אמנות השופוני

יום הולדת זה רק פעם בשנה, רק שמאז שהפכתי לאמא, עושה רושם שבדיוק כמו שעל תחפושת פורים עובדים שנה שלמה, כך גם על תוכניות יום ההולדת.
הואיל והפרטית מעולם לא חוותה גן ישראלי, נחסכה מאיתנו חווית ה"אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה" ולמעשה, מסיבות יום ההולדת היחידות הן אלה שנתקעו אצלנו בראש לפני כמעט 30 שנה וזה השטנץ שלאורו הלכנו.
יום שישי, גן מזל. אני בת 5, מלכת היום, מפזרת ציפורנים על הרצפה, אוספת אותם מגישה לאמא ושרה "אמא יקרה לי" ונמי מתחילה לבכות. נמי תמיד בוכה כשלילד אחר יש יומולדת והשיר הזה של אמא יקרה לי זה התירוץ המושלם בשבילה להצדיק את הבכי.
אחר כך מרימים אותי על כסא, שרים עוד כמה שירים בגרון ניחר ומגישים לי את אלבום ציורי הילדים. תם הטקס. בשבת שאחרי, כל הכסאות אצלנו בסלון מסודרים לאורך הקיר ואז מגיעים הדודים ובני הדודים. חברים לא כלולים ואני יושבת במרכז, עם הזר מאתמול, פותחת מתנות. כולם בולסים צהריים, שרים היום יום הולדת כשמגיע הקינוח ודי. נגמר יום הולדת.

 

20 וכמה שנה אחרי, הפרטית בת שנה ואצלנו נוצרה מסורת במשפחה. בחצר של הדוד, עם סבא וסבתא משפחה מדרגה ראשונה וכמה חברים קרובים , סבתא דואגת לעוגה אחת מלאה קצפת שילדת היומולדת תחפור בתוכה ותשמח.
קצת אחרי, אנחנו מוזמנים ליום הולדת שנתיים של בן של חברים. פתחו שולחן, הכינו שקיות ושרו שירים. אחרי שעברו על רפרטואר שלם שלא הכרנו יען כי לא נחשפנו לז'אנר הדצים-סופיצדקה-דיגדיגדוג מספיק בכדי להפנים, שלחו את כל הילדים לבהות בטלוויזיה (מפתחות הקסם של דידי – הדיוידי הכי אגרסיבי שראיתי אי פעם שמדבר על תקשורת לא אלימה) וישבו לפצח גרעינים בחצר. אני לתומי, מתגעגעת לימי ההולדת של פעם. כאלה שאפשר היה לחגוג בסלון, כשכל הכיסאות דבוקים לקירות והכל מכוסה בפירורים של במבה אבל במבט מהיר מסביב, ההורים הישראלים של היום לא יאפשרו את זה בעיקר בגלל התחרות המטורפת שלהם עם עצמם להוכיח משהו. אז מה אם הילד בוכה וצורח. סתום ת'פה ותתחיל להנות.

 

 

מאז שעזבנו את התרבות והמסורת, הגיעו אלינו רסיסי מידע בנוגע לאופן שבו חוגגים הורים את ימי ההולדת של ילדיהם הרכים. סיפורי זוועות על שכירת אתרים ותשלומי עתק לליצנים ומפעילים שונים. חשבנו שמיקומנו בגולה יפטור אותנו מהצורך לראות ולהראות אך נתבדינו. זה אולי ישמע לא ראוי ומתנשא מצידי, אבל למעשה, כל יוצאי כנען סביבנו, ראו בעצמם השותפים האולטימטיבים לחגיגות שעוגת שוקולד מקושטת בעדשים היא כבר לא חלק מהן.
פרט לספורים, לרובם לא הרגשנו חיבור מיוחד למרות ש"כולנו ישראלים ויכולים לחלוק סיפורי צבא ומסורת". בלשון ממש בוטה – אם היינו נפגשים בארץ, לא הייתי מתקרבת אליהם עם מקל ממטר. אבל נעים או לא, הם רמזו רמזים עבים כמו פיל ואני נכנעתי וכך מצאתי את עצמי מפיקה ארוע יומולדת של גיל 4 לכ-24 ילדים בגילאים שונים, הוריהם המורעבים (כי הרי אצלנו בעדה ארוע בלי אוכל הוא לא ארוע), פרטית אחת שעסוקה בלבכות במשך כל היומולדת – כי זה מה שילדי יומולדת עושים ואבא של פרטית אחת שנשבע שהוא לא עושה יותר שום מסיבה. אף פעם. לעולם. ושום דבר שאני אגיד לא יגרום לו לשנות את דעתו. לנצח. ובכלל כדאי שאני אתחיל לשים לב יותר לנושאי השיחה אותם אני מייעדת לפרטית ולשרינקים העתידיים שלה כי הרי לא יתכן שכל דבר יבוא בחשבון.
בקיצור – עונש גדול.
השנה החלטתי לשים סטופ לדבר. מבצע יומולדת יצא לדרך בלי שאף אחד ניחש. חברינו המקומיים שסובלים מחוסר מקום לאירוח, נוהגים לשכור אולם ספורט מלא מזרונים או חווה מקומית מלאה בסוסים ופרות, כדי שלילדים יהיה איפה להשתולל ומספיק קש לאכול. לא בשביל לנקר עיניים אלא בשל ההוצאה הנמוכה. למזלנו, לנו יש אולם זמין  בקומפלקס שבו אנחנו גרים שניתן להזמנה. כמה יותר קרוב, שלא באמצע הסלון, יותר טוב.

בחשאיות מרובה החלטתי עם הפרטית על 10 מחבריה הטובים ביותר (רחמנא ליצלן, רק בת ציון אחת), ההזמנות נשלחו אלקטרונית תוך שמירה על סודיות מירבית ורק על דבר אחד לא הסכמתי לוותר – קישוט העוגה באופן עצמי. היא התחננה לעוגה קנויה עם קישוטי סוכר אמריקאים, ואני, שהזכרתי לעצמי את אמא שלי וההתעקשות שלה להאכיל אותנו בנתחי עגל מוקפצים כשבעצם רצינו שניצל עם צ'יפס לא ויתרתי והכנתי לילדה עוגה בדיוק כמו שקונים בחנות (שקרוב לודאי עלתה לי יותר, אבל מי סופר…)
לצורך התוכנית האמנותית, בחנתי את הררי החומרים למלאכת יד שנשארו מהפיגוע הקודם וכמו שיצאו משם, כך גם חזרו. שמיניות בריסטול צבעוניות, מדבקות סול ודבק נצנצים.
בחנות של הכל בדולר (כן, אפילו כאן יש כזו…), קניתי טריקים זולים כדי שאבא של פרטית יוכל להפגין את כישורי הקוסמות שלו שלא פותחו מאז הבר מצווה ולצורך ההפעלות חווינו רטרו של מירוץ שליחים בתפוחי אדמה בכף, תחרות נשיפה על כדורי צמר גן בקש ומלך המשחקים – השחלת נר חנוכה לבקבוק בירה.

 

ההורים המקומיים כל כך התפעלו מהשימושים השונים שיש לבקבוק הבירה ומשלל הרעיונות החדשים לגמרי מבחינתם ומיד קיבלתי 4 הצעות עבודה.

בלי ליצן, בלי דצים, בלי שופוני, עם ילדה אחת שלא בכתה בכלל ואבא אחד שלא קיטר, בעיקר כי לא הפתיעו אותו עם הלא נודע. שרנו שירי יומולדת בעברית, אנגלית, סינית ותורכית. יצאתי תותחית. היה אייזן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות