שני דברים עיקריים מנחמים את הפרטית יותר מכל – ביקורים של חברים ובני משפחה מישראל ומלאי הספרים והדיוידים הישראלים שמתחדש כל אימת שמגיעים חברים ובני משפחה מישראל.
יחד עם זאת, היא מוכנה להסתפק בזכירת המנטליות הישראלית מכל אותם סרטים ולמצוא לה תחליפים שווי ערך בסביבה החיה הקרובה.
בסוף השבוע שעבר היא הוזמנה לשחק אצל חבר קוריאני מהגן. אני מוצאת הרבה קוי דמיון בין קוריאנים לישראלים הממוצעים מהתבוננות והתעכבות על פרטים קטנים כגון הלך הדיבור, סגנון הלבוש, התיבול באוכל, השוביניזם. באופן כללי, אם הייתי צריכה לבחור תרבות אלטרנטיבית אני חושבת שקוריאה היתה נמצאת בשלשה הפותחת. המשחק העיקרי של השניים היה לטפס על המיטה ולקפוץ הכי רחוק שאפשר. הוא נפסק כשאמא שלו הביאה לכל אחד שני שיפודים של Dduckboki – חטיפי אורז דביק מטוגן עם קערית דבש לטבילה. רגע אחרי הם כבר שיחקו בפו הדב וטיגר, ניתרו וליקקו את הדבש עם הלשון ישר מהקערית. הקסם הגדול שהתגלה במשחקם נבע בעיקר מהעובדה שכל כך בקלות הם הצליחו ליצור תחומי עניין משותפים ולגשר על כל מה שיכול להתפרש כפער תרבותי בעוד ששניהם הגיעו ממקומות כל כך שונים.
מגוון התרבויות אליהם נחשפים במקומנו הספציפי עשיר כל כך, שזה כמעט מצער לחשוב מה היה קורה אם לא היינו מגיעים לכאן. התשובה כמעט ברורה. שתי קלטות מהנצפות ביותר במחוזותינו הן אלה של סבא טוביה. מדובר בקלטות שניכרת בהן ההשקעה הרצינית בתלבושות, איפור ותכנים ובניגוד לקלטות ישראליות אחרות, הן מתייחסות לקהל היעד ברצינות רבה. יחד עם זאת, קלטות אלה מביאות אותנו לידי מחשבה שאם לא היינו כאן, במידה והיתה הילדה מכירה תרבויות שונות, סביר להניח שהיתה זו הכרות מעוותת משהו, אם לא מזיקה ממש.
הקלטת הראשונה מספרת משלים מוכרים כשרבות מהדמויות בעלות סממנים עדתיים (וכבונוס – חיקויי פוליטיקאים מוכרים). נראה כאילו צפיר חשב בדרך זו לשעשע גם את ההורים ולא רק את הילדים וכך ליצור סימפתיה בקרב שני המגזרים. אני מניחה שהיו לא מעט ישראלים שחשו אי נוחות מסוימת מהעובדה שעל פי רוב הטיפוסים השליליים (צרצר, שועל ועוד שועל) הם בעלי מבטא מזרחי משהו ואלו הקורבנות מאותגרים פיגמנטית. כפרענקית, אני מנועה מלהגיב ורק אודה שכבר הרבה זמן לא צווחתי "קיפוח קיפוח" בגרון ניחר.
בקלטת השניה מתחילה הבעיה. עיקרה סיפורי מלכים ונסיכות מוכרים המוצגים מתוך קשת רחבה של תרבויות – מידאס היווני, קיסר סין, מלך חלם והסולטן הם רק חלק משלל הדמויות. בתוספות לקלטת ניתן לראות את טוביה צפיר מסביר למאסקי שיברו-סיון המגלמת את מלכת שבא, שעליה להתגאות באותנטיות שלה ובחומרים אותם היא מביאה הישר מארץ מוצאה כשהיא משחקת את התפקיד, ובמילים אחרות – אתם רואים ילדים? אם רק נרצה, נוכל לקבל את כל מי שנראה אחרת וגדל אחרת, ועוד לא אבדה תקוותנו (מישהו אמר "דירה להשכיר")?
