God is a Fire man

צחוק הגורל הוא שברגע שהתחלתי לכתוב את הטור הזה נפסק החשמל וחזר אלינו רק 12 שעות מאוחר יותר (וכאן המקום להתנצלות. אמא, לא באמת ניתקתי לך את השיחה). הפרטית, שבדיוק התחילה לראות קלטת של ראשון בבוקר היתה משוכנעת שהיא זו שלחצה על הכפתור האדום שפוצץ את כל העולם ובעיקר את הטלוויזיה ונבהלה מאוד. אחרי שהרגענו אותה ובדקנו שוב שזה לא אנחנו אלא כל השאר ותאורת החירום אכן דולקת בחדר המדרגות חשבנו על זה שזו לה הפסקת החשמל הראשונה בחייה (נחתנו בניו יורק בדיוק באמצע ההפסקה הענקית שלפני 3 שנים אבל לא היה לה ידע מוקדם איך מסוע פועל בכל מקרה כך שהיא לא הושפעה). כתוצאה ישירה התחלנו שנינו מפליגים בסיפורים על ילדותינו הירושלמית ועל איך משחקים סטנגה בכניסה כשקר בחוץ וכל השכנים פותחים דלתות עם נרות מרצדים בידיים.

*

בכל אופן, המטרה המקורית היתה להציג לפניכם את השליט הבלתי מעורער. מלך שנות האלפיים ואומר המילה האחרונה בארה"ב. מזה שנים רבות מהווים כבאים סמכות עליונה בקביעת נורמות ולראיה  – אופן הגישה אליהם. באמריקה לא צריך להתחיל לחשוב אם 100 זה משטרה אז מי מהשניים האחרים – 101 או 102 הם מכבי האש ומי מד"א משום שברגע שמחייגים 911 תוך דקה ורבע מתייצבת בקול שאון כל הגווארדיה כולה. ניידת משטרה, אמבולנס וכבאיות גדולות ואדומות ומבריקות.

הכבאים תמיד לבושים מכף רגל ועד ראש כולל קסדות ותמיד מחזיקים צינור ארוך וצהוב. כל הילדים רצים לראות כי ברור שיש פה חגיגה שאסור לפספס. בניגוד לפרמדיקים שאליהם לא מתקרבים כדי לא להפריע או לשוטרים שאותם כבר מכירים מאירועים שכונתיים שונים ויודעים שהם חביבים מספיק כדי ללכת ולספר להם על כל בעיה הכבאים הם האלים הבלתי מושגים. הם תמיד נורא עסוקים ותמיד עם כלים גדולים ונוצצים. (וכן, אני יודעת שזה נשמע מאוד פאלי. ככה זה באמת).

מעבר לכל מלאכות חילוצי החתולים מהגגות הכבאים הם ה-סמכות העליונה ומילה שלהם זו מילה. המילה הזו מתבטאת בעיקר בקביעת נהלים ותרגולי כיבוי אש. אחת לזמן מה, עובר הביג צ'יף בכל הכניסות וממציא עוד חוק שנועד לנג'ס מחד גיסא ולהציל אותנו מסכנת שריפה ודאית מאידך גיסא כגון: אסור לאפסן עגלות תינוק מתחת למדרגות, או: נעליים שחולצים אסור להשאיר מול הדלת אלא רק בצד, או: אסור להדליק נרות אם יש הפסקת חשמל אלא אם כן אתם לא אמריקאים והוכחתם שמדובר בפולחן דתי (וכן, נרות שבת וחנוכה עונים על הגדרת הפולחן הדתי. שיגידו משהו ויראו איך נשרף להם המועדון).

התרגולים זה משהו מורכב יותר. את הביתיים משתדלים לקבוע בשעות העבודה כך שבכל מקרה אין יותר מדי אנשים בבית הבעיה היא שני תרגולים בשנה שמבוצעים בבתי הספר וגני הילדים. זוכרים את תרגולי הפינוי הכושלים של הג"א מהכיתה למקלט העבש כשהולכים צמוד לקיר כשכל המורות סופרות את הילדים שוב ושוב ומחליפות חיוכים רבי משמעות עם ההג"אי התורן? אז זה לא זה. כעיקרון אמור להיות תרגול קיץ ותרגול חורף, בפועל הואיל ובבוסטון עסקינן מדובר בתרגול קר ובתרגול קר יותר.

ההיכרות הראשונה שלנו עם הנושא היתה בחורף לפני שנתיים. הפרטית, שהיתה אז בת שנתיים וחצי, רק התחילה לפקוד את הגן החדש ועוד לא ממש שלטה באנגלית. כבר ביום הראשון או השני הכרנו את נוהל ה"לישון צהריים בנעליים" בגלל ש"ככה אמר מפקד מכבי אש" ואם אנחנו לא רוצים שתישן במגפי השלג המרופדים והנורא כבדים, אנחנו יכולים להביא נעלי בית. מסתבר שההתייחסות לילדי הפעוטון היא כאל כיתת הג"ס לכל דבר רק שעוד לא הבנו עד כמה. כשמלאו כשבועיים תמימים להיותה בגן הגעתי אחר צהריים אחד לאסוף אותה. הימים ימי ינואר, המדרכות מכוסות קרח והטמפרטורה לא נורא קרה יחסית לתקופה אלא רק 0 מעלות. מעבר לפינה, מרחק של כ-25 מטר ממני אני רואה חבורת ילדים הולכים, נראים קצת כמו נחיל לא מאורגן. תוך 15 שניות אני מזהה טרנינג מוכר שהלבשתי הבוקר מדדה לו מאחור. 4 שניות נוספות עוברות, אני מתקרבת יותר וכבר יכולה לשמוע שהנחיל מזמזם. עוד 2 שניות ואני מתחילה לעבד את התמונות אבל לא להבין, אם אני רואה את הטרנינג שלה זה אומר שהיא בלי מעיל. הזמזום הופך קולני יותר ואז אני מבינה שמדובר בעשרים וכמה ילדים נטולי מעילים וגרוע מכך – בנעלי בית מייבבים להם תוך שהם ספק הולכים ספק מועדים בקרח ו-4 גננות מנסות לתמוך ולא בהצלחה יתרה.

בשלב הזה אני מצמצמת טווחים במהירות אל קצהו האחורי של הנחיל, מרימה פרטית אחת מייבבת על הידיים ושואלת את הגננת לאן הם חושבים שהם הולכים בלי מעילים ובנעלי בית. "תרגול פינוי אש" היא עונה בהחלטיות. "מכבי האש אמרו".

וזה מה שמשנה. בשבוע שאחרי אנחנו מנסים לעבוד על ההגיון של הגן – מסבירים שאף כיתה עוד לא נספתה במהלך תרגול מתוכנן וידוע מראש, מנסים להפחיד עם תמונות של כוויות קור ונזקים של הליכה יחפה או ברגליים רטובות בכפור (היי, לישראלים בכל זאת יש גישה למאגרי תמונות איומות ונוראות), מאיימים בתביעה בשל העובדה שמנהלת הגן התרוצצה לה במעילה החם כשבעצם יכלה לאסוף את כל המעילים של כל הילדים לשק מוכן מראש ולהביא אותם איתה לנקודת הפינוי, מתנדבים לארגן שמיכות לנקודת הפינוי ובעצם מה לא. אפילו המפלט הפולני האחרון שלנו שמציין קשר בין מעיל, אימהות יהודיות וצעידת ילדים קטנים בשלג לא מרשים אותם.

כי הרי "מכבי האש אמרו".

השבוע היא שוב חזרה הביתה בלי גרביונים מתחת לשמלה. היה תרגול פינוי אש, היא מסבירה, והייתי עם נעלי בית ואמרו לנו ללכת רק ישר ולא מסביב אז היתה שלולית. ועכשיו היא כבר גדולה והגיונית ויותר מזה ביורוקרטית עם תפיסה אמריקאית שיש אנשים שמותר להם לומר הכל ומכבי האש אמרו.

*

וביום ראשון האחרון – אמצע של סופשבוע ארוך וכנראה הקר ביותר השנה שאף אחד לא ציפה להעביר בלי חשמל, בשלב מסוים מכבי האש מודיעים לנו להכין תיק כל עוד יש אור בחוץ משום שאם לא יחזור החשמל יפנו אותנו למקום אחר. ב-10 בלילה מספרים שהחזירו את החשמל לפחות עד מחר ואפשר לחזור לישון הביתה. הפרטית מתייפחת, היא דווקא הייתה מוכנה להרפתקה של לישון על מזרון עם עוד שניים סינים באמצע אולם ספורט. "אין ברירה", אני מסבירה לה בהגיון. "מכבי האש אמרו".

 

ובקטנה: מצאתי את האתר המרשים של מכבי האש. תודו שאף אחד לא חיפש אותו אף פעם ואולי בגלל זה הוא נוצץ כמו מעיל כבאים חדש. שווה מבט. באמת.

 

ועוד קטנה השרדותית: להכנס לבית מרקחת אמריקאי ולבקש מסרק לכינים (חי-אלוהים-ספר-תורה שזה רק כדי שיהיה בבית כדי להרוג את מרפי) זה כמו להכנס לבית מרקחת ירושלמי-פולני בשנות השמונים המוקדמות ולבקש קנדונים. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות