(גילוי נאות: לא גדלנו כמסכנים).
כשאבא של פרטית היה קטן, כבן למשפחה ישראלית ממוצעת ושגרתית, בכל חילוף עונה היה נלקח אחר כבוד ל"נעלי שאול" בירושלים על מנת להתאים לרגליו זוג נעליים חדש.
שאול היה מודד ובודק, מהרהר ומהנהן ואז, בעצה אחת היה נבחר זוג נעליים מתאים. בכך לא הסתיימה החוויה. הואיל והנער סבל מפלטפוס, היה שאול שם בצד את הנעליים ומורה לכולם לחזור בעוד כך וכך ימים, לאחר שיותאמו מדרסים שיספקו לכל המשפחה את הזכות לאנחת רווחה משחררת מפני עקמומיות. לאחר כך וכך ימים חזר הטקס על עצמו. המשפחה שוב הגיעה לנעלי שאול, הנער היה מודד את הנעליים המדורסות, ולאחר שהשתכנעו כולם שיותר לא נוח מזה אין, שילמו במיטב כספם (כי הילד הרי מקבל את הכי טוב) ושבו לביתם שמחים וטובי לב עד שינוי כיוון הרוח הבא. בסביבות גיל 12 יצאה גלי עם המותג הנחשק"גלי אייר" (מי ידע אז מה זה נייק?) והביאה גאולה נטולת מדרסים ופופולריות יחסית.
כשאמא של פרטית היתה קטנה, בכל פעם שהיתה מודיעה אמא שלה ש"הילדה צריכה נעליים", היה אבא שלה לוקח אותה איתו לשוק של יום חמישי. כך, עמוסי צרורות כוזברה ופטרוזיליה, דגים טריים ובשר טחון, תפוחי אדמה, עגבניות ובצל, (וכאן מוסיפה הפרטית בעליצות "וכל מה שסבא צריך כדי להכין שקשוקה"), היו יורדים שלוש מדרגות לחנות של יצחק נעליים שתמיד היה יושב על ספסל מרופד סקאי שחור, ידו האחת חובקת את המשענת, רגליו שלובות זו על זו ובידו השניה כוס קפה שחור שהתקרר זה מכבר ובדל סיגריית טיים. כבר בדרך, היתה הילדה מתפללת שמשהו קרה ומשלוח של נעלי בנות יפות הגיעו ליצחק או שלחילופין, החנות תהיה סגורה.
אבל החנות היתה תמיד פתוחה ויצחק תמיד היה שולף נעליים חומות או אפורות או בז', אפור עכבר או אם התמזל מזלה כחולות כהות. לאחר התמקחות מסיבית בינות צרורות הארטישוק היו חוזרים הביתה אבא אחד מרוצה מאוד וילדה אחת שהתביישה לומר שזה לא מכוער אבל זה לא מה שהיא באמת רצתה כי לאף אחת בכיתה אין, כי מה שווה הנימוק הזה לעומת נעליים מצוינות וחזקות כאלה? כך, בסביבות גיל 12 הופק המותג הנחשק "גלי אייר" (כי למי היו דודים שישלחו ריבוק?) ואז, מרצונה החופשי, היא לקחה את אבא שלה וחזרה הביתה עם נעלי כדורסל לבנות עם פסים כסופים, גבוהות גבוהות שבמשך כמעט שבוע הוציאו לכל הבנים בכיתה את העיניים וגרמו לאמא שלה לקוצר נשימה גבולי.
כשנולדה הפרטית היא רצתה לעשות המון דברים וידעה לספר על המון דברים. הדבר היחיד שהיא לא רצתה לעשות או לספר עליו היה ללכת. וכך, כשהיתה בת שנתיים פחות חודש היא נלקחה אחר כבוד לחנות נעליים ירושלמית וקיבלה זוג נעליים אדומות בשווי של חצי משכנתא אבל עם תעודות מכל אגודות האורטופדים הזמינות. בזמנינו המודרניים כשמתחלפת העונה וגם כשלא ובעצם בכל ביקור שני במרכזי קניות לוקחת אמא של פרטית את פרטית הקטנה לpayless shoe source וקונה עוד זוג נעליים ועוד אחד שיהיה (כי יש מבצע וכי זה מתאים לבגד מסוים וכי צריך להקנות לילדה חוש אסתטי) ושניהם ביחד עולים פחות מקניה דו שבועית בסופר ואף אחד לא מחפש תעודות של אורטופדים כי תוך חודשיים היא תגדל בכל מקרה וכי הנעליים בכל זאת לא עשויות מקרטון או מעץ.
וכך, בקיימברידג' הרחוקה, גדלה לה היורשת של אמלדה מרקוס.
21 תגובות על “עולה לרגל עולה לראש”
מצרפת לרשימה מעל, את המקום "ההוא" ממש בכניסה לעיר, (מימין, קצת אחרי התחנה המרכזית של אז, לכיוון גן החיות התנכי שכבר לא שם), קיקרס, חום כהה עם חום בהיר וסוליה מנוקדת באדום וירוק. טראומה.
(זיקפי לזכותך את העובדה שאינך חוטאת ביבוא סנדלי נמרוד/גלי/מחקי את המיותר מהארץ…זוג אחד של סנדלי דורה בטארגט הספיק לי ומאז אנחנו מייבאים, או יותר נכון יהיה לומר: סבאסבתא מייצאים. טראומה כבר אמרתי?)
פוסט נפלא עבורי באופן אישי. והמלצה: קחו את הפרטית ל-FROGZ. יקר ושווה!
מה שלום הערמה בכניסה? לכל אימלדה ראוי שיהיה ארון נעליים מצויד 🙂
וואלה. המגפר. או שמא נעלי ירושלים?
בית היוצר של נעלי קיפי ופלדיום לטיולים שנתיים. גם לשם היינו מגיעים מרצוננו אבל היינו מבוגרים יותר. עד כמה שהזכרון לוקח אותי, שם היו קונים לאחים שלי נעליים (כי זה בכל זאת לא מקום לבנות…).
אני דווקא מרוצה מאוד מזוג אחד טרגט פעם בשנה, הם יותר חזקות מפיילס. מה שכן, אני לא נופלת בברנדינג (אני אמא מאוד רעה) ויכול להיות שדווקא ה"סירקו" הגנרי חזקות יותר.
אני חושבת שפרוייקט הבמבה הוא די והותר לסבים וספתות, מה גם שאצלנו במשפחה לא חזקים בחבילות וסומכים על הרוח.
ובנוגע לפרוגז – בתכנון. יש לנו תקופה קצת עמוסה עד אחרי הסופ"ש הזה אבל אני מקווה שיצא.
(וקצת פרסום עצמי – יום ראשון, 5 אחה"צ, ערב ים תיכוני במיט, כולם מוזמנים. פרטים אצלי באימייל).
רוני, לאימלדה יש ארון נעליים. אבל הוא כבר מלא… בכל מקרה הערימה (ושאר הארונות בבית) עוברים קיצוצים מסיביים בימים אלה לאור העובדה שמסוף החודש יהיו פה הרבה יותר נעליים.
וגרביים – תמיד חסר.
(במאמר מוסגר:
יההה! ניצחתי את השיטה!!!
עשיתי קופי לתגובה לפני השליחה וכך ניצלתי היות שהיא כרגיל אבדה בנבכי המערכת.)
איך הזכרת לי עוד נתח ילדות שרציתי לשכוח.
אני זוכרת לטובה את סבא שלי שלקח אותי פעם לחנות הנעליים שליד הרפדיה של חבר שלו, וקנה לי נעלי לכה אדומות מבריקות, שמאוד רציתי. לרוב זה היה הולך ככה:
מאמא זוש היתה מבחינה שהילדה הולכת עקום, קוראת לה, לוחצת באצבעות מנוסות על חרטום הנעל ופוסקת באנחה, "נו, את לא מפסיקה לגדול!"
אחר כך היינו יורדות באוטובוס להדר, יורדות בבלפור, ןצועדות קוממיות לעבר רחוב החלוץ, כי שם החנויות זולות יותר משל חנויות רחוב הרצל. ברחוב החלוץ היינו פונות ימינה, ומתחילות להיכנס חנות חנות. הראשונות היו לא יותר מאשר מדגם, ולא משנה אם חמדתי איזה זוג, הן תמיד היו יקרות מדי, והמשכנו הלאה, הלאה, לכיוון השוק. החנויות שזכו לרוב ברולטת הנעליים היו אלה שמול הכניסה לשוק. הכי חשוב היה למצוא נעל נוחה וזולה, ומאמא זוש היתה מודדת בקפידה, בעזרת האצבע, להבטיח שנעליים גדולות במידה שתיים, כדי "שיהיה מקום לגדול". אחר כך היתה מתחילה ההתמקחות. מששמעה את המחיר, היתה מאמא זוש מעקמת אפה וקובעת שהוא יקר, ומיד היה מוצע לה זוג זול יותר, שאחרי תחנונים ואיומים רבים היה נדחה מפאת תחנוני. תשומת הלב הוחזרה אל הזוג הנכסף ומאמא זוש היתה מתעניינת אצל המוכר, כמה הנחה הוא יעשה לה. היו מורידים לה קצת במחיר, ואז היא היתה פוסקת, טוב, אבל אני רוצה מחיר של בלי-קבלה.
הבלי קבלה הזה ליווה את כל ילדותי, לאמי היתה התנגדות עמוקה לכל הנושא של מע"מ. בעל החנות היה מוחה רפות אבל נכנע ומוריד עוד קצת מהמחיר.
ואז היתה מוציאה את פנקס הצ'קים ברוב טקס מן הארנק. לא לא, היה נבהל המוכר, רק מזומן. אחרי דין ודברים היה נכנע המוכר גם לצ'ק, אחרי שהובטח לו שמדובר בצ'ק עצמי ולא תהיה כל בעיה.
"אני רושמת לך את זה ל…" היתה אומרת אימי ונוקבת בתאריך שיחול בשנה הבאה, ואז היה מתנהל מאבק זוטא לגבי התאריך, שלרוב היה מגיע לפשרה של "בחודש הבא".שמחה וטובת לב הייתי מורשה אז לנעול את הזוג החדש, ואת הקודם עטפו יפה באריזת החדש והניחו בניילון יוקרתי עליו מודפס שם החנות באותיות קידוש לבנה.
אחר כך נסעתי לפריז וגיליתי את הסיילים של יולי, ובעיקר את העובדה שהפריזאיות כנראה כולן מידה 38-39,
ושהזוגות הבודדים שתמיד נותרים לסופעונה הם של המידות הקטנות, וכמה טוב שאני 36, סופסוף השתלם להיות נמוכה.
חזרתי עם שישה זוגות (מהם שני זוגות נעלי התעמלות גבוהות שעלו עשרים פרנק, והיו בשני צבעים שונים שנהגתי ללבוש אחד מכל אחד, נוהג שנותר איתי עד היום.
היו שנים שקניתי נעליים באופן כפייתי לגמרי (אבל רק במבצע – משהו מהחינוך נשאר!),
והשיא היה ב99, בחנות עודפים מדהימה בפלורידה, שם חיכו לי חמישה זוגות מוצלחים במיוחד שעודם איתי עד עצם היום הזה, ואפילו היו נעליים ממותגות, למרבה הפליאה. קניתי נייקי אייר, נעלי עבודה כבדות של קאטרפילר, מגפוני זמש טבעי נפלאים של הארלי דייוידסון, מוקסינים מזמש שחור של האש פאפיז שהבהירו לי באופן סופי שהאש פאפיז הן נעליים שפשוט לא נוחות לי, למרות השם החמוד, ועוד נעלי קונוורס חצאיות בתכלת לבן. סך הקניה היה 100$, ועד היום אני מצטערת שלא לקחתי גם את המוקסינים הגבוהים של רלף לורן ב20$ נוספים!
ובסוף מה? בסוף אני הולכת יומם ולילה בזוג אחד אהוב ונוח, עד שהוא מתבלה, וחוזר חלילה.
אגב, מכירה את פרויקט הנעליים של ארז?
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=1967&blogcode=1682460
(ומצד שמאל אצלו ברשימות אפשר להיכנס לפוסטים שהציגו נעליים של המשתתפים בפרויקט)
אני מוחה בכל תוקף על ההשמצות. ילדתי היקרה, יש לך זיכרון קצר מאד. ראשיתה של ילדות הייתה כאשר בגיל שנתיים (לפני זה לא הלכת) רכשנו נעלי לק בנעלי גיל. מיד בהתחלף כל עונה זכית לזוג נעלי לק מבריקות, בלבן או בז' בקיץ ובשחור או אדום בחורף. כך נמשכו הדברים עד שהגעת לגיל 9 והתמרדת. אז הלכת לראשונה עם אביך לשוק ובנוק אאוט שיחדת אותו לקנות לך מעיל בלון אדום (תחת מעילי הצמר המסוגננים שבחרתי עבורך וזוג נעליים גבוהות שדמעות עמדו בעיני כשראיתי אותם. ככה, במחי מרד אחד נעלמה הילדה הקטנה והע'דינה שלי ובמקומה הגיעה ילדה דעתנית אבל לא יותר מדי. היותר מדי קרה כאשר בכיתה ז' הלכת לבד למספרה של שמעון, הורדת את הצמות לטובת תספורת א-לה פארה פוסט והבטחת לו שאבא ישלם אחר כך ובהופעה חדשה זו הפתעת אותי בעבודה. זכרי רק שאת הנעליים שאבא קנה לך אצל יצחק נעליים הרווחת באמונה והיה זה שכרך על ההעדפה להיות ילדה של אבא על פני הילדה העדינה והחמודה של אמא. 🙂
להזכירך, אני לא התחלתי את סגירת החשבונות הזו. ואם תמשיכי בה אני ממש הולכת להיעלב קשות, כמו כל אמא פולניה טובה.
🙂
והרי איזה ילד ירושלמי לא גדל עם הטקס המרנין של קניית מעיל החורף בשוורץ הגדול, שוורץ הקטן וכו?
ראוי לדיון מעמיק כשלעצמו
כי עד אליה הרגשתי מאוד לא בעניינים- לא ירושלמית וגם אצלי בזכרון נעליים וילדות מתקשרים לרחוב החלוץ בהדר(חיפה, חיפה…).גם גרמתם לי להרגיש תינוקת מפני שאצלי זכרון הילדות והנעליים בהדר קשור קשר הדוק לצפרדע של נעלי גלי, ומדובר על גנון…
הייתי הולכת עם אמא וסבתא בד"כ ומקבלת בסוף בלון כזה עם מקל, כמו שיש(היה)רק בחנויות נעליים. האטרקציה המרכזית של החנות היתה הגמדים הקסומים שעמדו בחלון הראווה.
וואי, הזכרתם לי נשכחות…
ההיילייט של סיפורי הנעליים היה איפשהו בסביבות גיל חמש כשקנו לי שני זוגות סנדלים זהים- אחד אדום ואחד כחול וברגע של שובבות אמא עודדה אותי לנעול אחד כזה ואחד כזה וכך יצאנו לנו לרחוב ובדקנו מי שם לב ובעיקר מי לא.
והנה הצלחתי לייצר תגובה למרות שהייתי בטוחה שזה מעניין ומענג כרגיל אבל אין לי מה להוסיף.
האמת? חשבתי שזה יותר יכאב… ניחא.
אז ככה (ולכל מי שלא מתעניין בסאגות משפחתיות, זה הזמן לדלג לפסקה הבאה):
אמא יקרה לי, הואיל ואת פולניה טובה (נלמדת ולא מולדת), את הרי תעלבי בכל מקרה. את בעיקר נעלבת מהעובדה שאני מרימה לך להנחתות קלות כל כך. נעלי לק אכן היו לי אך התייחסתי בפירוש לנעלי יום יום. הנעליים הגבוהות של הכדורסל היו מבית גלי ולא מיצחק נעליים. מיצחק נעליים קיבלתי רק נעליים נמוכות ולא של בנות. תשאלי את אבא. מעיל בלון (כזה מצופה ניילון, למי שלא הבין) אדום קיבלתי כשי-עובר-במשפחה מוועד עובדים כזה או אחר והמעיל שאליו את מתייחסת היה (כמה מפתיע) אפור בהיר. התאפקתי לא להכניס את סיפור השיער אבל עכשיו אני מרגישה חובה. שמעון היה הספר של הגברים. אני הסתפרתי אצל ג'ו בחלק האחורי של המספרה (זה לא נשמע טוב עכשיו) ואם זה מנחם אותך, בימים אלה ממש אני עוברת את אותן מלחמות בדיוק רק שעכשיו אין כינים כתירוץ.
ובוודאי שאני אמשיך את סגירת החשבונות כל עוד זה גורר אותך להגיב וכל עוד את בפוזיציה של "הטובה שמסרקת בלי להכאיב".
זושקלה. כל הכבוד על הקיטפוסט. תירוצים לא יתקבלו יותר. עכשיו אני מכירה את פרוייקט הנעליים ותבוא עליך הברכה. אללי, שאת כל נעלי הסיפורים שלי השארתי לויצ"ו ועכשיו הן בעיקר יפות אך זולות ונטולות כל משמעות או ערך סנטימנטלי. אגב, לא יוצא לך לטייל בחנויות המפעל של יפו? הפטנט של להביא חתיכה מהשמלה שממנו יתפרו לך נעליים קוסם אך דורש אומץ שלי אין כרגע.
מיכאל, אנחנו בנות אנחנו. אצלנו רק מעיין שטוב… אבל כמו שסיפרה פה אמא שלי, את הנעליים הראשונות קנינו בנעלי גיל שעל רחוב יפו ששם המדידה היתה נעשית בנעל סינדרלה (נעל פלסטיק שקופה מתכווננת) ועד שאבא שלי היה גומר להתמקח היה אפשר לרכב על הפיל הענקי שבפעם האחרונה שראיתי אותו היה כל כך קטן…
טלי, איך את יכולה להיות לא בעניינים? בכלל שכחתי את הבלון-על-מקל (ע"ע נעלי גיל) ובכלל העובדה שאמא שלך היתה כל כך מתירנית (בחייאת, שני זוגות סנדלים במכה אחת? ועוד זהים? ועוד אחד כזה ואחד כזה?) היא ממש מושא לקנאה.
והנה הצלחת לייצר תגובה מעניינת ומענגת כרגיל.
נעלי ירושלים לדעתי לא מכרו קיקרס, איכשהו מסתדר לי שהגרסא המקורית של קיקרס היתה המגפר.
ועכשיו, במנהרת הזמן (הלו דאג וטוני) תחשבי עשרים וחמש שנים קדימה, איך הילדות כותבות את הגרסא המתקדמת לפוסט הזה. שאפו לאמא של איילת על התגובה בפרהסיה, שנותנת לגיטימציה להכין תגובה הולמת לא פחות לדורות הבאים.
אני עדיין מזועזעת מהסוליות המנוקדות ומהעובדה שאת מוכנה לשלם (או לסנג'ר סבים וסבתות שישלמו) את המחירים המטורפים של נעליים בארץ.
ובנוגע למשלים על מלפפונים וגננים – אני מסרבת לתאר מה יקרה אצלי בבית בעוד כך וכך שנים (על מי אני עובדת? חודשיים לכל היותר).
מיכאל, אולי באמת תתחיל דיון על שוורץ הקטן ושאר מוסדות ירושלמים?
בקושי מעיל דובון (איחס) ב"אתא", כיכר ציון, אם איני טועה.
כמו כן בחרתי להתעלם באלגנטיות מהאשמת הסנג'ור. זה מאד נוח לסגור במחי סנדלים חודשיים של "נו, מה אפשר לשלוח לה?…" (כלום! גם ככה אנחנו מוצפים בכמויות ניירת בדואר, וספרים בעברית, יש בספריה העירונית. וכשאתם מגיעין לביקור אתם יותר עמוסים ממשפחת סנטה קלאוס לדורותיה…תודה.)
וחוברות צביעה ודיוידים ולומדות למחשב ומשחקי חי צומח דומם. להמשיך? נעליים זה לא ברשימה.
ודובון באמת לא היה לי עד הצבא. תנחומי. ניצחת בסיבוב הזה. מה בנוגע לשמלות מ"מעיין שטוב" (חנות הדוסים הירושלמית האולטימטיבית שגורמת לילדות קטנות להראות "לבושות") עם שרוולי עטלף או פרפר וצווארון ליצן עם אפליקציה של פרחי אביב שמתחתיה יש עדיין שרידי נייר מדפסת?
במבה – סטופ אנד שופ.
דיוידי – ספריה עירונית (ואז שומעים שבוע שלם את ציפי מכוכב אחר..אסון בפני עצמו).
חי צומח דומם – בעל פה, בנסיעות ארוכות (בקצרות יותר יש דרישה מאזור הבוסטר לשילוב ביזארי של יהושע הפרוע והמפוזר מכפר אז"ר, כן, גם בע"פ…)
נו, אז כשלתי בנעליים (סנדלים בלבד!).
מעיין שטוב? הו, לא. מה שכן, בתור ילדות היינו מולבשות אחר כבוד בשמלות ושרוול ארוך כדי לטייל באזור מאה שערים. חוויות, יו נואו.
והרבה דברים טובים ואהובים נותרו לי מהימים ההם: בגד ים מתחת לדובון בדצמבר והופ, לים המלח, כרטיס תלמיד באגף הנוער של מוזיאון ישראל, ספרית רנה קסין (או איך שלא קראו לה) ולחצות את כ-ל מעברי החציה בקינג ג'ורג' פינת יפו (לאמא שלי היתה סבלנות).
בהצלחה עם החומוס האקדמי בסופ"ש.
והנה מבחר מוסדות ירושלמיים ראויים לתזכורת, חלקם עוד פועלים במתכונת כלשהי
מעיין שטוב – אין ספק שמדובר בממלכת הגופיות והפלנל. בגבעת שאול נפתחה לפני מספר שנים החנות השנייה של מעיין שטוב שזכתה לשם המגה-פרדוקסלי "מעיין שטוב 2000" (!)
פריימן את ביין – מי לא זוכר את ציורי הוולט-דיסני המעוותים על הקירות, המוכרות הזקנות עם החלוקים הירוקים…
אתא – אמר מי שאמר, זה לא בדיוק היה בככר ציון אלא מעט למעלה איפה שנמצא הנונסטופ מרקט (והנה משל לסוציאליזם של אז וקפיטליזם של היום)
נמשיך? קרביץ (שעכשיו הוא למרבה הפלא סניף של בנק איגוד או משהו כזה) – זוכרים שביקשו מאיתנו עפרונות H2 לשיעורי אמנות או משהו כזה? הקומה השניה היתה מקדש הציוד המשרדי למתקדמים
פיצה רימיני ברח' קינג ג'ורג' – בהחלט הפיצה המיתולוגית של מרכז העיר. שבתה את ליבנו בזכות שניים וחצי משחקי SEGA.
בשלהי שנות השמונים צצה לה גלידה קרוול בבניין המכוער ליד המשביר – מי זוכר? הגלידה האמריקאית הראשונה שאף מכרה "עוגות גלידה" (דבר מזעזע כשלעצמו), טריט אמיתי לילדי חטיבת הביניים של הגימנסיה.
שבח פלאפל ברח' נרקיס – כן כן, שם זה התחיל! עם אותו תימני עגול פנים והפתק שקיבלו כל הורי תלמידי ביה"ס לא לתת להם כסף כדי שלא יבזבזו אצלו
מאפיית הפיתה-עש-תנור ליד בית העם ברח' אוסישקין – מעניין שהמקום נטוש עד היום.
ועוד היד נטויה… אפשר לנהל דיון שלם על מבחר הקולנועים שנלקחו לגנזי מרומים – רון, אוריון, אורגיל, בית מיטשל (!), סמדר, אדיסון, כפיר, עדן, קולנוע הבירה….
ששעשע אותי כמעט עד דמעות, זרקת אותי אחורה. את הדיסני המעוותים הייתי רואה מהרחוב וכך גם את שוורץ הקטן. לא זכורה לי קניה בהם (ואולי משום הבדלי העדות והמעמדות.
פיצה רימיני החזיקו גם אבקות פלא. שם למדנו לראשונה שפיצה זה לא סתם גבינת עמק על רסק עגבניות והיינו בטוחים שככה זה נראה באיטליה על שרידי אבקת שום, אורגנו ותבלין אדום מוזר שעד היום לא ברור איזה טעם הוא נתן.
גלידה קרוול היתה להיט. בעיקר כשהיא באה אחרי כרטיס גירוד של מק-דיוויד (ולחשוב שאני מספרת פה למקומיים על מק-דיוויד והם מסתכלים בי במבטים לא ברורים שמשלבים רחמים, צער גדול וזעזוע).
הצריף של שבח היתה אחת מהכרויות הפלאפל הראשונות שלי. ד"ר הלפרין, רופאת הילדים האימתנית ישבה בדיוק ברחוב נרקיס ואחרי כל חווייה מזעזעת אצלה, הייתי זוכה לחווייה המתקנת של הפיתות המזמרות של שבח. אחר כך, לדאבוני, הוא התרחב והפלאפל ירד מגדולתו. המאפיה שאליה אתה מתייחס לא עשתה הסבה חד שנתית למצה שמורה?
וקולנועים, זה כבר נושא לפוסט שלם ואחר לגמרי. זוכר את שני הסרטים בכרטיס אחד של הסינמה במרכז של קרית יובל?
ורק טובה אישית, אם יש לך דברים טובים להגיד על הגימנסיה, שמור אותם לאתרים של אנשים אחרים… 🙂
שלום לך יקירתי,
היום מצאתי קצת זמן לעבור על המאמרים, כרגיל בסוף הקריאה או שעולה חיוך או שסתם עושה לי טוב.
ד"ש לפרטית ולאביה…
יש לי תירוץ: הייתי חולה.
אני הייתי הילדה הראשונה בשכבה עם נעלי ריבוק. אם זה נשמע כמו שוויץ, אז זה לא. אמא שלי הביאה לי אותן מקנדה, והן היו בעיני מה זה מכוערות. אף אחד עוד לא נעל ריבוק ולא ידע מה זה ולא ידע שזה אמור להיות מרשים. אני הייתי היחידה עם נעלי ספורט בצבע וורוד עז, וזה לא בדיוק הוסיף לי כבוד.
הפרטיים שלי גדלים בקצב מסחרר, סנדלים שהתאימו להם לפני שבועיים היום כבר קטנים. הלכתי לשילב וקניתי במבצע נעליים מקסימות לקטנה, מידה 23. למחרת בבוקר ניסינו לנעול אותן לגן, אבל התברר שהן לא עולות עליה!! והיא כולה בת שנתיים ורבע. התאכזבה הקטנה אכזבה גדולה ולא היתה מוכנה ללכת לשום גן ולא לנעול שום סנדלים מאתמול. הלכנו איתה למגירת הנעליים לבדוק אם יש משהו אולי של האח שלה שאפשר לשכנע אותה לנעול כפיצוי על הנעליים הקטנות. או אז התגלתה לא באחת הפינות קופסת הפלאים שהביאה לה דודה איילת מאמריקה, ובה זוג נעליים אדומות אדומות נוצצות בדיוק כמו "דורותי" ב"הקוסם מארץ עוץ". רק טיפטיפונת גדולות עליה. כל שאר הנעליים לא היו קיימות מבחינתה, רק נעלי דורותי. כבר עברנו משבר אחד באותו בוקר והזמן לחץ, אז נכנענו, נעלנו לרגליה את הנעליים האדומות, והלכנו ככה לגן. כשנפרדתי מהקטנטנה, היא היתה מוקפת חצי-מעגל של ילדות קטנות, אשר כולן כרעו על הקרקע וליטפו את נעליה במבט חומד. עוד באותו ערב הנעליים "נעלמו", ואני צופה ש"נמצא" אותן שוב רק בפורים, באירוע חשוב אחר, או ברגע של משבר גדול.
ולא בגלל העובדות, אלא בגלל הסיפור.
דודה איילת חשבה על גילי כשהיא ראתה את הנעליים. היא בכלל לא הבינה איך אמא כלשהי תתן לילדה שלה להתהלך בהן ביום יום וחשבה שזה פריט אספני שווה במיוחד (למרות שכאן מדובר במיטב האופנה המקסיקנית).
דודה איילת גם נכנסה לצרות מהפרטית כי "למה לה יש" והייתה צריכה להשתמש בטריקים מלוכלכים כדי להוריד את האופציה מסדר היום.
אני מקווה שהאבא ההוא ששם, לא פתח עלי חוזה (גרבת לה את הגרביים עם הדנטלים על הדרך? 🙂 ) ואני אחשוב על פיצוי הולם.
הו אלוהי האינטרנט, תעשה שאוכל להגיב הפעם!
אותי לקחו לנעלי "אוניון" שבדיעבד מסתבר שהיו נעלי "יוניון" ממש קוסמו פוליטי אבל עם אותן נעליים שכולנו נעלנו בילדות רק שאותי גם פינקו בנעלי לכה.
היום אני לוקחת את האורולים לנורדסטרום וקונה לה שם נעליים לאמהות שאוהבות את הילדים שלהם, כלומר: חמישים דולר לזוג. כשהיא עוד לא ידעה ללכת נצמדתי לנעלי רוביז, שכמה שבארץ תרבות השפע האמריקנית מחלחלת (אבל עדיין לדעתי, יש סממנים לתקופת הצנע) את זה עוד אין. http://robeez.com/
איילת כפרה,
אני שמחה שאת נהנית מפרטית וצוברת לך חוויות על נעליים, עכשיו תתחילי לכתוב גם על שמלות.
מתה עלייך.
אני מתמוגגת מהתמונות של פרטית שבמחשב של אמך. תשלחי לי גם כאלה עם הקרובים המגיעים. התמונה הקודמת צמודה למראתי ואני צופה בה מדי בוקר.
ללכת בפעם הראשונה לקולנוע "כפיר" (אמרו שיש שם כיסאות "טייסים") ולראות את אינדיאנה ג'ונס, לנהוג במהירות לקולנוע רב חן ולראות עם חבר טוב סרט אקשן מטופש, לראות את רמבו 3 – 3 פעמים ברצף בקולנוע אוריון, לראות את הסרט "הדב" בקולנוע בבניני האומה – להירדם – ולהתעורר אחרי שכולם כבר הלכו הביתה, לצאת באמצע הלילה מ"אדיסון" כדי לגלות שהאוטובוס האחרון כבר יצא ועכשיו צריך ללכת שעה ברגל (ללכת דרך מאה שערים ולאכול לחמניה חמה מהמאפיה), לראות סרט ברון, לצאת ולראות עוד אחד, ועוד אחד (ולקבל צעקות, כי בזבזתי את הכסף שנוער לנעלי "גלי פלייט")… להתענות על כסאות פורמייקה של אוטובוס "דן" בקולנוע הבירה, ללכת למתנ"ס השכונתי לראות סרט ב 500 שקל (שעוד נתקע באמצע), לצעוק "סרטן, פוקוס!" למקרין בקולנוע-קסין.