יחד עם זאת, בלי שום קשר לפוליטיקלי הקורקט האמריקאי המאוס והמעושה עמו אנו נאלצים לחיות, אני יודעת בוודאות שאהיה נבוכה מאוד אם אחד השכנים יכנס ברגע שבו קיסר סין יקרא למשרת "פו!" והלז יענה "יה?" בעיקר משום אופן הצגת הדמויות המגוחכת שיכולה כל כך בקלות להתפרש כהתנשאות הישראלית (והיהודית, כפי ששכנינו כאן רואים אותנו) על פני כל השאר. לזכותו של סבא טוביה יאמר שהוא מנסה להגחיך את כולם באופן שווה ואני יוצאת מנקודת ההנחה שכל כוונותיו טובות ונטולות כל מחשבה גזענית אך ברור כי זר לא יבין זאת.
התכנים המשותפים לילדים כאן כוללים בעיקר תכנים אמריקאיים מהזן הרדוד ותכנים עממיים מסורתיים מתוך מחשבה לסייע לחוויה המשותפת שהם עוברים יחדיו. לאף אחד מהילדים לא נראה מוזר שחבריו שונים במראם, בלבושם או באוכל המועדף עליהם ועל בסיס השונות הם יוצרים את הקרקע המשותפת להם.
כך, לאחר שנרגעו מהמשחקים, החליטו הזאטוטים לספר סיפורים. כעבור 3 דקות קיפצה הפרטית באושר, לאחר שגילתה ספר שמצוי בעברית בספריה שלה ובאנגלית בספרית הגן. זה היה הסיפור על: Nuga nemurié ddong ssana? (בתרגום פשוט – מי עשה לי על הראש?) לרגע אחד היא לא נדהמה מהאותיות המשונות. כנראה שהמקום הזה עושה לפחות דבר אחד טוב בכל הנוגע להבנה עולמית.
22 תגובות על “קטנה על סבא טוביה ושלום עולמי”
אם השווית בין הגירסאות השונות של הספר "מי עשה לי על הראש" בודאי שמת לב שבגירסה העברית החזיר מצונזר.
מאד אהבתי את התיאור של הקטנה שלך בין חבריה. גם הגדולה שלי גדלה בתנאים דומים ואני רואה שלילדים יש את החוש הטבעי הזה לראות מבעד להבדלים ולמחסומים (אפילו לא מעבר, ובטח לא למרות) את המשותף והאפשרי.
אני ממש שמחה שיש לנו את האפשרות לחוות רב תרבותיות בסביבה שמאפשרת לה להתפתח. יש לי תחושה (לגמרי לא מבוססת) שבישראל זה אחרת.
פ, החזיר היחיד בספר ילדים ישראלי שבו אני מצליחה להזכר הוא ה"לבן בן לבנים" ב"דירה להשכיר" ודגדג לי להוסיף משהו עליו ועל החתולה הכושית, אך לא רציתי שיובן כאילו אני משווה את מר צפיר לחזיר…
הנקודה שהעלית מטרידה אותי מדי פעם – האם השלב שבו אנחנו מבחינים בשונות הוא פונקציה של גיל או שמא אנחנו (המבוגרים) גורמים לו להגיע ע"י הדגשת השונות הזו? אחד הדיוידים שהפרטית מחבבת (ואני הרבה פחות) הוא "סופי ומופי" – שבו סופי צדקה כילדה דחויה חברתית בגלל שהיא ג'ינג'ית. קיים בי החשש התמידי שיום אחד היא כן תצביע על השונות הזו רק משום שמישהו הניח לה אותה מול העיניים.
ובנוגע לישראל – אני חושבת שבוסטון, בהיותה עיר אוניברסיטאית מלאה בזרים, שונה מערים אחרות בעולם בתפיסה הפתוחה שלה. בכל מקום ולא רק בישראל קיים הפחד מהשונה, השאלה היא עד כמה הוא מודגש ומבוטא ועד כמה אותו פחד מתוחזק ע"י המבוגרים.
יש לי שתי ישראליות חברות שמתגוררות בארה"ב ומגדלות שם את ילדיהן והסוגיות האלו שאת מעלה הן סוגיות שמאד מעסיקות אותן. במיוחד אחת מהן, שגם נראה לי שהייתן מסתדרות נפלא לו רק גרתן קרוב יותר (היא, לאסונה, בניו ג'רזי).
מאד מעניין לי לקרוא את הפוסטים שלך, במיוחד אלה שעוסקים בשונות תרבותית ובילדים.
קחי את ארץ השמש העולה לדוגמא.
הרתיעה של מבוגרים מאדם בעל מראה חיצוני שונה (ברברי עגול עיניים) היא כזו שגורמת למוכרים בחנות לעצום עיניים ולקוות שאם הם לא יכולים לראות אותך אז אתה גם לא יכול להבחין בהם.
הקהילה הברברית מחליפה כאן חוויות על ארשת האימה המופיעה לרגע קט על פניה של הזקנה היוצאת מהסופר ברגע שאתה בדיוק נכנס אליו.
אבל הילדים מקבלים אותך ללא התחושה שמדובר במשהו שיצא מסרט אימה או לחלופין יצור אקזוטי שצריך לעשות פסטיבל סביבו.
אפשר לראות את השינוי ככל שהגיל עולה.
בארץ השמש העולה חשתי בהחלט כ"יצור אקזוטי" שיצר סביבו מיני-פסטיבל, ודווקא בנוכחות ילדים. צבטו אותי, משכו בשערי (הצהוב-אדום) ותהו על הנמשים הרבים מספור. אבל דוקא משום שנגעו והביעו תמיהה והתפעלות בלי לזכות בתגובה משמעותית ממני, הם התפנו די מהר לתהות על קנקני כאדם והתרכזו בנסיון (משעשע ומאד מוצלח) ליצור אתי קשר באמצעות נגינה בחלילית.
האמת היא שגם אני הייתי אז די ילדה.
נדמה לי שהתגובה הטבעית היא לא לעשות ענין משוני אלא להתמקד בתקשורת ובהנאה ההדדית שאפשר להפיק משהייה עם מישהו (כל אדם). אולי אצל ילדים הנטיה הטבעית עדיין לא מקולקלת.
מתי זה מתקלקל אצל מבוגרים? ולמה?
האמת? אני מגיבה כדי שלא תחששי שנעלמתי אז הנה אני פה, קראתי, נהניתי, חשבתי, ובינתים אין לי משהו חכם להגיד….
אז בינתיים אני רק מתייצבת והמשך יבוא (יש לקוות)
מירב אלוש כתבה מאמר על הקלטת של סבא טוביה עם המשלים, שפורסם באתר העוקץ ותוכלי להגיע אליו דרך הארכיון. השכנים שלך היו לא במקרה מתפלצים ולא צריך להיות מאוד פוליטיקלי קורקרט כדי להבין מה שטיפת המוח הגזענית הזו עושה לילדים. מה אמור להרגיש ילד שאימו מדברת גם עם ע וח כמו הצרצר הנלעג?
יש עוד גולה שחיה בתפוצה שלך, בניו יורק ומלמדת שם קולנוע. היא מספרת איך הרגישה כילדה להורים שדיברו כך כשהגננות התייחסו למילים שדיברה בערבית כאילו זה טאבו. כמי שחיה בברלין אני נהנית מאוד מהרב תרבותיות ורב הצבעוניות הבלתי אמצעית ובלתי אקדמאית ונראה לי שההבדל העיקרי הוא בכך שבישראל, מעבר לגזענות הרגילה שיש בכל מקום יש גזענות מוסדית. מה שעושה את כל הסיפור למאוד שונה.
איריס, דווקא קלטת המשלים פחות מביכה בעיני. בתוך עמי אני יושבת (או לפחות ישבתי) ובדיחות עדתיות כמדומני, לא זרות לאף ישראלי.המבוכה שלי היא מהאופן שבו אחרים יראו את עצמם אצלנו. משהו נוסח הקצין הישראלי צמא הדם באופרות הסבון של אל ג'זירה (אגב, גם אמא של הפרטית מדברת לפעמים בח' וע' – ככה זה מהבית…). אני אגב גם לא חושבת שהשכנים יתפלצו, אני רק חושבת שהם יחשבו דברים לא כל כך יפים עלינו (ובצדק…).
איפה נגמרת הסקרנות ומתחילה הרתיעה? פעם, בכיתה ו' הגיע אלינו לצופים ילד יפני. הוא דיבר עברית שוטפת אבל לנו זה נראה קסם ושוב ושוב ביקשנו ממנו שיגיד מילה בהגיה הכל כך לא שגרתית באוזנינו ועדיין, לא נרתענו ממנו. אני גם לא זוכרת רתיעה מהעולים מאתיופיה אבל אולי כי אני נזכרת בהכל מנקודת מבט ילדותית. המבוגרים הם אלה שעשו דמוניזציה של השונות הזו.
הנטייה של להציג תרבות מסוימת בכל מחיר מתוך הנחה ש"סביר להניח שהסיכוי שבקרוב הילדים יפגשו מישהו כזה" היא שגויה מיסודה ועלולה ליצור את ההנחה שאכן יש פה אי שוויון ושוני.
אם הבנתי נכון ממה שמירב אלוש כתבה על הקלטת של סבא טוביה (שבינתיים הספיק להוריד סטירה למפיקה שלו שהזכירה לו שהפסקת הקפה שלו אמורה להסתיים וההצגה להמשיך)הרי שלא מדובר בבדיחות גזעניות אלא בהנצחת סטיריאוטיפים: המזרחי העצלן והעילג לעומת הנמלה העמלנית והמנוגדת למזרחי. הדיבור במבטא רק נועד להבהיר לילדים מי הוא מי.אני גם די משוכנעת שלא נולדנו גזעניים לגמרי והתרבות יכולה להשפיע רבות, אחרת לא היה משנה הרי מה היו מראים בקלטות. ובתור ילדה אני זוכרת איך עולה חדשה מארה"ב התקבלה אחרת מאשר כזו מרוסיה או גרוזיה, כי כבר היינו בגיל שהיה ברור לנו מה נחשב ליותר טוב בחברה שלנו, וכולנו רצינו להיות חברים של האמריקאית ולברוח קצת מגבולות באר שבע. הקלטת הזו רק מנציחה את השאיפה חסרת הבסיס הזו.
א. בפירוש לא התייחסתי לצפיר האדם אלא לצפיר היוצר. לאדם שנים ארוכות של עשיה תרבותית חיובית והואיל ועל כל סיפור הסטירה שמעתי רק ממדורי רכילות ישראלים מקוונים, אני האחרונה לשמש סניגור קטיגור שופט ותליין. כבודו במקומו מונח ואין הכוונה לעשות לו רצח אופי.
ב. לא קראתי את הביקורת של מירב אלוש וכפי שכתבתי קודם לכן – טוביה צפיר לא יוצר את הסטראוטיפים, הוא אולי לא נפרד מהם לשלום והוא בעיקר משתדל שלא להפלות ביניהם אלא להציג את כולם בהומור מגוחך, כך שלצד השועל המזרחי הערמומי מוצגת החסידה הפולניה הקוטרית. אגב, "הנמלה העמלנית המנוגדת למזרחי" – לא. הנמלה העמלנית מנוגדת לצרצר הבטלן ופרט לטון הדידקטי שלה לא הצלחתי להבחין בשיוך עדתי.
כשמחפשים משהו רע לומר על מישהו, זה תמיד קל…
אני שוב נותנת את "סופי ומופי" כדוגמא (http://www.bookme.co.il/bookdetail.asp?book_id=108234)גם כשהשונות היא כביכול טריוויאלית – ילדה ג'ינג'ית עדיין חייבים להדגיש בישראל את העובדה שלא טריוויאלי לקבל את אותו שונה אלינו ואפילו עניין פעוט כזה דורש התייחסות וחינוך מחודש.
אני כן מתמקדת דווקא בקלטת השניה של סבא טוביה משום שבה הוא עוסק בכל אותן דמויות שסביר להניח שהילד הישראלי הממוצע לא יפגוש ביום יום ולכן פחות משקיע באופן בו הן נתפסות – שעלול ליצור מבוכה עכשווית מחוץ לישראל ובורות עתידית.
ברור לגמרי שהילדים יביעו עניין ראשוני בחזות המשונה שלך אבל הם עושים את זה בשוני מוחלט מהמבוגרים. אין פי סי ואין רתיעה מעבר לשניות הראשונות שמקורה בפחד קמאי המוטבע בכל אחד מאיתנו בדיוק כמו אצל חיות בטבע.
ההתייחסות לזר כאל 'יצור אקזוטי' באה לביטוי אצל מבוגרים בהתייחסות קיצונית במתיקותה ונדיבותה, התייחסות שאני מוצא אותה לא אמיתית, מעייפת ונובעת מאותו מטען 'משחית' שמתווסף במהלך ההתבגרות ואיבוד התום.
מסכימה עם כל מילה שלך.
זה די מדהים שאת מתעסקת במה שהילד הישראלי יפגוש דרך קלטת ואולי אחרי שנים בחיים באופן שולי, ומסרבת להיכנס למה הילד הישראלי חווה יומיום כגזענות. רוב הילדים הישראליים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו לחלום על חיים כמו שאת מתארת. ישראל נמצאת במקום ראשון בין מדינות המערב מבחינת ילדים עניים, ואת מוטרדת מהמפגש של ילדים ישראליים עם עם "זרים" בחו"ל.
טוביה צפיר הוא רק חלק קטן מממסד מדכא וגזעני. הוא לא המציא את הסטיריאוטיפים, אבל אם זה הטיעון שלך ואם תליני רק על "הממציאים" הרי שיש לך ענין עם אלוהים בכבודו ובעצמו. אפשר בהחלט לגמור את הדיון כאן בטיעונים של "אם רוצים להגיד משהו רע על מישהו אפשר תמיד למצוא". בתור מי שמדברת בח וע הייתי כן מודאגת מזה שהילדים שלי רואים דברים כאלו ומאחריותי להנצחת הסטיריאוטים ולא רק מ"מה יגידו השכנים". לפי זה את מקבלת את ההחלטות שלך?
אני עדיין מציעה לחפש את מה שמירב אלוש כתבה (כן אני נודניקית, ואם זה רק דיון צפונבוני על מה יחשבו .האמריקנים המתקדמים על הישראלים, אז זה באמת לא מעניין(וחוץ מזה זה לא קיפוח. באנגלית היו אומרים אפליה או דיכוי. אין סיבה לשנות את המינוח רק כדי שלא יגידו שאנחנו מתלוננים. את העלית ביקורת מעניינת וחשובה ואני לא מבינה למה את מנסה כל הזמן לגדר אותה בגבולות צרים, בלי התייחסות לקונטקסט.
ילדים שלא פגשו בחיים שלהם יפאני, יחשבו ודאי שהוא אקזוטי. ילדים שלא ראו מעודם איש שחור, עלולים לחשוב שהוא נשרף או שהוא מלוכלך. זה רק טבעי. הבעיה היא לא הרתיעה הקמאית מדבר שהוא אחר ושכמותו עוד לא פגשנו. הבעיה היא הפנמה של סטריאוטיפים עוד לפני שהתקיים מפגש אמיתי, באופן שעלול למנוע מפגש אמיתי.
אי אפשר לצנזר את כל הקלטות והספרים המכילים סטריאוטיפים שליליים: רשימת היצירות הגזעניות והמפלות היא אינסופית, ונכללות בה גם יצירות שמבחינות אחרות הן יצירות מופת וחבל לוותר עליהן. אני מסכימה עם הטיעון המובלע כאן ברשימה: הדרך הטובה ביותר להיאבק בסטריאוטיפים, היא דרך המפגש, ובפרט דרך מפגש של שווים. ילדה ששיחקה עם ילד קוריאני, השתוללה איתו, אכלה איתו, רבה והשלימה איתו, לא תספוג סטריאוטיפים לגבי קוריאנים באותה קלות כמו ילדה שלא פגשה מעודה קוריאני. בפרט אם גם הוריה מתייחסים אל הוריו כאל שווים: סטודנטים זרים משכילים מול סטודנטים זרים משכילים, ולא מעסיקים מקומיים מול פועלים זרים קשי יום.
