פלזנטוויל זה פה

פרופ' הנרי ג'נקינס, ראש החוג ללימודי תקשורת השוואתית ב MIT תיאר בפני לפני מספר חודשים את תהליך קבלתם לפרסום של ספרים זרים בהוצאת הספרים של האוניברסיטה.
מדובר בהליך אישורים ארוך ומייגע ומעל לכל – אמריקאי. מעבר לכל הביורוקרטיה הכרוכה, מתקשים הפרופסורים האמריקאים לקבל ספרים שנכתבו על ידי חוקרים שאינם אמריקאיים.
הדיונים הארוכים והמתמשכים שלו עם פרופסורים אחרים כדי שיקבלו נקודות מבט לא מקומיות הן הוכחה נוספת לכך שבניגוד לכל מה שראיתי ולמדתי על "אמריקה הגדולה", אליה הגעתי לראשונה בחיי לפני שנה, היא לא יותר מאשר בת דמותו של הסרט פלזנטוויל, בהבדל אחד. את השחור והלבן מחליפים צבעי הצעקה האחרונה הגרוטסקים ביותר.

הרבה מהאמריקאים שהכרתי פה, שברובם הם אקדמאים משכילים, לא מסוגלים לראות מעבר לקצה האף של עצמם. גם כשהם מודעים לקיומן של תיאוריות לא אמריקאיות, הם מעדיפים להתייחס אליהן כ"לא נגישות", "לא ברורות" או פשוט "לא רלבנטיות".
במקביל לחוסר הרלבנטיות ולחוסר העניין הכללי שהם מביעים כלפי תיאוריות אקדמיות, הם מקדשים את כל מה שמקורו הוא אמריקאי. אני מניחה שרבות הן התרבויות ורבים הם בני האדם שינהגו כך, בעיקר משום האמונה בצדקתם ובאמונתם, אך אוסף העקרונות הזה לעיתים מצטייר כאבסורד.
 
כך גם בכל הנוגע לתרבות הפופולרית. אמריקאי – IN, לא אמריקאי- לא קיים. האופנה אמריקאית, הספרות אמריקאית, הדמויות אמריקאיות וכל מי שמנסה להשתלב, צריך להראות בראש ובראשונה נכונות לוותר על כל סממן לא אמריקאי ולהראות לויאליות תרבותית עד הפרט הגרוטסקי האחרון, ברגע שיביע נכונות, ויעמוד בבחינות הנכונות (תוך הערכה מתמדת כמובן) יתקבל בברכה כחלק מהשבט הלאומי ביותר בעולם.
השבט הגדול בעולם שכל כולו, הוא עיירה סגורה שלא מסוגלת להבחין בשום תרבות שלא בגבולותיה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות