרופסורים האמריקאים לקבל ספרים שנכתבו על ידי חוקרים שאינם אמריקאיים.
הדיונים הארוכים והמתמשכים שלו עם פרופסורים אחרים כדי שיקבלו נקודות מבט לא מקומיות הן הוכחה נוספת לכך שבניגוד לכל מה שראיתי ולמדתי על "אמריקה הגדולה", אליה הגעתי לראשונה בחיי לפני שנה, היא לא יותר מאשר בת דמותו של הסרט פלזנטוויל, בהבדל אחד. את השחור והלבן מחליפים צבעי הצעקה האחרונה הגרוטסקים ביותר.
הרבה מהאמריקאים שהכרתי פה, שברובם הם אקדמאים משכילים, לא מסוגלים לראות מעבר לקצה האף של עצמם. גם כשהם מודעים לקיומן של תיאוריות לא אמריקאיות, הם מעדיפים להתייחס אליהן כ"לא נגישות", "לא ברורות" או פשוט "לא רלבנטיות".
במקביל לחוסר הרלבנטיות ולחוסר העניין הכללי שהם מביעים כלפי תיאוריות אקדמיות, הם מקדשים את כל מה שמקורו הוא אמריקאי. אני מניחה שרבות הן התרבויות ורבים הם בני האדם שינהגו כך, בעיקר משום האמונה בצדקתם ובאמונתם, אך אוסף העקרונות הזה לעיתים מצטייר כאבסורד.
כך גם בכל הנוגע לתרבות הפופולרית. אמריקאי – IN, לא אמריקאי- לא קיים. האופנה אמריקאית, הספרות אמריקאית, הדמויות אמריקאיות וכל מי שמנסה להשתלב, צריך להראות בראש ובראשונה נכונות לוותר על כל סממן לא אמריקאי ולהראות לויאליות תרבותית עד הפרט הגרוטסקי האחרון, ברגע שיביע נכונות, ויעמוד בבחינות הנכונות (תוך הערכה מתמדת כמובן) יתקבל בברכה כחלק מהשבט הלאומי ביותר בעולם.
השבט הגדול בעולם שכל כולו, הוא עיירה סגורה שלא מסוגלת להבחין בשום תרבות שלא בגבולותיה.
14 תגובות על “פלזנטוויל זה פה”
נראה לי שהנטייה הזו הוחמרה יותר בגל הפטריוטיות ששוטף את אמריקה מאז 9/11.
לדעתי זה היה פה עוד קודם (ובוסטון, מתוקף היותה דמוקרטית היא עוד במצב טוב…)
הפטריוטיות היתה פה תמיד, כנראה שגם הבורות.
אמריקה זה מקום גדול. כך נאמר באחת הפרסומות ששודרה בטלוויזיה בשנים שחייתי שם. הם לא צריכים אף אחד כי הגודל הטבעי של המקום מייצר הרבה תאוריות ואופנות מקומיות , עד שאין זמן לדון באלו שמעבר לאוקינוס. הם מרגישים מובילים בהרבה מישורים, ואכן הם מובילים ואי-לכך הם לא זקוקים לצאת מגבולות המקום. האמריקאים שמחוץ לערים הצפופות המרכזיות, לא מטיילים הרבה. לא מטיילים גם בארה"ב, אז מה יש להם לחפש מעבר להררי חושך.
זה מעורר פליאה כשאת מדברת על פרופסורים בMIT..
כל השאר זה כמעט ברור, ואם לא אז כמעט צפוי :\
אמריקה היא אמנם מקום גדול,ולא הכי פתוח לזרים, אבל "לא מסוגלים לראות מעבר לאף של עצמם"? "לויאליות תרבותית עד הפרט הגרוטסקי האחרון?"
או מיי גוד. אולי לא כדאי לעשות הכללות כאלה גורפות על אנשים מכל עם שהוא.
וחוץ מזה, הם קיבלו אותך. אז אולי הם כן קצת רואים מעבר?
Sorry for the English — this editor is Hebrew-unfriendly.
Next month, a book that I wrote with Noam Nisan will be published by MIT Press. We are both Israelies. Numerous scientific books written by non-US writers are published by MIT Press.
American universities are packed with foreigners and have an admirable record of openess and acceptance (much more than anywhere else in the world).
— Shimon
ראשית, תודה על התגובות.
התגובה של יוסי העלתה נקודה מאוד מעניינת שלא חשבתי עליה, שלא מדובר בבורות כפויה אלא פשוט בחוסר זמן. הנקודה הזו בעצם מפחיתה קצת את הפליאה.
פרט לכך, מרבית הפרופסורים מכירים תיאוריות ותיקות שאינן אמריקאיות. הם מעדיפים לא להתייחס אליהן חוץ מאזכור קצר בשיעור (במידה ומדובר בתיאוריה מאוד מרכזית). וסטודנטים לא נתקלים בהן ברשימות ביבליוגרפיות למשל. בהתחשב בעובדה שסטודנטים אמריקאים לתואר שני הם בערך בני 24, הסיכוי שיצא להם להתקל בדברים עד כה, הוא קטן. נראה כאילו נוח להם עם מה שהם מכירים ויכולים להתמודד איתו בכלים האמריקאים שברשותם.
עופר, או יור גוד אינדיד… לא ביצעתי מחקר סטטיסטי ואין לי נתונים, כך שאני לא יודעת אם הרוב אטום או לא. לא רואים מעבר לאף של עצמם מכל מיני סיבות, שכולן כוונה טובה. אני חייבת לציין שרוע אין פה. אולי אטימות. הם לא קיבלו אותי, אני נדחפתי עם החבילה 🙂
שמעון, ברכותי. לא הבהרתי את זה אבל אני בשום אופן לא מתייחסת לכל מה שנוגע למדעים מדויקים. אני מניחה ש MIT, מתוקף היותה MIT פתוחה לגמרי הגישות המדעיות החדשות והותיקות, האמריקאיות והלא אמריקאיות כתנאי להמשך ההתפתחות הכללית. מספרם הרב של הישראלים פה (הן סטודנטים והן פרופסורים), גם הוא מהווה דוגמא לכך. כיוונתי בעיקר לתיאוריות בחינוך או תקשורת למשל.
קודם כל- ברכות על בלוגך!
אני, בניגוד לרבים אחרים פה לא הכרתי אותך מעולם והגעתי במקרה בעקבות הקישור מהבלוג של גילי בר הילל.
בדיוק למדתי באוניברסיטה מאמרים של ג'נקינס, כך שאנטנות שלי מייד החלו לפעול… מהמעט שאני יודעת על האמריקאים-זה כל כך נכון! לאחרונה קראתי בדיחה רלבנטית (לצערי שכחתי היכן…)- איך קוראים לאדם שדובר 3 שפות? תלת לשוני. לאדם שדובר שתי שפות? דו-לשוני. לאדם שדובר שפה אחת? אמריקאי…
ונראה לי שזה תקף לגבי הבנת תרבויות, ניואנסים וכו' ולא רק לשפות ומגיע אפילו עד המלחמה בעיראק, אבל לא נרחיק לכת על ההתחלה…
ולא לקלקל לי את כל ההפתעות.
הבדיחה (?!) הזו בדיוק כלולה בפוסט הבא שלי, שאם אצליח להתאפק יעלה בעוד שבוע בערך.
פרט להיותו מומחה לד"ר סוס, הנרי ג'נקינס הוא אחד האנשים החכמים, הכנים והנאורים שהכרתי פה, אני שמחה שגם לא אמריקאים מכירים אותו. בהזדמנות זו, הרשי לי להמליץ לך על Hop on Pop – ספר המאמרים שערך וכולל מאמרים מעולים בנושאים של תרבות פופולרית.
אני שמחה שנהנית, ושוב תודה לגילי על יחסי הציבור.
לא התכוונתי להסגיר ו"לגנוב" לך…
לא ידעתי שג'נקינס הוא מחובבי ד"ר סוס אבל בתור חובבת סוס בעצמי אני שמחה לגלות!
יש לי את הופ און פופ המקורי של ד"ר סוס, הספר של ג'נקינס נשמע מעורר תיאבון- אבדוק האם הוא נמצא כאן בארצנו הקטנטונת…
לפחות בכל הקשור לספרות, האמריקאים כלל לא בוחלים באימוץ ספרות בריטית, למשל. ואני מדברת ברמת הפופ-קאלצ'ר. מספיק לציין את ההצלחה של שר הטבעות והארי פוטר כדי להראות שהאמירה כאילו האמריקאים מתעלמים מכל מה שלא נבע מהם, היא פשוט לא נכונה.
טלי, ברמת תרבות הפופ, לא בחרת דוגמאות כל כך מוצלחות. להארי פוטר יש שתי גרסאות באנגלית – הבריטית והאמריקאית, משום שהאמריקאים לא הסתדרו עם המקור (אני בטוחה שגילי תוכל להשלים טוב יותר ממני) ושר הטבעות – תסכימי איתי שסרט שזכה ב-11 אוסקרים כמדומני, הוא קרקע פוריה מאוד למסחור בצורת מארז DVD למכירה, בובות, משחקים (יש כאן מונופול שר הטבעות למשל) ועוד הרבה מאוד חולצות, סיכות, כרטיסיות וכל מה שרק תעלי על דעתך, ומה יותר אמריקני ממסחור?
כשמדובר בתיאוריות אקדמיות וספרים בנושאי חברה וקהילה, הלא אמריקאים לא זוכים לעניין רב במיוחד וכדי להכנס לפנתיאון "תרבות הפופ" עליך להוכיח יכולת להרוויח ממכירות.
טלי, את בסדר…
(למה יש לי הרגשה שאני מנסה להאשים אותך בהכל? 🙂 )
שיש אנשים שמחמיצים את העושר העצום של התרבות האנושית רק בגלל שהם גרים במקום גדול נורא.
תודה לאל על כך שנולדתי בכפר הנידח שנקרא ישראל.