מפגשים כאלה מתאפשרים במקומות כמו קמפוס של אוניברסיטה בינלאומית, שבו אין הפרדה מעמדית. הם לא אפשריים בכל מקום שיש בו עירוב לאומים (נניח, רחוב אלנבי בתל-אביב, שבכל יום נתון מסתובבים בו אנשים מהמוני ארצות, ולא מתקיים בינהם שום מפגש אמיתי).
אני לא מתקנת עוולות חברתיות, אני לא צועקת "קיפוח" ואני לא קופצת על בריקדות כנגד הגזענות.
אני כותבת על תרבות פופולרית אמריקאית וילדים ישראלים. את מוזמנת לכתוב על כל נושא אחר ובכלל זה גזענות ושחיתות בחברה הישראלית ומה עושים איתן.
אני גם לא מאשימה את טוביה צפיר ביצירה או בהנצחה של סטראוטיפים. אני מאשימה את הציבור (וכפי הנראה גם אותך או את מירב אלוש שלמאמרה את מוזמנת לקשר בכלל זה) שמעדיף להתבכיין על כל בדיחה (גסת רוח ככל שתהיה) מאשר ללמד את ילדיו שאפשר גם אחרת. בתי גדלה בבית של ח' וע', במנטליות של ח' וע' (לפחות מצידי) ועד שהגענו לפה לא נכללה בסטטיסטיקות של צפון תל אביב אלא של קטמון בירושלים. ועדיין, למרות החשיפה שלה לקלטות וידאו ישראליות (ושוב, "סבא טוביה" זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות), אני חושבת שהיא בסדר גמור. אבל אני כפי הנראה לא אובייקטיבית.
את מוציאה דברים מהקשרם – אם רוצים לומר בכוח דברים רעים על אנשים מכניסים גם את סיפור הסטירה, אך כמו שהבהרתי אני לא נוטה לדון במה שלא ראיתי בעיני.
ובנוגע לכל אותם ילדים ישראלים שלא יכולים לחלום וכו'… הבעיה והבחירה הן לא שלהם, אלא של ההורים שלהם שלעיתים סדר העדיפויות שלהם כל כך שונה עד כדי כך שעל כל אוסף הדיוידים המרשימים, לא תמצאי ולו ספר אחד.
יכול להיות שאני מתנשאת, אבל אני יוצאת מנקודת הנחה שהבת שלי סובלנית לכל אחד אחר (ולא משנה אם הוא ישראלי, אמריקאי או אינדונזי) כתוצאה מהחינוך שלי. עם זאת, אני לא רואה את עצמי מחנכת ילדים של אחרים.
קצת התבלבלתי מהתגובות שלך: מצד אחד את מתייחסת לראיה סטיריאוטיפית ומצד שני את מגבילה אותה רק לסטיריאוטיפים מול זרים עם ריח של חו"ל. מצד אחד את לא מוכנה לבקר משהו שלא ראית, ובצדק, ומצד שני את מאשימה את מירב אלוש ואותי בלי שקראת בכלל את מה שכתבה. לו היית טורחת לתקתק בגוגל כמה מילות קוד פשוטות היית יכולה להגיע בקלות למאמר שלה ולראות שהיא לא התבכיינה על כל בדיחה. כאן בדיוק את בעצמך מפגינה חשיבה סטריאוטיפית , כי אם מזרחי מעביר ביקורת אז הוא נהיה מיד "מתבכיין" וזה עוד באותו שרשור שקובל על טיפוח חשיפה סטיריאוטיפית. לו היית מתעניינת בדיאלוג בענין היית רואה שאלוש עשתה גם וגם: כתבה ביקורת טובה, כולל להד ארצי שהוציאו את הקלטת ולא התבכיינה על שום קיפוח ודאגה לחנך את ילדיה, אין שום סתירה בין השניים וזה לא או או.
הבעיה השניה היא שאת עושה מה שנקרא blaming the victim. כלומר, את מעבירה את האשמה לקורבן הסטיריאוטיפ: לא המצאת את זה ולכן יש כבר שם לתופעה, שמאשימה נשים שהן קורבנות לאונס על "התנהגותן הפרובוקטיבית" או יהודים על היותם קורבנות לרדיפה, למשל. אם יש לך ענין בספרות בנושא – יש למכביר. בהאשימך את ההורים של 30 אחוז מילדי ישראל בסדר העדיפויות הבעייתי שלהם, את מגלגלת את האשמה לפתחם. בתור אמא אני יודעת שזה נורא מחמיא להאמין שאנחנו כל יכולות והחינוך הנהדר של ילדינו כולו עלינו. יכול להיות שהתבלבלתי באתר ונכנסתי לאלבום תמונות משפחתי שאני אמורה להסתכל בו ולהגיד "איזה מתוקה" ולקנא על החיים בחו"ל. אז נראה לי שלפני שאת מאשימה את אלוש ואותי ואת הורי הילדים העניים של "הבחירות" שלהם, תנסי גם להקשיב קודם לכל הקולות הללו.
לו הייתי מתעניינת בביקורות על טוביה צפיר או על חינוך ופערים עדתיים בישראל, הייתי אולי מחפשת את המאמר של מירב אלוש אבל אני לא. בנושא אליו את מנסה נואשות לגרור אותי האשמתי את "הציבור" ולא ישירות אותך או אותה. אם היית קוראת בעיון ובניחותא את דברי אולי לא היית מתבלבלת, אך את מעדיפה להתלהם ולייחס לי נושאים שלא עליהם בחרתי לכתוב.
אם הנושא בעוכריך, את מוזמנת לכתוב עליו באתר שלך. באתר שלי אני כותבת על מה שמעניין אותי – תרבות פופולרית אמריקאית וגידול ילדים ישראלים. בין השאר אני גם מתעניינת בהסברה הישראלית והיהודית מחוץ לישראל. באתר שלי אני גם לא מכריחה אף אחד לקרוא או להגיב.
כפי שציינתי קודם, אני לא מחנכת ילדים לא שלי ועברתי כבר את שלב הלחימה החברתית-ישראלית שלי מסיבותי השונות.
אני לא מתכוונת להגן על דעותי בנושא הפער העדתי יותר מכפי שהגבתי עד כה והואיל והגעת לשלב (התמוה יש לציין) בו את משווה אותי לשופטי אנסים ולאנטישמים אני אשמח לסיים את הדיון בינינו.
ואני מתכוונת להשתדל להחזיר את הדיון לאוירה שיש פה לרוב, של דיונים ולא תמיד הסכמות אבל גם לא התנצחויות שמידרדרות אבל כדי לא להידרדר בעצמי, אני מתעלמת מהסערה ומתחייחסת לעיקר(לטעמי):אני חושבת שההתבוננות מהכיוון של "איך זה ייראה מבחוץ" או "מה יגידו השכנים" יכולה, מעבר לעניין הפולני(הנה נפלתי לסטריאוטיפ עדתי בעצמי….),הסתכלות כזאת יכולה לשמש גם כסוג של מצפון. אם משהו לא ייראה טוב בחוץ אולי זה אומר שהוא לא נראה טוב גם מבפנים…
אני מאוד מסכימה עם גילי שהכרות אמיתית ,בגובע העיניים וארגז החול מנצחת את כל הסטריאוטיפים והגזענות גם בין ילדים מהתרבויות הכי שונות שיש. אין טעם או אפשרות באמת לצנזר כל ספר או קלטת, למרות שאני כן בעד לבחור בפינצטה את הטוב ביותר ולדבר עם הילדים כשיש יצירה שווה עם מסר בעייתי.איילת- דוקא עם המסקנה שלך שלולא הנוכחות שלכם שם הילדה היתה נחשפת לתכנים מעוותים קשה לי. כפי שאמרת, את מגדלת את הילדה שלך ומנחילה לה ערכים, הרבה יותר מכל די.וי.די.(ולצערינו הורים שנותנים רק לקלטות לגדל את ילדיהם יש היום בכל מעמד, מוצא ומיגזר…).אני מניחה שכפי שסבא טוביה לא משתלט על תפיסת עולמה של הילדה שם, הוא לא היה עושה זאת פה.
