בפרטי פרטיים

אף אחד לא נולד הורה. יתר על כן, גם אלה שהופכים הורים עושים טעויות. הרבה טעויות. בעיקר עם הילד הראשון. בגלל שאני מומחית לחינוך ומומחית לילדים, בדיוק כמו רוב ההורים שאני מכירה, אני משתדלת לא לפצוח במניפסטים על נכון ולא נכון אלא שומרת את הדעות שלי לעצמי וכך גם את הטעויות. אתם יודעים, טיפול פסיכולוגי הוא לא עניין זול ובהחלט יספיק לי לממן את זה של ילדי מבלי להכניס למשוואה גם ילדים של אחרים.

במשך כל שנות האמהות שלי זרמתי. בעיקר בלית ברירה. נחמד לחשוב על תהליך של זרימה שמלווה באיזה עקרון רצף או תיאוריה פוסט מודרנית כזו או אחרת אבל אצלי הזרימה הזו נבעה בעיקר מחוסר בטחון. כל התחברות לתיאוריה כזו או אחרת או לעצה ידידותית יותר או פחות גרמה לי מיד לחשוב שאני בטח מפספסת משהו כשאני לא בוחרת באפשרות השניה ומפה לשם הצלחתי לגדל ילדים במין סלט של תיאוריות ועצות שמושתתות רובן ככולן על ההגיון שלי מחד והנוחות שלי מאידך.

עד לפרק בוסטון, הפרטית היתה איתי בבית. לא כי חשבתי שזה נכון, אלא כי הייתי מובטלת והיה נראה לי טיפשי לשלם לפעוטון כשאני יושבת בבית. כשנחתנו בצד השני של הכדור, הפרטית היתה איתי בבית כי לא היה לי מושג מה עושים ואיך. לקח לי כמעט חצי שנה להתעשת ולרשום אותה לגן של MIT, שהיה הכי קרוב והכי זול (עם מילגה כמובן). היא היתה אז בת רבע לשלוש והיתה בינינו ההבנה שביבבה שאם משלמים כמה מאות דולרים לחודש, פירוש הדבר שהיא נשארת שם ואני לא. גם אם לשתינו זה לא תמיד התאים. זורמת, כבר אמרתי? בדיעבד, זו היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי בנוגע אליה הואיל והגן המסוים הזה שנפתח לראשונה כשהגענו איפשר לה להתפתח בכיוונים מדהימים ואיפשר לנו להבחין לראשונה ביכולות שלה. גם האיפשור הזה נבע מחוסר ברירה. כל הגננות בו היו צעירות מאוד והחליטו (כמה מוזר) להכיר את הקהל לפני שיחליטו על תוכנית לימודים מגובשת. במשך שנתיים בגן היא למדה לבד לקרוא ולכתוב בשתי שפות, לשחק שחמט, הכירה את כל סיפור הטיטאניק על בוריו ודפדפה להנאתה בחוברות נשיונל ג'אוגרפיק כאילו היו "פילון לילדים".

משם, עברה הפרטית לגן חובה. בעוד כל שאר ההורים סביבנו התלבטו בין גנים אנתרופוסופיים למסגרות טבע וחינוך ביתי, הלכנו אנחנו, חסרי המושג ורשמנו אותה לחט"צ השכונתי. למי שלא מכיר את האזור ניתן לתאר את הרקע כרב גוני. ביתר דיוק – צבעוני ואם להיות ממש מדויקים – שחור. ולא מבוסס. זוהי קיימברידג' ילדה זוהי קיימברידג', הסברנו לה. מימין MIT משמאל הרווארד ובתווך – גן חובה בשכונת עוני. המורה קים היתה מדהימה. אחרי שהבינה שאין שום סיכוי שנוותר על גן חובה ונכניס את הפרטית ישר לכיתה א', היא החליטה לקרוע לה את הצורה. בעדינות כמובן. היא אתגרה אותה עוד ועוד ועוד ולא וויתרה וכש- 30 ילדים השלימו אותיות בתוך מילים, הפרטית כתבה משפטים וכש- 30 ילדים התחילו לכתוב מילים שלמות, הפרטית עברה לסיפורים. הכל התנהל בקצב שלה ובתחומי העניין שלה. היא אותגרה והמורה קים היתה פנויה להעניק תשומת לב ל- 30 ילדים אחרים.

כשנחתנו בארץ הקודש חיפשנו מסגרת הולמת את כישוריה של החנונית הקטנה עם הג'ורה הדו לשונית. הגענו לסיור בבית הספר הדמוקרטי, שם חשבנו שנקבל מענה לאינדבידואליות המתפרצת שלה. הסיור היה נעים אך בסופו, כשסיירנו בחצר בין המון ילדים שהחליטו שעכשיו זמן הפסקה וניתרו להם יחפים – מתוך בחירה כמובן, בינות לשברי זכוכיות שבחרו להתפזר שם ואולי יבחרו גם להתמקם בכף רגלם של המכרכרים סביבן. דמוקרטיה.

לאור סיפורי הזוועה על מערכת החינוך הישראלית-ממלכתית, בחרנו בסופו של דבר לרשום אותנו לקהילה פרטית. כיאה לשכזו, הכרנו גם בעלויות החינוך הפרטי הראוי. לא עוזרת, לא חופשות בחו"ל, לא רכב מנקר עיניים. חינוך איכותי ומעשיר כיאה לנצר למשפחה מלומדת שכמותנו.

וכאן מסתיים סיפורנו.

ומתחילה הספירה לאחור. 

בעוד חודשיים תסתיים שנת הלימודים. בעוד ארבעה חודשים תחל הבאה ואנחנו ננשום לרווחה עם ילדה בחינוך ממלכתי.

בחינוך הפרטי שחווינו, בכיתה של 24 ילדים עם תוספת שעות יומית, בה כל ההורים משלמים, תשומת הלב נחלקת שווה בשווה בין כל בעלי האמצעים. דבר לא ייחד את הפרטית שלנו. הרבה מהידע שרכשה עד כה נגנז כי לצוות ההוראה אין כלים / יכולת / רצון להתמודד איתו ובכלל, היא נחשבת לבעייתית עם האוטודידקטיות שלה ואנחנו כמובן הורים מלחיצים.

בשנתיים האחרונות למדנו שמצוינות היא מחוץ ללקסיקון ובעולם בו בעלי היכולת משלמים בעבור חינוך, התלמידים החלשים ידחפו למעלה אך החזקים ישארו במקומם במקרה הטוב או ידחפו למטה במקרה הרע כדי ליישר את הקו. מההנהלה נמסר לנו ש"אי אפשר לקדם כל ילד בנפרד והחזקים מסופקים מעצם העזרה שהם מעניקים למתקשים".

הבנתם? אנחנו משלמים ממיטב כספנו כדי שהילדה תהיה סייעת. וכשהיא לא סייעת, היא מקבלת אישור מהמורה לשחק בחוץ.

אפשר להגיד הרבה דברים רעים על החינוך הממלכתי (ואולי עוד אגיד, בשנה הבאה) אבל יש לי את התחושה ששם הפרטית כן תמוצב ברמה המתאימה בהתאם ליכולות. הכסף שלא אשלם החל מספטמבר לחינוך הפרטי, כן אשלם לחוגי העשרה כאלה ואחרים לבחירתה כי אני אולי לא מבינה גדולה בחינוך, אבל אני כן מבינה שהאושר של הילדה שלי הוא מעל הכל.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות