פעם ילד לתמיד

בדרך להופעה התחשק לי שאף אחד לא יגיע ושנהיה שם לבד. לא כי אני רעה אלא רק משום שאני אנוכית.

יש משהו בדיסק של "ילד פעם" שהוא אישי כל כך ומנתק אותך לרגע מכל הסביבה עד שאפשר לחשוב שהשירים שלהם מדברים ישר אליך ומתארים ילדות שגם אם לא חווית, זו בדיוק הילדות שרצית.

אני קשה מוזיקלית. כבר כתבתי כאן בעבר על העדפות מוזיקליות לי ולאלה שאני אחראית על חינוכם. הקושי המוזיקלי שלי מתבטא קודם כל בעובדה שאני לא יכולה לשאת זיופים או שירה מתיילדת כדוגמת כוכבי ערוץ הילדים ושנית אני קשה בכך שברגע שאני אוהבת משהו קשה מאוד להזיז אותי לדברים חדשים. עם כל הכבוד ל88FM (ויש כבוד) אמנים איזוטריים ששואבים השראה מפולקה במקצב קובני הם לא הכוס תה שלי, ולא בגללם אלא בגללי. וכן, אני יודעת מה אני מפסידה, לא אשמתי שיצאתי ככה.

לכן, כשהגיע האבא של וסיפר בעיניים נוצצות על שירי גדולים לילדים שהוא שומע קצת לפני 8 באוטו באותה 88FM, הנהנתי בחביבות והתכופפתי שיעבור הגל.

שבועיים אחרי כשהגיע עם הדיסק ודחף אותו למכשיר בהיתי בשעמום בקיר. כשדרש חוות דעת נאלצתי להסביר לו שכל הכבוד לחבורת ילדים שהחליטה להתלבש על הורים פראיירים, אבל הם לא רכטר, או גפן או אפילו סנדרסון.

הוא לא ויתר. וכשאני אומרת לא ויתר, אני מתכוונת לא ויתר. בהשמעה השניה הוא כבר היה שרוע על הספה וזמזם

 

active content removed

 

בשלב הזה התחלתי להתרצות, אבל עדיין הייתי צריכה לשמור על פאסון.

עברתי שיר שיר והסברתי לו מי השיר הזה בעצם רצה להיות ולמה הוא לא. כמעט שכנעתי את עצמי.

בהשמעה השלישית הוא גייס נשק בלתי קונבנציונלי. את הילדים. ומי שלא ראה פספוס בן 3 עם מטאטא ביד לא ראה הארד רוק מימיו.

 

active content removed

 

או אז הפרטית הייחודית פצחה לה בסולו מופלא של "כשנוסעים" (שאותו כבר תאתרו לבד) ולא יכולתי להישאר אדישה לשינויי הסולמות המסובכים שאכן מיצבו אותה, שוב, כמוכשרת יותר מכל ילדי כיתה ב' שהכרתי מימי.

 

לא היה לי מה לומר. נסענו להופעה.

נכנסנו לאולם הצוללת הצהובה לצלילי הקטקטים, קישקשתא, מרקו ולילך גליקסמן והתיישבנו ליד סלסלת במבה.

מהרגע שהחבורה עלתה לבמה, זה לקח בדיוק 3 דקות עד ששכחנו שבאנו עם ילדים, אבל זה היה בסדר. גם הילדים שכחו אותנו. השירים – שנוגנו בהופעה בדיוק באותו סדר בו הם מתנגנים בדיסק שאבו אותם פנימה והוציאו מהם תגובות שלא הכרנו – ווקאלית, פיזית ורטרו לינקות שהתבטא במבט מצועף ופה פעור בחיוך אווילי בקטעי הקישור.

אז ישבו איתנו עוד אנשים, אבל לא הרגשנו אותם. היינו כולנו בחוויה שכל כך הרשימה אותנו שישבנו ושרנו והשתתפנו וצחקנו והתרגשנו ובעיקר חייכנו. חייכתי כמו הפעם הראשונה שיצאתי לבדי להופעה אמיתית (דני רובס עם "פנים ושמות" ב- 1987) והתרגשתי באופן שחשבתי שלא יחזור עוד לעולם כי אחרי שראיתי את סטינג ובובי מקפרין ואלאניס וג'טרו טול איך אפשר עוד להפתיע אותי?

אבל הם הצליחו. הם הביאו משהו נקי והרמוני ויפה ותמים. בעיקר תמים. הם שיתפו את הילדים בשירים, בבועות סבון, בנגינה על מטאטא, בלהיות שבלול וארנבת והם עשו את זה נכון כי הם השקיעו מוזיקלית בהורים. הילדים הכירו קאזו ומשרוקיות וקצב מחיאות כפיים וכלי הנגינה היחיד שחסר שם היה מסרק.

והכי נהניתי מזה שהם נהנו. לא ברמת כוכבי ערוץ הילדים אלא מנקודת המבט של מוזיקאים שעושים מוזיקה איכותית שמגיעה לכולם ובסוף הטקס שרים שיר ערש אקוסטי, בחושך עם כל הילדים מסביב.

בשישי אחר הצהריים יצאנו מההופעה, מצמצנו כנגד השמש והיינו שמחים שמחים ורגועים רגועים. אם תראו משפחה בנירוונה עם חולצות "ילד פעם" צבעוניות עושה פרצוף של חיפושית, תדעו שהגעתם אלינו ואם אתם מחפשים מתנה לעצמכם או אפילו למישהו אחר, תפרגנו לעצמכם דיסק.

 

ודבר אחרון – אנחנו גדלנו על הכבש ה- 16 שאנחנו ממחזרים על הילדים שלנו. מגיעה להם איכות מקורית שלהם, אז אם אתם קשורים לתחנת רדיו ספרו להם על חבורה של גדולים שדואגת לדור הבא, כדי שלא רק אנחנו נהנה. אל תהיו אגואיסטים, מה אכפת לכם?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות