פוסט עצמאות

תרשו לי רגע להכנס לכם בין השיפודים עם רשימה שיושבת לי בבטן כבר כמה זמן ועושה קולות של הורמונים. הורמונים זה תמיד תירוץ טוב לומר דברים שאין להם זמן.

הכל בעצם התחיל לפני ארבע שנים בערך. היינו זוג צעיר ותיק, עם דירה קטנה בתשלומים, אוטו מקרטע שקנינו בעצמנו, ותינוקת. משפחה גדולה ותומכת היתה סביבנו כל הזמן וכמו כל החבר'ה, חיינו ממינוס למינוס ממשכורת אחת בעיקר משום שאני הוגדרתי כמוכשרת מדי לכל עבודה אליה הגשתי מועמדות.

בגלל כל הסיבות האלה ועוד כמה, לא הססנו לרגע כשהגיעה ההזמנה לארוז את הפקלאות ולטוס בוסטונה. לא היה לנו מה להפסיד ואי הידיעה בנוגע לרווח סקרנה אותנו מאוד.

לכל התופעה יש הרבה מאוד שמות שתלויים בנקודת המבט ובהשקפת העולם. אנחנו מנסים לא לתייג את עצמנו בתויות ולא החלטנו אם אנחנו מהגרים, יורדים, בשליחות אישית או מגלי זהב. בניגוד לא.ב. יהושע גם לא החלטנו מה אנחנו יותר או פחות ואנחנו בעיקר מנסים לא להרגיז ולחיות בהרמוניה יחסית.

עם כל זה, יש כמה סוגיות שנשארות פתוחות. החיים רחוק מישראל מאפשרים פתיחות גדולה יותר למה שחשבנו שאנחנו מכירים. כל נושא היהדות והמסורת נתפס עכשיו קצת אחרת ואיתו ההתלבטות בין עירוי בחברה ובין ההצטרפות למועדון האקסלוסיבי והמבודד משהו של "אנשים כמונו". מצד שני, גורמים כמו הערוץ הישראלי, פובליציסטיקה ישראלית וכל ביקור מולדת מרחיקים מאיתנו את הציונות כפשוטה ובונים זהות חדשה ואחרת לגמרי. בבית אנחנו מדברים עברית והפרטית קוראת וכותבת בשתי השפות, מכירה את כל החגים, המסורות ודגל ישראל, מצטטת את "ארץ נהדרת"(עזבי אותי באמא שלך ו-ווי יו פוט דיס היר, סמוואן קן פול) ולא יודעת מה זה אקדח או פיגוע. היא (או אנחנו לצורך העניין) גם לא יודעת אם ומתי תחזור לחיות בישראל.

מצד שלישי, דווקא ימים עצובים ויום הזכרון בפרט מחדדים את תחושת השייכות למדינה. ההסתייגות היחידה היא שהקונספט של יום הזכרון קפא אצלי איפה שהוא בסוף הצבא עם כל האירועים האישיים שנגזרים ממנו ואני פחות מתחברת לטקסים אלטרנטיביים ולשירים המודרנים ויותר מחפשת את אליפלט בדרך לטקס של הר הרצל. קל לי לא להיות חלק מהווה הישראלי משום שיום הזכרון זה קו אדום שכל כך הרבה אנשים חצו השנה ולכלכו בפוליטיקה בלי לעצור ולחשוב מי עומד מאחורי הדברים.

קל יותר להיות פה יהודי מאשר ישראלי. כולם מכירים לפחות יהודי אחד ולפחות מושג אחד מרשימת ה-סדר/מנורה/ברית/ברמצווה/רבי. ברגע שמזדהים כישראלים המטען גדול יותר וכך גם הצורך להסביר. כך גם כולם סביבי היו מודעים ליום השואה אבל לא ליום הזכרון ולי היה לא נוח להסביר את ההבדל שבין יום הזכרון שלנו לממוריאל דיי האמריקני שיחול בסוף החודש וכל כולו סגידה לאלוהי השופינג.

הכל כמובן יחסי, ולא רע לנו פה. הגעגועים למשפחה וחברים קיימים אבל גם הניתוק ההכרחי שלא היה מתאפשר אם היינו נשארים בבועה הירושלמית עם כולם מסביב. אבל דווקא יום הזכרון האחרון עשה לי צביטה קטנה כזו כשכל הדודים התכנסו בבית הורי אחרי הר הרצל לארוחת צהריים וסיפרו סיפורי מנדט וקום המדינה שכולם כבר שמעו מליון פעמים וצריכים לשמוע שוב כדי לזכור אותם טוב יותר שיהיה מה לספר לילדים.

פתאום היכתה בי ההכרה שיום העצמאות ממוקם בזמן כזה שאם צריך לחשב ימי חופשה מהעבודה כדי לבוא לבקר, אין לי מושג מתי תהיה הפעם שאשב ככה עם כולם על סיר ספגטי וסיפורי הברחת הרימונים לעצורי המחתרות. אני גם לא יודעת מתי ארגיש בשלה להכניס את הפרטית למעגל הזה אם בכלל, כי הרי הכל יותר קל כשגדלים לתוך משהו.

יום העצמאות שלנו פה משול למסיבת הסילבסטר של גיידאמק מצד אחד ולמתנס מרכז קליטה מצד שני. אנחנו מנפנפים בדגלים הקטנים שקיבלנו פעם באיזו הפגנה, רואים "הלהקה" ו"היל הלפון דאזנט אנסר" ועושים מנגל שאיך שלא יסתכלו עליו, יתרגם לברביקיו. לא מרגישים חלק מהצד הציוני הישראלי שעליו גדלנו ואותו עזבנו או היהודי האמריקאי שהוא כל כך לא אנחנו. אני יודעת שכשהיא תגדל ספרים כמו "אורי" או "אליפים" יהיו זמינים לה בדיוק כמו שהיו זמינים לנו ועדיין – לך תסביר איך סבא מכר עיתונים לכלניות וסבא של אבא חילק מים במצור וגר בבית היחיד בשכונה שבו היה טלפון ואיך כל אחד מהדודים של אמא השתייך למחתרת אחרת והיה שותף פעיל לקום המדינה שעזבנו. ויותר מכך, לך תסביר איך כל הסיפורים האלה הם כן הרואיים ויפים וחשובים ולא קשורים לסיאוב ופוליטיקה.

בבוסטון ייסדנו את הציונות האינדבידואלית, האגואיסטית והעצמאית, ולא עם כולה אנחנו שלמים אבל זה מה יש ועם זה ננצח.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות