הכל אפשר להשיג במרכולי אמריקה. הכל חוץ מטעם ביתי ואווירה מוכרת.
בסופר אפשר למצוא שקדי מרק, אבקת מרק של תלמה, עוגיות חיוכים ואם ממש מתאמצים אז גם שימורים של בית השיטה וביסלי גריל.
את הירקות קונים אצל רוסו. תערובת איטלקית-אמריקאית-מזרח תיכונית. צרורות של כוזברה ופטרוזיליה וירקות לפי משקל ולא לפי אריזה. אצל רוסו יש גם מלפפונים ישראלים ועגבניות עם מדבקת "כרמל" בלי ציפוי שעווה פלסטיקי. המחיר לפי פאונד שזה בדיוק 473 גרם ומופרך לגמרי בקנה מידה של מחנה יהודה.
אצל רוסו היו היום שקדים ירוקים טריים טריים עם טעם של הוואדי בדרך לעין יעל בירושלים כשנגמר הגשם בדיוק אחרי הפריחה.
לטבול אותם במי מלח עם טיפת לימון ולחזור בדמיון לגיל 12.
18 תגובות על “רגע של אושר”
כל כך רע לך שם?
במקום לקטר, אולי נתחלף?
אף אחד לא כופה עלי, לא רע לי ואני לא מחפשת להתחלף.
אני אשמח לדעת אם עכשיו הבנת.
יש לך לומר משהו טוב אודות המקום שאת נמצאת?
אודות התרבות האותנטית שקיימת שם? יצאת קצת מהבועה שלך והעיסוקים שלך בכדי להכיר את החברה האמרקאית?
ומעניין, כאשר את כאן, בארץ הקודש, את אומרת משהו טוב הקשור למקום הזה?, אומרת משהו טוב אודות "ארץ זבת חלב ודבש"?
מרחוק הכל נראה ירוק יותר? כמו הדשא ההוא.
המשפט האחרון שלך מאוד מתאים למקום שאליו את כל כך מתגעגת, עוד סיבוב ב…עוד גישה מזלזלת..עוד …חבל
אני לא רואה טעם בהרחבה.
אני רק סקרנית לדעת מנין לך כל האינפורמציה בנוגע ל"בועה" שלי על כל חלקיה. מנין הקביעה שאיני מכירה את החברה האמריקאית ומנין הידיעה שרע לי פה ורע לי שם ובכלל רע לי ואני מחפשת לקטר?
ובעברית – על מה אתה כל כך כועס בעצם?
ובנוגע למשפט האחרון שלי, הוא מביע געגוע אבל לא למקום אלא לתקופה והווי אחרים שלא קיימים יותר בארץ.
לא סתם לשקד יש את הכוח שיש לו
לא סתם יש לשקוד כשקד
וכשהוא ירוק, או כשהוא מביא עד גיל 12, הוא עוד יותר ראוי לפוסט משלו, חבל רק שמגיבים מיותרים משתמשים בשמו לשווא
תמסרי בשמי תודה לרוסו, ואגב, שמעתי שהגיעה השמש עד אצלכם, או שרק כאילו?
עשויה להיות לך טעות, כן?
ונוסטלגיה נעימה וגעגוע מתוק ומהשקד מפלסטיק אני מתעלמת.
רק רציתי להסב את ליבך לעובדה שאתה נודניק ולא סתם נודניק, אלא נודניק משודרג. שתדע.
תגידי, איילת, הוא מרשה לי לקרוא לו מאמי?
תנסי. תראי אם הוא עונה.
צימצימיצי, אני לא יודעת אם הייתי אמורה לזהות או לא, אבל לא רק שלא, גם לא הבנתי. בעיקר את השניה. וכן, השמש באה אבל לא מדברים על זה בקול רם כדי שלא תברח.
נכנסתי לאתר של רוסו וראיתי שהם גם מלמדים אותי על איך לטפל בגינה שלי.
כי באמריקה מוצר הוא לא רק מוצר, ועסק הוא לא רק עסק. הכל זה גם סגנון חיים.
