קרמבו

ילדים מסתגלים בקלות לשינויים ארעיים. הפרטית, בניגוד לאמא שלה, יכולה למצוא את עצמה בסיטואציה חדשה ותוך 3 דקות ורבע להרגיש בנוח. אם היא כבר חוותה את הסיטואציה קודם, היא מקצרת טווחים עוד יותר. כך יוצא שלפחות פעם בשנה, בזמנים לחוצים יותר בקוריקולום של האבא שלה אנחנו עולות על אוטובוס אווירי של אחת החברות האירופאיות בדרכנו לארץ הקודש.

בעוד שלי לוקחות בדיוק ארבע שעות להחליט שמיציתי את המסע ושמישהו יפתח לי כבר את הדלת, היא מתרווחת בנוחות בכסא שליד החלון, אחרי שחלצה נעליים ודאגה להסרה של שלל אביזרים נלווים כגון סווצ'ר (קר בטיסה) או קוקו (שתהיי יפה ומסודרת לסבא וסבתא), מחברת את האוזניות, מהדקת את החגורה (שלא תשכח אחר כך) ומחכה לשני דברים – לדיילת שתביא לה חוברת צביעה של מטוסים ולסרטון ההסברה עם הדובי.

הביקור השנה היה שונה. היא גדולה יותר עכשיו, מבינה יותר וסופגת יותר זכרונות. לכן, כהורה, חשוב לי ללמד אותה כמה שיותר על המקום שממנו היא באה. 30 דקות מהרגע שהתאחדה שוב עם בת הדוד האהובה שלה טופלה ביעילות וכהרף עין הדאגה למלא פערים באופן שלא נרגיש שהגן שלנו הוא לא פה. את הריקוד המעוברת מהסרט מדגסקר: "כולם להזיז ת'טוסיק, כולם להזיז ת'טוסיק…" ליווה אוצר מילים שאולי לא נשמע גרוע לישראלי הממוצע, אבל לפרטית היה חלק מארץ הלעולם לא: סתום, תחת, מפגר היו הבולטות שבפנינים. אחר כך, ליד שולחן האוכל ניסיתי להסביר לה שדין סתום ומפגר הוא כדין המילים המאוד אסורות בגן – shut up או stupid ואנחנו לא אומרים אותן. "אהה" גילתה הקטנה פרץ של הבנה. "זה כמו להגיד שמוק. טוב, אז אני לא אגיד יותר מילים של גרפילד" היא הבטיחה, ויש לציין שגם קיימה.

השלב השני היה כמובן השלב הקולינרי. כשנמצאים אצל סבא וסבתא – אוכלים. או לפחות עושים פרצוף על מאכלים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. "רק תנסי את זה. זה מאוד טעים", התחנן סבא מעל צלחת של ביציה, קוטג' ולקרדה אך לשווא. התפשרנו על קרמבו. אחרי שלושה ביסים היא החזירה לי את העיסה בטענה שזה טעים אבל דביק לה מדי, ואני כדי להסתיר את החרפה החזרתי לה את הביסקוויט וניסיתי להסביר לה שחברויות יפלו ויקומו על גב הביסקוויט של הקרמבו. אז היא אכלה אותו. היתה לה ברירה? הסתכלה עלי במבט מרחם ואכלה.

שלושה שבועות עברו בריקודים, הופעה אחת של סבא טוביה (איזה כיף לגדול במקום נטול פסטיגלים וגיבורי על) ואפילו סוף שבוע אחד בבית מלון אילתי ורק כשנחתנו שוב בבית הבנתי את כובד המשקל של האמת החינוכית המפוספסת. ילד ישראלי שלא אוהב קרמבו משול לילד אסקימואי שלא יודע לבנות איש שלג, לילד פיני שלא מסוגל להעריך סאונה טובה, לילד הולנדי נטול אצבעות או לאותו חבר כורדי שהיה לנו פעם שהחליט בילדותו להיות צמחוני ולכן אמא שלו טחנה לו את הקובה כדי להחביא את הבשר. אוי לנו ואנה אנו באים ומה שווה שבת חתן אחת ומטחי סוכריות בבית הכנסת של סבא אם הילדה לא מסוגלת להעריך את מוצאה התרבותי והקולינרי ולהעניק לו את הכבוד המגיע לו?

יכול להיות שבביקור הבא יעמוד לי כוחי (ואולי גם אבא שלה יצטרף ואז נראה כמה יעיל יהיה כוח ההתנגדות שלה) ואצליח למחות את הזעזוע ולשקם את האדמה החרוכה שהותרנו אחרינו. אם לא, אני מרשה לכם להגיד אותי לקדמן.

 

ועוד כמה תובנות ארצישראליות שדורשות התייחסות:

הכתבה המזעזעת הזו הופיעה בדיוק כסיום לדיון שהחל בארץ הקודש כשבת דוד אחת של הפרטית יצאה בערב שבת כשהיא צבועה באופן מינימלי לפגוש חברות ואילו בת דוד אחרת שקרובה בגילה לפרטית, הביאה את סט האיפור שלה כדי להצטבע ולצבוע באבק תכלכל את כל הסביבה. לאלה מכם שלא קראו (ודווקא מומלץ לקרוא ולו כדי להרגיש טובות יותר מזה) היא מתארת את התופעה של ילדות בנות 6(!) שמתאפרות לגן ועורכות את מסיבות יום ההולדת שלהן בספא ואצל מעצבי שיער שונים. אז נכון שעידן הקלולס התחיל באמריקה, אבל שאמהות כגון פנינה רוזנבלום או גלית לוי שכל חייהן סובבים סביב ביצת האופנה והשופינג לא ינסו למכור את השטות של: "אני? אני בכלל לא כזאת ואין לי מושג מאיפה היא קיבלה את זה" ויביאו אותו בכוח לבנות הגיל הרך רק כי באמריקה עושים את זה.

יש הבדל בין ילדה בת 13 שרוצה לשים פס שחור וליפ גלוס "כי כולן עושות את זה" ובין ילדה בת 6 שעדיין לא מבינה את ההבדל בין תחפושת למציאות והולכת לגן עם צללית ורדרדה ונצנצנים. מנסיון, אני יכולה לספר שבת ה-12 תתאפר על אפה ועל חמתה של אמה אצל חברות או במעלית בדרך למסיבה ובת ה-6, שלא תתייחס לעניין כמרד נעורים תגדל הרבה יותר מדי מהר.

 

ונקודה למחשבה לכל מי שמחפש לקנות מתנה למי שבא מרחוק וחוזר לרחוק. דבר ראשון – שונא מתנות יחיה. אני מאוד גאה בעובדה שאני מגדלת פרטית ששמחה לראות את הדודים והסבים שלה בלי לחטט להם בתיקים. אבל אם אתם ממש ממש חייבים (ובתודה רבה כמובן) אז זה נכון שספרים זה יופי בעיקר בגיל הגן חובה, אבל א. זה כבד ותופס הרבה מקום במזוודה ב. אם יש מבצע של 10 ספרים ב-100 שקלים בסטימצקי, כנראה שאתם לא היחידים ששמעתם עליו ולא חייבים לקנות את כל הספרים בעיקר אם הם גם לא משהו (מספיק אחד)  ובכלל – אם יש עוד 5 דודים אחרים שמביאים את אותו הדבר. זה רק ביקור מולדת, לא בר מצווה ועם כל ההערכה והתודה למתנות, עדיף להביא ספר אחד ב-35 שקלים ושיהיה טוב מאשר 5 ספרים ב-50 לא כולל כפולים.

וסוד אחד קטן לפעם הבאה – ילדות קטנות אוהבות דברים קטנים. מדבקות של נסיכות, עט עם נצנצים או פנקס עם ציור של הולי הובי יזכר בעיניהן הרבה יותר מאשר עוד ספר…

ותבוא עליכם הברכה.

 

שלב הגילויים הנאותים:

בקטע הזה הושמצו השמצות פרועות הן על הפרטית והן על סבים וסבתות. הילדה טחנה ירקות ירוקים וסבא שלה לא חולק לקרדה עם אף אחד, אבל מה לא עושים בשביל פאנץ'?

פרט לכך, אני גיבורה הרבה יותר גדולה מרחוק, קרי – כל מה שלא העזתי לומר בשלושה שבועות ביקור, יוצא עכשיו (טוב, אמרתי, אבל לא לכולם…)

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות