גם אנחנו בחו"ל שלנו מרגישים את ההבדל התרבותי הזה מאוד. החל ממתן ובקשת עזרה – האנגלים חושבים שאם הם שואלים מה שלומך הם חודרים לך לפרטיות… לכן הם מדברים על מזג האויר :-), ועד לזמינות של חברים, אפילו טובים, שנורא רוצים להפגש – אולי את פנויה בשבת בעוד חמישה שבועות? שההתאקלמות המחודשת תעבור במהרה, ושתמיד תשאר לכם בפנים השמחה על זה שאתם במקום הנכון לכם.
החלמה מהירה לקטנצ'יק… אנא עדכני.
קודם כל בריאות לבייבי ואחרכך ברוכה השבה 🙂
ומחכה להמשך. מאחלת לכם קליטה מהירה וקלה.
חזרנו מסיבות דומות בשנת 2000, ומאז לא הצטערתי אפילו פעם אחת. אני מאוד מאושרת לחיות כאן. מקווה שגם אתם תהיו.
קודם כל- החלמה מהירה ומלאה ללפיד הקטן ובנוסף- הרבה בריאות למוחמד העזתי הקטן ולאמו אימאן, ברוכים החוזרים הביתה ושלום רב שובך לבלוג- הפתעה נעימה ומשמחת! (-:
הדס, שיחות על מזג האוויר הן מאוד רלבנטיות בבוסטון, אבל בלי קשר, החיוך המנומס והמעושה מעורר קבס ובעיקר אי אמון בסביבה. גם אצלנו קובעים פליידייטס כמה שבועות מראש, אך אללי, אני הייתי האמא המזניחה ששוכחת אותן.
רוני, מה היו הסיבות שלכם? ואיך היתה הקליטה? סיפורים כאלה הם בגדר חצי נחמה בשבילי.
חוצמזה, לאביבה, חלי, ימימה וטלי. שימחתן אותי עד מאוד. אני מקווה שאנחנו בסדר אחרי התקף "אפילפסיה שפירה של הילדות". בשורה התחתונה היו שני התקפי פרכוס ואשפוז להשגחה של 4 ימים. יצאנו מבית החולים עם אותו ידע שאיתו הגענו (קרי – לא יודעים מה גרם להתקף, לא יודעים אם יחזור ואם בכלל). אין טיפול תרופתי בשלב זה אלא רק מעקב נוירולוגי ועכשיו אנחנו חוזרים לשגרה. הפושטק כבר חזר לשגרה עוד בבית החולים כשנעמד בשבע בבוקר בעמדת האחיות וצווח בגרון ניחר "אוגור!" (יוגורט)ולא פסק עד שקיבל מעדן חלב.
ורק גילוי נאות – את כולכן המשכתי לקרוא על בסיס קבוע ולא ידעתי מאיפה מוצאים את קצה החוט כדי לחזור חזרה. מעכשיו הכל יהיה פשוט יותר.
(אה, וגם ירדתי 16 קילו בחצי השנה האחרונה וחזרתי למידת הטרום חתונה)
באמת שכל השאר נראה שולי.
הסיבות שלנו…
נסענו לארה"ב בלי הרבה מחשבה. הציעו, אמרנו כן, אחרי שלושה שבועות חיינו בניו יורק עם עבודה לשנינו ותינוק. זו היתה שנה מאוד מוצלחת מהרבה בחינות. היו רגעים שחשבנו אפילו שהשהות תהיה ארוכה.
אבל אז באנו לבקר ואני גיליתי שאני מישהי אחרת פה. שהשרירים משתחררים והגוף רפוי והחיים אפשריים ופשוטים וזו תחושה של בית. הרגשתי שכל עץ וכל שיח הם שלי, ושלעולם לא ארצה לחיות בשום מקום אחר.
חצי השנה הבאה היתה ממש garbage time, כי אני כבר ידעתי שאני חוזרת. ברגע שנפתח חלון הזדמנויות חזרנו.
האמת? החיים פה טובים לי. כולם מקטרים סביבי ואני שלמה עם הבחירה לגמרי. השפה, הטעמים, הריחות, הכח בהתמודדות מול מוסדות – אני מבינה איך הכל עובד כאן, וזה מתאים לי.
אם את רוצה לדבר על זה, תשלחי לי מייל ונדבר בשמחה. מקווה שיהיה לך טוב, מכל הלב.
ביקרתי.
והבנתי.
קטע מוזר, שייכות ולחץ כאחד. במקום אחר אני לא אהיה בכזה לחץ, אולי לחץ אחר, אבל תמיד לא שייך.
איילת ורוני – אתן יודעות שעכשיו אתן שכנות? את רוני לא פגשתי באמת מאז אולי 2003. עסוקה עם יותר מדי ילדים זותי 🙂 צריך לעשות משהו בנידון…
לשכנות או ליותר מדי ילדים?
כולם מכירים את כולם זה אמיתי???