לגבי בורות- נכון שהיא בעייתית, אבל העיקר הכוונה והנימה. אני גדלתי על נוריקוסן הילדה מיפן שכתוב עם המון חום, אמפטיה וכבוד ושנתן לי להרגיש שיש לי כמעט חברה ביפן, למרות השחור לבן ולמרות שהילדה המקורית יותר גדולה מאמא שלי. הרבה שנים אח"כ שמעתי ש"סאן" זו סיומת לשם של גבר ולא של ילדה קטנה. יצאתי בורה? בהחלט כן. הבורות הזו עשתה נזק ליחס שלי ליפנים? ממש לא, כי הרושם הכללי היה חיובי.
ומעבר לזה- כיוון שהיצורים הקטנים של חברה טובה שלי רואים אצלי תכניות וקלטות ילדים לעיתים, אני מנצלת את ההזדמנות כדי להפעיל כאן את הפינצטה הפרטית שלי ולא לקנות את הקלטות של סבא טוביה, בלי שום קשר ל"עליהום" התקשורתי אלא בגלל שחשתי כאן בניחוח בולט של וולגאריות בקלטות,והפינצטה שלי רגישה, ביון השאר, לגזענות וולגאריות.
לא מגדלות בצורה מעוותת, בדיוק בגלל האופן שבו הן מוצגות. הדמויות של סבא טוביה כן, בעיקר משום שהכוונה היא לא ללמד על תרבות אחרת, אלא לספר סיפור על מלך/ה או נסיך/ה. אחרי שקוראים את נוריקו סאן מרגישים קרבה ואמפתיה ורוצים לגלות עוד על המקום ועל האנשים. אחרי שרואים את סבא טוביה, מרגישים שהכל ידוע ואין עוד מה ללמוד.
טלי, אם לא היינו מגיעים לכאן היא לא היתה לומדת על התרבות הקוריאנית בעיקר משום שלא היינו מלמדים אותה (גם אנחנו לא הכרנו קוריאנים קודם לכן). יתרה מכך, אם לא היינו מגיעים לכאן, סביר להניח שכן הייתי מתעסקת יותר בשאלה של אשכנזים-ספרדים-אסקימוסים. מכאן, שסבא טוביה לא היה משתלט על סדר היום אבל דברים אחרים שאותם היא היתה מקבלת בגן ובפארק כן היו משתלטים בשם הבועה הישראלית.
כאמור, ב"סבא טוביה" לא צפיתי וכרגע גם אין לי שום חשק או כוונה לצפות ולכן אתייחס לעקרון ולא למה שמוצג שם ספציפית.אני דוקא חושבת שלסיפור מתוך התרבות יש לפעמים הרבה יותר כוח מאשר לטקסט דידקטי על "האחר".תקני אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שהחשיבות הגדולה והרב תרבותיות האמיתית היא לא הידע שיש לבת שלך על התרבות הקוריאנית ספציפית-ידע שיכול להיות מעניין ומעשיר לכשעצמו, אלא ההבנה שלה שהיא יכולה לקפוץ על הספות וללקק דבש,תרתי משמע…עם ילד שמגיע מתרבות אחרת עם שפה אחרת ואוכל אחר, וזה לא צריך להיות משמעותי בחברות ביניהם.בישראל היא היתה יכולה להיחשף לתרבות הערבית,החרדית,הרוסית, האתיופית ורבות אחרות-אם רק היתה נוצרת ההזדמנות ואם היא היתה מקבלת עידוד לכך בבית.ה"שעור " החשוב שטמוןבהכרות עם התרבות הקוריאנית,בעיניי, הוא שהקשר האישי, הכימיה וההנאה המשותפת חשובים יותר מההבדלים התרבותיים. אני מאמינה שמי שלומד את השעור הזה בגיל הרך לא יחסום את עצמו מליצור קשר עם "שונים" ממנו בהמשך החיים רק בגלל השונות אלא ישפוט אותם על בסיס אישי.
ולו בשביל הפרופורציות?
תודה.
מרוב שיש לי דעות מוצקות על רב תרבותיות וילדים הייתי צריכה זמן כדי להתבשל בתוך עצמי ולנסח….