בית הספר להורים – גרסת המציאות

מרי פופינס, מאחוריך!
 
רשת ABC השיקו סדרת ריאליטי חדשה The supernanny. לאחר שמצאו חתנים, כלות, מתמחים ותולעים לאכילה לכל דורש ושיפצו חדרים, בתים, דדים וכל מה שרק ניתן לשפץ במסגרת הרייטינג, החליטו ברשת לחנך את הדור הבא. הואיל וההורים של ימינו חיים בעיקר בשביל המימוש העצמי וזו הסיבה העיקרית שבגינה הם עושים ילדים, נפלה ההחלטה. צריך לשכור את מרי פופינס כדי ללמד את הילדים כללי התנהגות בסיסיים ויפה שעה אחת קודם.
פעם הסביר לי חבר שהאמריקאים והגרמנים מאוד דומים בהתנהגותם המסודרת. רק שהאמריקאים מוסיפים לביורוקרטיה חיוך מנומס וhave a nice day לקינוח. כך גם עובדת האומנת המנוסה בתוכנית.
בדיוק כמו מרי פופינס, כך גם ג'ו פרוסט האומנת היא בריטית מוקפדת בהופעתה ובעלת חיוך מקסים ושובבי. שלא כמו מרי פופינס היא מגיעה במיני מיינור ואין באמתחתה שום קסמים או טריקים. בדיוק כמו "קשר משפחתי" המוכר והטוב, כוונותיה הן להעניק ממלאי הידע הבלתי נדלה שלה למשפחה המסוימת ולכל האומה האמריקאית באשר היא.

Super nanny מתוך אתר ABC.com

 

"ברגע שרק תיתן לילד הזדמנות, הוא יתחמן אותך", מסבירה נני ג'ו להורים המתוסכלים בעלי העיניים הטרוטות שמולה את המוטו החשוב מכל בגידול ילדים. ההורים, מצידם, עסוקים בשניות אלו ממש בחישוב עלויות מכירת שלוש בנותיהן לקרקס הקרוב ובלבד שיהיה שקט בבית.
מהלך כל פרק בתוכנית הוא פשוט מאוד. לאחר שמקבלת האומנת קריאה מיוסרת מבית זה או אחר, היא מתייצבת בבית דבר ראשון על הבוקר ומתחילה בתצפיות. רק בערב היום הראשון היא פוצה את פיה לראשונה ומנתחת את כל מה שראתה בבית באוזני ההורים. למרות שהיא נוקטת בטקטיקות מישוב חיוביות, קרי – להתחיל מהטוב ולהגיע לאט לאט לרע, אפשר לתמצת את כל דבריה למשפט אחד שאומר: "אתם חרא של הורים, הבית מוזנח, הילדות מוזנחות ולכן הן מתנהגות כך וכעיקרון הדבר היחיד שטוב פה זה שלילדות יש פוטנציאל להיות יפות". עכשיו לכו תסתדרו עם זה.
במשך כמה ימים שוהה האומנת עם המשפחה. כצל אפל על הברכיים היא מלווה את ההורים בכל אינטראקציה עם הילדים, תוך שהיא יורה פקודות בטון פסיבי-אגרסיבי: "רדי לגובה העיניים של הילדים. עכשיו תגידי לה שאת לא מוכנה לסבול כזו התנהגות. עכשיו תסבירי לה בטון נמוך שאסור לה לצרוח". וההורים, ככלבלבים מאולפים – מצייתים. לפחות מישהו לומד מהר.
בזאת לא מסתיימת מלאכת החינוך. בלי טריקים וקסמים אמרנו? כמעט. ברגע של "כאילו" יאוש מוחלט שולפת נני את ה"naughty stool"  – המאיים הרשמי של שנות ה-2000. מדובר בשרפרף עץ פשוט שמשמש כעונש האולטימטיבי. כל ילדה שלא תשעה לאזהרת ההורה, תזכה לבלות עליו פרק זמן מוגדר מראש – דקה לכל אחת משנות חייה ולחשוב טוב טוב על מה שעשתה. רק לאחר תום פרק הזמן, היא רשאית להתנצל ואזי להשתחרר.
גם ההתנצלות אינה עניין של מה בכך. "זו לא המילה שחשובה" קובעת הדוצ'ה בפסקנות "אלא האופן שבו היא נאמרת". מעודד לדעת שבאמריקה של ימינו גם לילדים עם תסמונת טורט תהי מחילה. לא ירחק היום שבו ילד נזוף ירד מהשרפרף כשעיניו מושפלות ויאמר: "אני מצטער שקראתי לך כלבה ולפיכך ביליתי 10 דקות וחצי על השרפרף, אני מבטיח לא לבטא בקול רם את מה שאני חושב עליך חתיכת פריג'ידית נוירוטית שכמותך". שנאמר – העיקר הכוונה.
לאחר מספר ימים, בהם אפשר להבחין בבירור במהפך שעברו הילדים – מיצורים תוססים לגמדים שפופי ראש, עוזבת האומנת את המשפחה לנפשם תוך שהיא נשארת בטווח המצלמות שממשיכות לצלם את המשפחה. העורכים עושים עבודה מצוינת, כמובן שכל ההתנהגות המשפחתית חוזרת לסורה. ההורים חסרי אונים והילדים מנפצים כל אגרטל חרסינה שנקרה בדרכם תוך שהם מטיחים כוסות פלסטיק זה בראשו של זה. המטפלת צופה בטלוויזיה שמקרינה את "קורות המשפחה במחלקה הסגורה" בהבעה ספק מרחמת ספק מסופקת על האמת הגדולה שברשותה ותוך 24 שעות היא שבה לבית המשפחה לסיבוב אחרון של חינוך ויצירה בצוותא, כשהיא נוזפת בהורים על יישום חלש של התיאוריה. הצופים בבית מאושרים, מעולם לא הרגישו נורמלים יותר.
הפרק מסתיים, כמובן, בסוף טוב ע"פ כללי הטקס של תוכניות הריאליטי. האומנת אורזת את תיק השטיחים שלה, מחבקת ומנשקת את כל מי שלא בורח מספיק מהר וכולם מזילים לפחות דמעה אחת כי בלי דמעות אי אפשר להשיג רייטינג. ההורים מדווחים למצלמות כי בלעדי האומנת ג'ו פרוסט, לא היתה להם ברירה אלא להתאבד ולהשאיר את הילדות לחסדי הטליבן או לחילופין "למדעני הנצרות" וכמה טוב שפרצה לחייהם כרוח סערה ולימדה אותם מה עושים עם הדברים שנקראים ילדים ולא ממש מתאימים לריפוד.
בדיוק כמו מרי פופינס, מסתיים הפרק עם כיוון הרוח. מצידנו, זו הקלה גדולה מאוד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות