רפואה במגננה

פעם כבר כתבתי פה על הקסם שברפואת האינסטנט האמריקאית. הקסם הזה בעיקר נועד כדי להכחיד מחלות מהעולם.הכל רגיל ושגרתי. חטפת משהו? זה שום דבר. גלולה כחולה ופוף – זה נעלם.

מאז זרמו מים בכל מיני כיוונים ולאחרונה זכיתי להכיר באופן אישי לוחץ את ההתנהלות האמיתית של מערכת הבריאות האמריקאית וכמו שכבר אמרו לפני – הם מ-פ-ח-ד-י-ם! במעגל גדול מפחדים החולים מהרופאים שמפחדים מהחולים שמפחדים מחברות הביטוח שמפחדות מחוות הדעת הרפואיות שמושפעות מחוות דעת נוספות שפוחדות מחולים שאלוהים איתם ולפעמים גם מערכת המשפט.

ולכן, כדי להיות על הצד הבטוח, כמו שאומרים פה בנוצרית מדוברת, אם יש לך ביטוח בריאות טוב אין שום סיכוי שתוכל להתחמק מההיסטריה הכרוכה בהרבה יותר מדי בדיקות מיותרות. אצלי בכל מקרה, כל בדיקה רפואית שהיא לא שגרתית היא מיותרת.

פעם מזמן, לפני כחמש שנים וחצי אם נרצה לדייק, נשאתי בי את פלא הבריאה שלימים תהפוך להיות הפרטית. הרופא הירושלמי שלי, זה שהיה הראשון לרשום לי גלולות למניעת הריון אי שם בתיכון, מאוד התאים לי ואני מאוד התאמתי לו. הייתי מגיעה אחת לזמן מסוים עם שאלות בנוגע לבדיקות חדשות ונסיוניות בהריון והוא היה שולח אותי חזרה בטענה ש"אם הכל בסדר ואת מרגישה טוב ואין שום בעיה עם הבדיקות הבסיסיות שלך, למה שנבזבז זמן וכסף"? וכך על מי מנוחות, עברתי הריון של שנות האלפיים בנימת שנות השישים. אם זה לא כלול בסל, אפשר לחיות בלי זה.

הפעם המצב קצת השתנה. אני כבר לא בירושלים ובדיקות כמו שקיפות עורפית מי שפיר או סיסי שיליה שהיו נסיוניות, עכשיו הן חלק בלתי נפרד מהסל של המבוטח המקומי – הראשונה מחייבת והשתיים האחרות במידת הצורך, או כפי שנוכחתי אני, במידת ההיסטריה. כיאה להשקפה שלי מאז ומעולם (ולמשפט שלימדה אותי הסבתא של אבא של ע"ה) – נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח. אז נתנו. והלכתי. בסה"כ אולטראסאונד ובדיקת דם. לא שום דבר שהוא לא שגרתי להריון.

אחרי שבועיים – טלפון באמצע היום למשרד. על הקו – אחת המיילדות במתקן הרפואי המקומי. "קיבלנו את תוצאות הבדיקות שלך" היא אומרת "והן רעות". פשוטו כמשמעו. מרגע זה היא מתחילה להסביר לי על הליכים רפואיים שונים ומשונים שאפשריים במצב כזה. הנקודה היחידה היא שכל אותן כותרות, מוכרות רק למי שעוסק בהן או צריך אותן. שמות כמו Chorionic villus sampling או Amniocentesis לא מצויים בז'רגון היום יומי שלי, למרות שאנחנו תיכף סוגרים פה שנה שלישית. בהתאם לאופן שבו פתחה את השיחה אני כבר מזמן לא מבינה יותר שום דבר והדבר היחיד שעובר לי בראש זו העובדה שהתוצאות רעות. אחרי כמה דקות של דיבור שוטף מצידה, אני מצליחה להשחיל משפט אחד שאומר משהו כמו "אני לא מבינה מה את רוצה ממני, אני לא מבינה באיזה שפה את מדברת אלי, אני באמצע העבודה וכבר בעלי יגיע לדבר איתך". היא מתנצלת ומנסה להסביר שוב כשהמילים היחידות שאני קולטת הפעם הן "רע" ו"לא מספק". מישהו חווה רטרו לאסיפת הורים?

 

מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס הסביר הכל. גם במולדת הפרו לייף, מתרבים אנשי הפרו צ'ויס ומעודדים נשים לקבל החלטה מהירה ככל האפשר בנוגע להריונות מקולקלים, ובכך להגדיל את הסיכוי להפלה של ילד בעל מום. הדרך שהם נוקטים, אפעס, מלחיצה לא פחות מהמקבילה בצד השני.

כשכבר ניסינו להבין הכל פנים מול פנים, הסתבר שבמקום להיות בסיכון של רבע אחוז, אני בסיכון של אחוז אחד – כלומר פי ארבעה מהבוסטונית הממוצעת בת גילי – שלא מעשנת, לא שותה ולא משחקת סנוקר. "אבל זה עדיין אומר שב-99% הכל בסדר, נכון?" ניסה המוח המאותגר אנליטית שלי להבין. "כן, אבל את בסיכון מרובע" היתה התגובה המתעקשת. לעומת זאת, כשנשלחו התוצאות אחר כבוד לקה"ק הדסה עין כרם, פתאום נשאלו שאלות שלא עלו קודם על ידי הבוסטוניים – על הרגלי העישון והתזונה שלי, ובכלל כבר לאף בוסטוני לא היה ברור מה גיל ההריון המדויק – מה שלא תרם להבנת תוצאות של בדיקה שניתן לבצע בחלון צר כל כך (בין השבוע ה-11 ל-13). "נו, אז את עושה את בדיקת סיסי השיליה?" הם שאלו בתאווה כמעט לא מוסברת, ואני, שגם ככה לא פריקית גדולה של בדיקות רפואיות ובטח לא חדשות ונסיוניות יחסית, גמגמתי ש-99% זו תוצאה די גבוהה אם מסתכלים עליה מסך הכל של 100.

הם הביטו בי במבט היודע כל שלהם ואני כבר ידעתי. אני אחת מארבע, ואם לא אכנע, אשא את האחריות לתוצאות עד קץ כל הדורות. "אני חושב שצריך לעשות מי שפיר" אמר לי אבא של, שבימים כתיקונם נושא בגאון תואר בסטטיסטיקה. מאוד מאוד רציתי לומר לו שהוא מוזמן לעשות מה שהוא רוצה, אבל הלחץ מסביב לא השאיר יותר מדי ברירה. עשיתי את המי שפיר. התהליך, שאצל נשים נורמליות, לוקח רגעים ספורים, אצל מאותגרות סטטיסטית לוקח 25 דקות וגורם ליומיים של צירים, כשהמומחית הבוסטונית הגדולה מסתכלת עלי ואומרת: "את יודעת, את יכולה ללכת לעבודה היום, זה לא משנה אם תשבי על כסא בבית או במשרד". אותה המומחית, שנמצאת בבית החולים של המומחים הכי גדולים בבוסטון אם לא בצפון אמריקה כולה, שידרה עסקים כרגיל, כל כולה קריירה מתפתחת ונאורה ומה שמעניין אותה הם אחוזי ההצלחה שלה ותו לא. החיל והרעדה היחידים שנגרמים לה היא ברגע שנישא שם אלוהיה לשווא – בכל פעם שנישא שמו של בית החולים, היא משתהה לרגע, כאילו לדקת דומיה מחד גיסא ותרועת חצוצרות הלל מאידך גיסא. אם הגעת עד הלום, אנא, אל תבלבלי אותנו עם עובדות אתניות או מחקרים שאנחנו לא מודעים להם מהלבנט שאת משתייכת אליו.

 

תוצאות הבדיקה יצאו נורמליות לגמרי, כנראה ש99% זה באמת הרבה סיכוי. אף אחד לא הקשיב לי הפעם כשרצתי להגיד לכולם שצדקתי. אם זה לא מפחיד ברמות של תביעה משפטית, זה לא מעניין את המקומיים שמבחינתם השונות האתנית היא אך ורק בין שחורים ללבנים, למרות שריכוזי הזרים באיזור הם מהגבוהים בארה"ב.

בעוד כך וכך זמן, אנחנו נגיע למרכז רפואי קטן בהרבה כדי לשגר את הלפיד* לאוויר העולם. אני עדיין מסתייגת מרופאים שחושבים שהם אלוהים ומצפים בהתנשאות לדקה דומיה בכל פעם שהוגים את שמם.

הפרטית כבר מחפשת שמות לאח הקטן שלה ומאוד מתרגשת ממעמד האחות הגדולה. בינתיים. ההורים שלה מחפשים שם עברי שיכול להתבטא גם באמריקאית – מה שפוסל שמות כמו דרור או תומר. רק לפני כמה ימים פסלנו למורת רוחה את צ'רלי ובנדי. ("אבל אמא, צ'רלי יכול להיות בעברית – נוכל לקרוא לו שרלי…").

ואחרי שהכל יעבור, נתחיל להשוות את אחיות מחלקת ילדים לאחות נחמה המיתולוגית שלנו מטיפת חלב (ועוד לא החלטתי אם מיתולוגית זה טוב או לא, אבל זה כבר לפוסט אחר).

 

*הלפיד – בעיקר כי מסיבה לא ברורה בעליל, אני חושקת בעיקר בפלפלים חריפים מאוד ובאוכל מתובל (שתחיה השכנה ההודית שלי) ואם הוא יקדים ביום, הוא יוולד בשישה ביוני 2006 – צאו וראו את הספרות…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות