זהו. הגענו לגיל שבו כולנו זזים. טוב, כמעט כולנו. בעוד המבוגרים שבינינו (קרי – אני) מנסים לשמור על יציבות יחסית הקטנים (כלומר שלושת האחרים שהם לא אני) כבר חושבים על השלב הבא.

מסורת אמריקאית רבת שנים היא שילדים גדלים ופורחים מקן ההורים למרחק של לפחות שתי מדינות, אם לא למעלה מזה ובניגוד למסורות אחרות אותן אני מאמצת, בהקשר הזה כל שאני יכולה לומר הוא על גופתי. אני, את הילדים שלי, צריכה קרוב קרוב או לפחות במרחק קפיצה אם צריך. לכן, בניגוד לכל שאר הסביבה, חרדת הנטישה שלי היא אמיתית ויכולה לפרנס לפחות 3 פסיכולוגים במשרה מלאה.

הלפיד התקבל לגן הילדים היוקרתי, בדיוק ביום שבו סיימה אחותו את המסגרת לאחר כמעט שנה ברשימת ההמתנה (כן, אני יודעת שהוא רק בן 5 חודשים ושבחישוב פשוט משמעות הדבר היא שכשנרשמנו לגן עוד לא ידענו אם הוא לפיד או היא אבוקה). כיאה לגן יוקרתי כל כך, כדי לצפות באובייקט צריך לנפנף כרטיס מול קורא אלקטרוני, להרשם במחשב ולברך בנימוס את פקידת הקבלה. זה אולי נשמע נוירוטי או אפילו קלסטרופובי אבל אחרי שיחת טלפון עם הדוד הירושלמי שסיפר שבנו בן השנתיים חיכה לו על הכביש שליד הגן מבלי שהגננות שמו לב, הודינו בליבנו למערכת הכסתוח האמריקאית ולעובדה שהרבה כסף קונה ביטחון.

מצד שני, עם מעברה של הפרטית ל"קינדרגרטן" – גן חובה, אנחנו חווים לראשונה את ה"ציבור" שמהווה את חצי ה"חינוך הציבורי" והיציאה מחממת הMIT קשה. לי. היא דווקא נהנית, למרות שהקונספט שעליו גדלה של "use your words" מתפוגג אט אט והמערכת מקבלת צביון של תור למגלשה בגינה ציבורית ישראלית.

על האוטובוס הצהוב אין מה לדבר. אני לא שולחת את הילדה עם נהגים זרים ואוסף של ילדים אחרים מגיל 6 עד 13 אפילו אם המנהל עומד כל בוקר בכניסה למוסד ומברך את כולם. כמו בובל'ה, אני בוגדת בעקרונותי ושולחת את אבא של לקחת, להחזיר ולבדוק עם המורה כל מה שלא נראה לי.

כל מה שלא נראה לי, בשביל התחלה, זו רמת הבטיחות הלא מספקת והעצמאות המוגזמת לגמרי שמקבלים ילדים בני רבע לשש. בארץ פוחדים מאוטובוסים מתעופפים, טילים נושרים ומזגנים נוטפי גז. כאן פוחדים מסתם שמנים שמחכים לילדים בעיקר כשהילדים לא שלהם.

חצר בית הספר היא גינה ציבורית עירונית פתוחה לגמרי עם כביש ראשי בצד אחד ובניינים בצד השני. גן עדן למשחקי מחבואים. כדי שאני אהיה רגועה לגמרי, הבהירו לי כבר בתחילת השנה שכל כיתות הגן יוצאות לחצר יחד – סה"כ 8 מורות ששומרות על הילדים בשרשרת אנושית. אין מה לדאוג. 8 מבוגרות אחראיות. ההגיון הצרוף שלי העלה את הנקודה ששמונה מורות זה אמנם המון אבל לכולן יחד יש גם 80 ילדים. מספיקה עשירית הקבוצה שנופלת/בורחת/הולכת מכות/בוכה או סתם מסתכלת על חיפושית כדי לא לראות שהילדה הפרטית שלי, היפה והקטנה (עם פה של בוגרת אוניברסיטה) נקלעת לצרות שלא באשמתה.

גמלה בלבי ההחלטה. אני אצייד את הילדה בפלאפון לילדים.

מיגו – חבר מכוכב אחר

יצור חמוד וצבעוני עם שתי קרניים קטנות, פתוח לשיחות יוצאות לארבעה מספרים קבועים ומעל הכל – כולל בתוכו GPS ששולח אותות היישר למחשב של אמא אחת היסטרית על המיקום המדוייק של המכשיר בכל רגע נתון.

"למה שלא תשתילי לה צ'יפ קטן באוזן?" שאל אחד הנשמות היותר טובות אצלי במשרד "ככה תוכלי לחסוך דמי שימוש חודשיים ותקבלי הנחה על ביקורים שנתיים אצל הווטרינר". אבל אפילו הוא לא שבר אותי. "הילדה תהיה מנודה חברתית" קבעה חברה אחרת. "את לא באמת רוצה להדביק לה סטיגמה של צפונית מפונקת כבר בגן…"  המילים חלפו לי בדיוק ליד האוזן, אבל לא קרוב מספיק כדי להכנס. שלחתי את אבא של ללכת לדבר עם המורה. "תגיד לה שהאמא של הבת שלך נוירוטית היסטרית" ציוויתי. הוא הלך. וחזר. "נו?" שאלתי, מחכה לשטיפה המתבקשת מהאיש הבאמת מאוד סבלן לקריזות של אשתו. "היא אמרה שזה רעיון טוב" הוא אמר. "היא גם אמרה שכבר כמה שנים היא לא ישנה ומכינה את עצמה לקטסטרופה שפעם תקרה לילדים שלה על האוטו הצהוב". חגגתי. "היא גם אמרה שהיא אף פעם לא ראתה אף ילד עם פלאפון בבית ספר ציבורי ושסביר להניח שמישהו יזרוק אותו באיזו שהיא פינה ויקח את הילדה, או להפך…"

עוד באותו היום חזרה הילדה קורנת מאושר. "שלחו אותי היום למשרד של פרינסיפל טים" היא צייצה. הרמתי גבה. ידעתי שאני מגדלת אינדבידואליסטית, אבל פחות משבוע בגן חובה ולילדה כבר יש בעיות משמעת? שלחתי אותו שוב לבדוק את פשר האופוריה. "את לא תאמיני", הוא דיווח בשובו. "שולחים אותם לגיבושון בזוגות למשרד המנהל. הילדים מקבלים נון צדיקים וצריכים למצוא את הדרך הלוך וחזור כשבכל קצה הם נרשמים אצל מזכירה ועל הצוואר תלוי להם אישור מעבר". בנאיביות טיפשית חשבתי שעל האישור כתובה הכיתה ושם המורה למקרה שמי מהם ילך לאיבוד במסדרונות הענקיים. המציאות האמריקאית הציבורית הכתה בי. על האישור שעל הצוואר כתוב שם וכתובת בית הספר כמעין תזכורת להחזיר לשולח ואני לא בטוחה אבל סביר גם שלוקחים להם זמנים על התרגיל הזה, רק שאף אחד לא ממש החליט כמה זמן אמור לעבור עד ששולחים חוליית חילוץ.

חלקתי את הסיפור המזעזע עם הגננות של הלפיד מצד אחד ועם חברי לעבודה מצד שני. בוודאי שקיבלתי תגובות אמפתיות, בהסתייגות אחת – כולן, בצירוף מבטים חומלים כוונו היישר אלי ואף לא אחת מהן לחלוצה הנועזת שכבשה את חדר המורים. "אבל היא עוד לא בת 6" מלמלתי בקול חלוש. "איילת, את חייבת לתת לה לגדול" הושיבה אותי הבוסית שלי על כסא מנהלים (ורק על האופן שבו אמריקאים מנסים לומר איילת, מגיעה לי חבילת טיפול חינם). באנגלית כמובן זה נשמע הרבה יותר גרוע. "לט גו!" הם אמרו לי. היא כבר גדולה. לכי תקברי את עצמך בערבות פולניה ולט גו. כל הילדים הולכים לחקור את נבכי בית הספר בשבוע הראשון של גן חובה, ורק אני, מהגרת פאתטית, לא מוכנה לפתוח את עצמי לתרבות האמריקאית ששולחת ילדים רחוק רחוק מאבא ואמא שלהם. בלי סוודר או מרק עוף. היא הילדה של אבא שלה, לא ירחק היום שבו יהיה לה מפתח מאסטר לכל החדרים שכוחי האל במוסד החינוכי ואז היא באמת תעלם אי שם.