אז איזה צבע היה לבלון?

את חג המולד האחרון הוזמנו לבלות בבית חברים שבתם נמצאת באותו גן עם הפרטית. המתנה האידיאלית לילדה בעיני, היתה הספר "פו הדב" שהוא אחת מהקלסיקות האהובות עלינו ביותר. לאחר שנדמה היה לי שמצאתי את המתנה האידיאלית עמדו בפני שתי משימות: הראשונה – לבדוק אם הוא כבר נמצא בארון הספרים המארח והשניה – למצוא את המהדורה החביבה ביותר.

כששאלתי את אם החברה האם יש להם את "פו הדב" בבית, השיבה זו בשאלה – הוידאו או הדיוידי? גילוי נאות – האם היא בוגרת תואר שני בחינוך מאוניברסיטת הרווארד. "הספר" השבתי בגמגום, רגע אחרי שהתגברתי על התדהמה. "אה, הספר? לא. אין לנו" השיבה זו במבט נדהם לא פחות מזה שלי.

מסתבר שגם המשימה השניה לא היתה פשוטה כלל. ב Borders, שהיא אחת מחנויות הספרים הגדולות ביותר באיזור לא היה פשוט למצוא עותק מלא שיהיה ידידותי לילדים, כלומר – בכריכה קשה ובעלת נוכחות ובו האיורים המקוריים של שפארד, בדיוק כמו התרגומים שמהם אנו מקריאים כמעט כל לילה לפני השינה. בסופו של דבר, התפשרנו על הרע במיעוטו – אוסף סיפורים של פו הדב שכלל כעשרים פרקים מהספרים המקוריים, איוריים מקוריים בצבעים ונטול pop-ups – שהן התמונות הקופצות.

 

לפני כשבוע, בישרתי לפרטית בשמחה שה- "puppet show place"  אליו אנחנו הולכות מדי פעם בעיקר משום שהוא מזכיר לי את "תיאטרון הקרון" הירושלמי, מציג את הסיפור "יום ההולדת של איה", שהוא אחד מהאהובים עלינו ביותר. הזמנו כרטיסים ושמנו פעמינו למקום תוך שאני מזכירה לה פרטים מהסיפור, כדי לוודא שהיא זוכרת באיזה סיפור מדובר ולא תתאכזב.

האמנית בילתה את 20 הדקות הראשונות בשירה בציבור ולאחר שלדבריה "סוף סוף התעוררו הבובות" היא נאותה להתחיל את ההצגה לא לפני שהיא מבהירה לקהל הלהוט ש"הם בוודאי מכירים את הגרסה של דיסני לסיפור, אך היא מעולם לא ראתה את הגירסה הזו ולכן אין בינה ובין ההצגה, שמבוססת על סיפורו של א.א. מילן דבר וחצי דבר".

הדמות הראשונה שעלתה על הבמה היתה דובון חמוד וחום – פו הדב. וליתר דיוק – פו הדובה. פו הדובה שוחחה עם בובת ילדה אפריקנית-אמריקאית בשם כריס ושיחקה איתה ברופאה וחולה. הפציינט השני של הד"ר כריס(טופרית רובין) היה איה החמור הדכאוני שסיפר לה על יום הולדתו הנשכח. מכאן, התגלגל הסיפור המוכר על מי מנוחות עד לשלב הבא שבו סמרו אוזני שוב. חזרזיר רץ והביא את המתנה שלו לאיה – בלון גדול וורוד בדיוק בגודל שלו.

הואיל והפרטית נהנתה מההופעה, העדפתי שלא לומר מילה ולהסתיר את הבעת הפנים התוהה שלי. בסוף ההצגה, כשלבשנו מעילינו, הביטה בי הפרטית ושאלה "אמא, הבלון היה צריך להיות אדום, נכון?" גאווה אימהית אחזה בי, על הזכרון המופלא של הפעוטה וביחד שמנו פעמינו להודות לאמנית ולהביט מקרוב בבובות ובתפאורה.

כשניגשנו אליה, לא יכולתי להסתיר יותר את הסקרנות שאחזה בי. "אני חייבת לשאול אותך שאלה" פניתי לאמנית. "אה, את בטח רוצה לדעת למה כריס ופו הן בנות", היא ענתה בטון פוליטיקלי קורקטי שכבר התמודד פעמים רבות עם הסוגיה. "דווקא לא", עניתי "אני מבינה שזוהי הבחירה שלך. אבל לא ממש הבנתי למה הפריע לך הצבע של הבלון. "מה זאת אומרת?" היא שאלה. "הבלון היה אדום" הסברתי. "בניגוד לבלון הכחול שפו עף איתו לעץ הדבש". "אה, את טועה", היא השיבה בבטחון. "הבלון היה בגודל של חזרזיר ובצבע של חזרזיר. כנראה קראת תרגום לא נכון". בנקודה זו הבנתי שכל ויכוח עם נשמה אמנותית שכזו יהיה בגדר בזבוז זמן. אחרי שחזרתי הביתה, בדקתי ליתר בטחון שוב הן בתרגומי והן במקור ואכן – הצבע של הבלון כשעוד היה בלון הוא אדום. כשדיברתי עם הורים אחרים, הסתבר שמעטים אכן הכירו את הסיפור לפרטיו ואלה שהכירו לא הבינו למה הציק לי הפרט הקטן והמשני הזה ויותר מכך – אם אכן הציק לי כל כך, מדוע לא ביקשתי את כספי חזרה.

 

בהחלט לא הדמויות של דיסני, אבל גם לא ממש מה שציפינו – בובות הצגת התיאטרון

במשך כשבוע הפכתי והפכתי בשאלת הפרט המציק ולבסוף הבנתי. ילדה בת 4, נבונה ככל שתהיה, לא מסוגלת עדיין להבין בעצמה את הלקח מסיפורים כאלה – ערכים כגון חברות, דאגה לאחר ואכפתיות מגיעים אליה רק לאחר הסברים. לעומת זאת, הפרטים הקטנים הם שיוצרים את הסיפור ותופרים הבנה משותפת בין ילד להורה במסגרות כגון הסיפור שלפני השינה.

מקומם של הבלון האדום, הבלון הכחול והצנצנת הריקה כמו אלפי פרטים יומיומיים אחרים מהווים עוגנים אותם יוצר הילד לעצמו בקו שבין המציאות לסיפור.

לדאבוני, עוגנים אלה הולכים לאיבוד אפילו באירועים אינטימיים ולא ממוסחרים כמו תיאטרון הבובות השכונתי, שמעל הכל מדבר בשפה האמריקאית השלטת של התקינות הפוליטית והרייטינג. דבר אחד יאמר לזכות דיסני בסיפור הזה – לפרטים הקטנים הם שמים לב.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות