תרשו לי רגע להכנס לכם בין השיפודים עם רשימה שיושבת לי בבטן כבר כמה זמן ועושה קולות של הורמונים. הורמונים זה תמיד תירוץ טוב לומר דברים שאין להם זמן.
הכל בעצם התחיל לפני ארבע שנים בערך. היינו זוג צעיר ותיק, עם דירה קטנה בתשלומים, אוטו מקרטע שקנינו בעצמנו, ותינוקת. משפחה גדולה ותומכת היתה סביבנו כל הזמן וכמו כל החבר'ה, חיינו ממינוס למינוס ממשכורת אחת בעיקר משום שאני הוגדרתי כמוכשרת מדי לכל עבודה אליה הגשתי מועמדות.
בגלל כל הסיבות האלה ועוד כמה, לא הססנו לרגע כשהגיעה ההזמנה לארוז את הפקלאות ולטוס בוסטונה. לא היה לנו מה להפסיד ואי הידיעה בנוגע לרווח סקרנה אותנו מאוד.
לכל התופעה יש הרבה מאוד שמות שתלויים בנקודת המבט ובהשקפת העולם. אנחנו מנסים לא לתייג את עצמנו בתויות ולא החלטנו אם אנחנו מהגרים, יורדים, בשליחות אישית או מגלי זהב. בניגוד לא.ב. יהושע גם לא החלטנו מה אנחנו יותר או פחות ואנחנו בעיקר מנסים לא להרגיז ולחיות בהרמוניה יחסית.
עם כל זה, יש כמה סוגיות שנשארות פתוחות. החיים רחוק מישראל מאפשרים פתיחות גדולה יותר למה שחשבנו שאנחנו מכירים. כל נושא היהדות והמסורת נתפס עכשיו קצת אחרת ואיתו ההתלבטות בין עירוי בחברה ובין ההצטרפות למועדון האקסלוסיבי והמבודד משהו של "אנשים כמונו". מצד שני, גורמים כמו הערוץ הישראלי, פובליציסטיקה ישראלית וכל ביקור מולדת מרחיקים מאיתנו את הציונות כפשוטה ובונים זהות חדשה ואחרת לגמרי. בבית אנחנו מדברים עברית והפרטית קוראת וכותבת בשתי השפות, מכירה את כל החגים, המסורות ודגל ישראל, מצטטת את "ארץ נהדרת"(עזבי אותי באמא שלך ו-ווי יו פוט דיס היר, סמוואן קן פול) ולא יודעת מה זה אקדח או פיגוע. היא (או אנחנו לצורך העניין) גם לא יודעת אם ומתי תחזור לחיות בישראל.
מצד שלישי, דווקא ימים עצובים ויום הזכרון בפרט מחדדים את תחושת השייכות למדינה. ההסתייגות היחידה היא שהקונספט של יום הזכרון קפא אצלי איפה שהוא בסוף הצבא עם כל האירועים האישיים שנגזרים ממנו ואני פחות מתחברת לטקסים אלטרנטיביים ולשירים המודרנים ויותר מחפשת את אליפלט בדרך לטקס של הר הרצל. קל לי לא להיות חלק מהווה הישראלי משום שיום הזכרון זה קו אדום שכל כך הרבה אנשים חצו השנה ולכלכו בפוליטיקה בלי לעצור ולחשוב מי עומד מאחורי הדברים.
קל יותר להיות פה יהודי מאשר ישראלי. כולם מכירים לפחות יהודי אחד ולפחות מושג אחד מרשימת ה-סדר/מנורה/ברית/ברמצווה/רבי. ברגע שמזדהים כישראלים המטען גדול יותר וכך גם הצורך להסביר. כך גם כולם סביבי היו מודעים ליום השואה אבל לא ליום הזכרון ולי היה לא נוח להסביר את ההבדל שבין יום הזכרון שלנו לממוריאל דיי האמריקני שיחול בסוף החודש וכל כולו סגידה לאלוהי השופינג.
הכל כמובן יחסי, ולא רע לנו פה. הגעגועים למשפחה וחברים קיימים אבל גם הניתוק ההכרחי שלא היה מתאפשר אם היינו נשארים בבועה הירושלמית עם כולם מסביב. אבל דווקא יום הזכרון האחרון עשה לי צביטה קטנה כזו כשכל הדודים התכנסו בבית הורי אחרי הר הרצל לארוחת צהריים וסיפרו סיפורי מנדט וקום המדינה שכולם כבר שמעו מליון פעמים וצריכים לשמוע שוב כדי לזכור אותם טוב יותר שיהיה מה לספר לילדים.
פתאום היכתה בי ההכרה שיום העצמאות ממוקם בזמן כזה שאם צריך לחשב ימי חופשה מהעבודה כדי לבוא לבקר, אין לי מושג מתי תהיה הפעם שאשב ככה עם כולם על סיר ספגטי וסיפורי הברחת הרימונים לעצורי המחתרות. אני גם לא יודעת מתי ארגיש בשלה להכניס את הפרטית למעגל הזה אם בכלל, כי הרי הכל יותר קל כשגדלים לתוך משהו.
יום העצמאות שלנו פה משול למסיבת הסילבסטר של גיידאמק מצד אחד ולמתנס מרכז קליטה מצד שני. אנחנו מנפנפים בדגלים הקטנים שקיבלנו פעם באיזו הפגנה, רואים "הלהקה" ו"היל הלפון דאזנט אנסר" ועושים מנגל שאיך שלא יסתכלו עליו, יתרגם לברביקיו. לא מרגישים חלק מהצד הציוני הישראלי שעליו גדלנו ואותו עזבנו או היהודי האמריקאי שהוא כל כך לא אנחנו. אני יודעת שכשהיא תגדל ספרים כמו "אורי" או "אליפים" יהיו זמינים לה בדיוק כמו שהיו זמינים לנו ועדיין – לך תסביר איך סבא מכר עיתונים לכלניות וסבא של אבא חילק מים במצור וגר בבית היחיד בשכונה שבו היה טלפון ואיך כל אחד מהדודים של אמא השתייך למחתרת אחרת והיה שותף פעיל לקום המדינה שעזבנו. ויותר מכך, לך תסביר איך כל הסיפורים האלה הם כן הרואיים ויפים וחשובים ולא קשורים לסיאוב ופוליטיקה.
בבוסטון ייסדנו את הציונות האינדבידואלית, האגואיסטית והעצמאית, ולא עם כולה אנחנו שלמים אבל זה מה יש ועם זה ננצח.
13 תגובות על “פוסט עצמאות”
לא היה לנו מה להפסיד ואי הידיעה בנוגע לרווח'
סקרנה אותנו מאוד'
לפי הפוסט, נראה שבכל זאת היה מה להפסיד
אותה שהות, אותו מקום, פרטית מודל 99 ואותה כפילות מתמדת. אמר פעם מישהו שזה מכונה "קללת המהגר", לעולם לא תהיה שלם עם עולם אחד אחרי שטעמת גם מהאחר. לפחות ראיתי שאפשר גם אחרת.
בהחלט השתייכות לקולקטיב. גם אם מרחוק.
או לא….):
תלוי איך מסתכלים על זה.
אנחנו עברנו את חווית ההתפכחות מהציונות הקולקטיבית ביפן. שם זה כל כך ברור שכל שהות, אפילו של שנים, היא זמנית בהחלט, ככה שאין בכלל התלבטויות.
אפשר היה לגמוע את העולם, להתרחק מסיר הלחץ, להיות עם עצמנו ולהכיר זה את זה. להיות לחברים טובים.
לא היה הקונפליקט הזה של להתחבר למקום מצד אחד ולהרגיש כאן מצד שני. היינו אורחים שם ולכולם זה היה ברור שזה המצב. גם להם וגם לנו. לא קנינו רכוש כבד מדי כי ידענו שזה "זמני" ובכלל הכל היה קל יותר.
לא שהיינו אחוזי געגועים עזים כל כך אבל המצב הנפשי הזה שברור לך ששם זה לא המקום שלך הוא מאד משמעותי בצורה שחיים.
שקלנו אחרי זה אם אנחנו ממשיכים לאמריקה הגדולה להצעות שחיכו שם או חוזרים לכאן. החלטנו לחזור לכאן מתוך בחירה ולא מתוך חוסר ברירה וזה עושה עוד הבדל.
לחיות ככה בין שני עולמות זה מצב לא טוב לאף אחד.
"קל יותר להיות פה יהודי מאשר ישראלי".
כשאני הייתי זמן מה בחו"ל הרגשתי שממש קשה לי להיות חילונית. בארץ לא היתה בעיה – זה שאני חילונית לא אומר שאני לא יהודייה. אבל בחו"ל לא היתה כל משמעות לחילוניות שלי. הייתי כמו כל אחד אחר.
טוב, ואולי הרגשתי את זה חזק במיוחד כי חייתי בעיר שלא היתה בה בכלל קהילה יהודית, וכל הזמן צמאתי לאיזה קשר…
עשית לי קצת צובט בלב.
בעיקר ל-ה'.
במבט לאחור וגם בזכרון של אז, ידענו שאנחנו מפסידים משהו. כל ויתור או מעבר או בחירה כרוכה באיזה שהוא הפסד. אנחנו מתגעגעים למשפחה ולחברים וכך גם הפרטית, אבל תן לי לספר לך שעם כל התמיכה שקיבלנו, כשמגיעים לגיל 30 ורוצים בסה"כ לפרנס את המשפחה ולגדל ילדים בלי להרגיש שסבא וסבתא מממנים לנו את החיים, ולמרות שקורעים את התחת במשרה מלאה ועובדים בכל עבודה מזדמנת ולא יוצאים ולא מבזבזים והמינוס לא קטן ומחפשים עבודה במשך שנתיים וכל מה ששומעים זה "את מאוד מוכשרת, אולי כדאי שתשמיטי את התואר השני מקורות החיים שלך" ובתור ירושלמים חילוניים לא מקבלים הנחות בארנונה או מענקים מיוחדים כי אנחנו לא תלמידי ישיבה ולא גרים בשכונה חרדית אלא סתם בשיכון בקטמון, אז הרווח הלא ידוע קצת יותר גדול מההפסד שמתמצה ביופי של חברים ובמשפחה יקרה אבל קצת חסרת אונים.
ויואב, הלוואי שנמצא את המקום שלנו איפה שהוא ונהיה שלמים איתו. הניחוש שלי הוא שזה יקרה כשנגמור את בית הספר, כי בסה"כ לא באנו לאמריקה לאסוף כסף אלא לחיות כמו סטודנטים עניים עד סוף הדוקטורט לפחות ואולי גם אחרי, שוב, כי בישראל אף אחד לא יכול היה לתת לנו את ההזדמנות ההוגנת לחיות ולהתפרנס בכבוד ולא משחיתות. והנה עוד אמת קולקטיבית לעומרון – אם אין אני לא מי לי…
ימימה, צובט לי כבר הרבה זמן, ואני מתייחסת רק לבוסטון ופרבריה הנאורים ולא לשאר העולם. שפילברג עשה את שינדלר ואת מינכן ולא עשה את מוכרי העיתונאים מנחלאות או מחלקי המים מבית הכרם.
אין משמעות לחילוניות שלנו פה בדיוק בגלל המסורת שאנחנו מנסים לשמור ולהנחיל הלאה.
וזה קצת מצחיק, אבל הרבה מהשיחות האלה אני מנהלת עם חברים שגרים אצלנו במעונות -משפחה מעירק וזוג מאירן שבדיוק כמונו, רק רוצים לחיות ולגדל משפחה בשקט ובכבוד.
וכשאני לעצמי מה אני…
ההפסד שראיתי בין השורות בפוסט (מעבר למובן מאליו של משפחה וחברים), הוא הפסד של 'תחושת מולדת' נקרא לזה, שכבר לא תהיה משותפת בינכם לבין הפרטית/יים- כי הילדות שלה מתרחשת בנופים פיזיים ואנושיים אחרים מאלו שבהם התרחשה הילדות שלכם (אני מניחה שאתם גדלתם שניכם בארץ)
מזדהה מאוד עם הקושי להתקיים כאן ברווחה ועצמאות כלכלית בגיל 30+ עם ילדים (אני בדיוק במצב הזה)
ומכבדת את הפתרון שבחרתם.
אנחנו בינתיים נעזרים בהורים, ומאמינים שבטווח הארוך
(בין 5 ל10 שנים) המצב הכלכלי שלנו יתאזן.-
גם לנו היו מחשבות על כמה שנים בסיר הבשר, האוסטלי במקרה שלנו, אבל שיקולי ההפסד ורווח-הסתיימו בבחירה שונה..
אתם עוקבים אחרי החדשות על חברכם משכבר הימים קובי א?
אני ובנזוגי כבר כמעט ארבע שנים בחו"ל (אחר), מרגישים בדיוק כמו שתיארת, מה גם שאין כאן שום ישראלים (ואנחנו לא גרים בקרבה ליהודים) לחלוק אתם את התחושות האלה. יום הזכרון ויום העצמאות שלי התחילו ונגמרו בהאזנה לרדיו ישראלי דרך האינטרנט.
עדיין אין לנו ילדים, אבל אני כבר עשיתי החלטה אחת ביני לביני – היום שבו הילד שלי יקרא לי "MUMY" במקום "אמא", זה היום שבו אני קונה כרטיס (וחשבתי על זה כבר בפוסט הקרמבו שלך).
אני לא יודעת למה זה כל כך חשוב לי שהילדים שלי "יהיו כמוני", הרי כמו שגדלנו הם כבר לא יגדלו, גם בארץ הרבה דברים ישתנו, אבל זה חשוב לי. יותר חשוב לי מהדוקטורט שלי ושל בנזוגי.
(לדעת שזהות היא אוסף דימויים פוליטיים שנכפו עלינו לא ממש עוזר לנו להשתחרר מהצורך הרגשי, הממשי באחת כזאת).
כאמור, גלות אחת 🙂
ולכן, קודם כל, לפני כל משפט אחר צריך להגיד בשפה שנשמעת כמו פוליטיקליקורקטית אבל מתכוונת ברצינות- שאין לאף אחד זכות לשפוט אף אחד אחר ושכל אחד חי עם הבחירות שלו וצריך להשלים איתן- הוא עצמו ולא אף אחד אחר.
ובכל זאת- זאת בדיוק הסיבה בגללה אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי חיה בשום מקום אחר. קודם כל בגלל האהבה למשפחה ולחברים שנמצאים רק פה ובגלל שלא עולה על דעתי שילדיי העתידיים יגדלו רחוק מהאנשים שאני כל כך אוהבת, וגם כי עם כל תסכולי מהמון דברים שקורים פה- מהשחיתות ומהכיבוש ומהאלימות והמדיניות הכלכלית ומעוד הרבה מדיניויות אחרות- עם כל זה ולמרות כל זה פה ברור לי שזה שלי. זה המקום שלי, האויר שלי, השפה שלי, הקודים, הנוף, הבדיחות, השירים, האנשים- זה שאני בת בית לא רק בתוך השפה המדוברת והכתובה אלא גם בתוך השפה הסמויה של כל מה שקורה כאן.
אני בעד חופש, ויצירתיות, אבל נדמה לי שאפשר לעוף הכי גבוה רק כשיש לך קרקע מוצקה מתחת לרגליים או במילים אחרות- בית.
ואני מאחלת באמת מכל הלב לפרטית שלכם ולפרטי שבעקבותיה שיצליחו לגדול עם תחושת בית ולהמריא לאן שרק ירצו, למרות כל מה שכתבתי וכתבת וכתבו.
ביטו של געגוע חבוי בין המילים שלך. מצד אחד,הרצון להיות רחוק, להתנסות במשהו אחר בלי לדפוק חשבון ומצד שני, תחושה של זמניות ברצון לפרוץ את הגבולות של העצמי (שלך). מוגדרת 'כמוכשרת מידי' לעיתים מתסכל כי מה עושים עם כל הכישרון הזה כשצריך להתפרנס. אני מבינה אותך….כאחת הכישרונית גם כן בתחומים רבים לא ממש מוצאת עצמה בנישה אחת מצומצמת ולעיתים חושבת גם כן לפרוץ אל העולם הרחב. אך אפשר לראות כי הכתיבה עצמה היא כטראפיה לחלק "מהתחלואים" ופותחת חלון קטן לשבילי הנפש שלך. רציתי לומר לך שהיה לי כיף לקרוא את מה שכתבת… מסקרן מה קורא הלאה איתך.
טל