עירא, תוציא ויזה למודיעין ובוא 🙂
עכשיו רק צריך למצוא אותך…
(אגב, ילד אחד מדהים עם זיהוי גנטי מקורב לך סיפר למורה שאני אמא מה זה מגניבה, ועכשיו אני מה זה משויצה…)
13 תגובות על “אדם לאדם דג”
גם אנחנו בחו"ל שלנו מרגישים את ההבדל התרבותי הזה מאוד. החל ממתן ובקשת עזרה – האנגלים חושבים שאם הם שואלים מה שלומך הם חודרים לך לפרטיות… לכן הם מדברים על מזג האויר :-), ועד לזמינות של חברים, אפילו טובים, שנורא רוצים להפגש – אולי את פנויה בשבת בעוד חמישה שבועות? שההתאקלמות המחודשת תעבור במהרה, ושתמיד תשאר לכם בפנים השמחה על זה שאתם במקום הנכון לכם.
החלמה מהירה לקטנצ'יק… אנא עדכני.
קודם כל בריאות לבייבי ואחרכך ברוכה השבה 🙂
ומחכה להמשך. מאחלת לכם קליטה מהירה וקלה.
חזרנו מסיבות דומות בשנת 2000, ומאז לא הצטערתי אפילו פעם אחת. אני מאוד מאושרת לחיות כאן. מקווה שגם אתם תהיו.
קודם כל- החלמה מהירה ומלאה ללפיד הקטן ובנוסף- הרבה בריאות למוחמד העזתי הקטן ולאמו אימאן, ברוכים החוזרים הביתה ושלום רב שובך לבלוג- הפתעה נעימה ומשמחת! (-:
הדס, שיחות על מזג האוויר הן מאוד רלבנטיות בבוסטון, אבל בלי קשר, החיוך המנומס והמעושה מעורר קבס ובעיקר אי אמון בסביבה. גם אצלנו קובעים פליידייטס כמה שבועות מראש, אך אללי, אני הייתי האמא המזניחה ששוכחת אותן.
רוני, מה היו הסיבות שלכם? ואיך היתה הקליטה? סיפורים כאלה הם בגדר חצי נחמה בשבילי.
חוצמזה, לאביבה, חלי, ימימה וטלי. שימחתן אותי עד מאוד. אני מקווה שאנחנו בסדר אחרי התקף "אפילפסיה שפירה של הילדות". בשורה התחתונה היו שני התקפי פרכוס ואשפוז להשגחה של 4 ימים. יצאנו מבית החולים עם אותו ידע שאיתו הגענו (קרי – לא יודעים מה גרם להתקף, לא יודעים אם יחזור ואם בכלל). אין טיפול תרופתי בשלב זה אלא רק מעקב נוירולוגי ועכשיו אנחנו חוזרים לשגרה. הפושטק כבר חזר לשגרה עוד בבית החולים כשנעמד בשבע בבוקר בעמדת האחיות וצווח בגרון ניחר "אוגור!" (יוגורט)ולא פסק עד שקיבל מעדן חלב.
ורק גילוי נאות – את כולכן המשכתי לקרוא על בסיס קבוע ולא ידעתי מאיפה מוצאים את קצה החוט כדי לחזור חזרה. מעכשיו הכל יהיה פשוט יותר.
(אה, וגם ירדתי 16 קילו בחצי השנה האחרונה וחזרתי למידת הטרום חתונה)
באמת שכל השאר נראה שולי.
הסיבות שלנו…
נסענו לארה"ב בלי הרבה מחשבה. הציעו, אמרנו כן, אחרי שלושה שבועות חיינו בניו יורק עם עבודה לשנינו ותינוק. זו היתה שנה מאוד מוצלחת מהרבה בחינות. היו רגעים שחשבנו אפילו שהשהות תהיה ארוכה.
אבל אז באנו לבקר ואני גיליתי שאני מישהי אחרת פה. שהשרירים משתחררים והגוף רפוי והחיים אפשריים ופשוטים וזו תחושה של בית. הרגשתי שכל עץ וכל שיח הם שלי, ושלעולם לא ארצה לחיות בשום מקום אחר.
חצי השנה הבאה היתה ממש garbage time, כי אני כבר ידעתי שאני חוזרת. ברגע שנפתח חלון הזדמנויות חזרנו.
האמת? החיים פה טובים לי. כולם מקטרים סביבי ואני שלמה עם הבחירה לגמרי. השפה, הטעמים, הריחות, הכח בהתמודדות מול מוסדות – אני מבינה איך הכל עובד כאן, וזה מתאים לי.
אם את רוצה לדבר על זה, תשלחי לי מייל ונדבר בשמחה. מקווה שיהיה לך טוב, מכל הלב.
ביקרתי.
והבנתי.
קטע מוזר, שייכות ולחץ כאחד. במקום אחר אני לא אהיה בכזה לחץ, אולי לחץ אחר, אבל תמיד לא שייך.
איילת ורוני – אתן יודעות שעכשיו אתן שכנות? את רוני לא פגשתי באמת מאז אולי 2003. עסוקה עם יותר מדי ילדים זותי 🙂 צריך לעשות משהו בנידון…
לשכנות או ליותר מדי ילדים?
כולם מכירים את כולם זה אמיתי???
עירא, תוציא ויזה למודיעין ובוא 🙂
עכשיו רק צריך למצוא אותך…
(אגב, ילד אחד מדהים עם זיהוי גנטי מקורב לך סיפר למורה שאני אמא מה זה מגניבה, ועכשיו אני מה זה משויצה…)