אולי זה בגלל שאין פה שום אינטימיות מהמשפחה, אבל זה די משעשע איך כל העצות על החיים מגיעות כאן מחברות מסחריות:
"תהיה עצמך – קוקה קולה"
"קח רגע רגוע בחיים – סיטיבנק"
תודה
אני ואת לא היינו יחד על האדמה ההיא באף רגע
רק רציתי להשתתף ברגע הנפלא, ולהעיף את האנרגיות המבטלות של הפלסטיק (כמו שהבהירה טלי את זהותו) מהפוסט המתוק שלך
זה אל תתני לתועים לגרום לך לטעות ולומר שאין הווי שכזה בארץ יותר, זה לא נכון, לפחות אצל חלק מאיתנו
רק השבוע מצצתי את צוף האלמון http://www.ginun.co.il/article/sh_almon.html
(התמונה האחרונה מתארת בקירוב את הסוג שאפשר לנער ולהינות מנתזים מתוקים) וזה שאני קיצונית, לא אומר שאין מתונים ממני שעדיין רצים בינות השסק בגינתם או קוטפים את הפקאן מהעץ
תקראי לי מאמי ואני אקרע לך…
שקד, אני חושבת שמיצית את הנקודה שלך ואם אין לך משהו קונקרטי לומר או לחילופין נחמד – אל תגיד כלום.
מיצי, צוף מפרח זה עניין של גיל 6-7 לא 12, אצלי זה מתחבר לקילוף שיבולים וחוביזות. אני מאוד שמחה לדעת שיש עדיין ילדים בטבע שלא מסתכלים רק על המנגל. על אדמה אחרת כן היינו יחד? גלגול אחר אולי?
גיא, תובנות של אור. אולי אתה רוצה לכתוב לי כמה פוסטים? 🙂 בניגוד למקומות כמו קוסקו, לרוסו צריך להגיע שבעים. אין שם טעימות ואם לא תיזהר, תחזור הביתה עם כל כך הרבה ירקות שאין לך מושג מה עושים איתם, עצי נוי למרפסת ודליקטסים נדירים שמחירם בזהב.
ההוראות האלה ואחרות כאילו מנסות להפוך את הירקניה של רוסו לאחת מהרשתות הגדולות שמנסות להפוך את עצמן למקומות משפחתיים ואינטימיים במין הפוך על הפוך. קצת כמו הפרסומת של וולמארט או קיימארט או איזשהו מארט שמציגה את כל המשפחה שעובדת שם (האמא בקופה, האבא במחסן והילדים מסדרים מדפים). כל הקמפיינים האלה גם מציגים את הפרט כחלק ממשפחה אחת גדולה שתמיד שם בשבילו, למרות שאמא שלו בכלל מרחק 6 שעות טיסה ממנו. יחד עם זאת, האיכות של רוסו היא באמת במוצרים ולא בגישה. הקופאיות שם לא מאוד נחמדות כמו במקומות אחרים, אף אחד מהעובדים לא מנסה לשווק שום דבר וכולם יוצאים מנקודת הנחה שאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה בלי טכניקות שיווק מטורפות. מאוד ישראלי של פעם. אני גם משוכנעת שכל השלושה שבררו איתי מלפפונים דיברו עברית ועדיין לאף אחד מאיתנו לא היה את האומץ לומר שלום. ישראלי.
לא הייתי שם אף פעם (כי עצוב לבשל רק לעצמך), אבל תמיד מצחיקות אותי הפרסומות על האוטובסים – האחרונה של ריבוק
i am what i am
כאילו שאני אתחיל לקחת עצות מוסריות מחברת נעליים.
שאולי דוקא הטכנולוגיה המנוכרת והמנכרת עשויה לשבור את הקרח. נסי לדמיין מה היה קורה אם לשניים מבוררי המלפפונים היה מצלצל הפלאפון והיו פוצחים בשיחה בשפת הקודש?…
הם היו עונים באנגלית ומתרחקים משם. המקום בכל זאת עושה לך משהו.
גיא, רק תגיד רוצה ותבוא גם. אפשר לבשל שם לאחד. ומהפרסומות שאני רואה כאן, לא הייתי לוקחת עצה אפילו מרוקח, רופא או עורך דין.
בערך 25 שנה, אז גרמת לי לדאוג. באמת מצצתי אתמול צוף
ואני נוטה, עדיין, כשאני עוברת בספר ליד עצי שסק של אחרים, לחטוף כמה
זה אומר שאני אינפנטילית? ואני עירניקית ברמ"ח אבריי אז גם אי אפשר להאשים חינוך מושבניקי/קיבוצניקי
לגבי הגלגולים האחרים – אני מניחה שכן, מה כפת לי
עשיף להניח שכןמלטעות
🙂
שבת קסם לך לאישך ולפרטית