משפחת הארד קור

הם יפים, ברובם בעלי גוון בהיר ועיניהם הגדולות נבונות ושופעות הבעה. יכולות הרגש וההכלה האמפתית שלהם ידועות מזה שנים רבות והורים ברחבי העולם מוכנים לאמץ אותם אל חיקם בכל הזדמנות.
לא. לא מדובר בילדי האינדיגו אלא בתופעה מוכרת ורווחת בהרבה. אלו הם ילדי הדיסני שניזונים משמאלץ פסטלי, אידיליה וסוף טוב שפעמים רבות מוזן על ידינו – ציבור ההורים השבוי והמשתוקק לאגדה מקומית.
ברחבי העולם המערבי חולמות ילדות בנות ארבע שהן נסיכות שמתחתנות ברוב רושם עם הנסיך הראשון שמאמין להן שהן נסיכות ורוקמות חלומות מלמלה וריקודים סלוניים.
 
כצפוי, וולט דיסני הוא אחד הדודים האהובים ביותר על ילדים אמריקאיים מזה כמה עשורים, יחד עם זאת מתפתחת קבוצת מבוגרים חתרנית שמסחור היתר על גבם של העובדים בשכר-רעב של התאגיד קצת נמאס עליה ולפיכך היא פועלת לשינוי הנורמות של היקף הגיזרה המושלמת, הריסים הארוכים והמעפעפים והמכשפות המכוערות עם הפילולה על האף.
המעבר מהקלאסיקה המצויירת והמושקעת לפרודיה עליה שמוצגת בסרט כגון שרק מצטיין בתשומת לב לפרטים הקטנים. יפה או מכוער, אצילי או גרוטסקי הם היינו הך בז'אנר המצוייר שבסה"כ רוצה שיאהבו אותו ויסגדו כלכלית למוצרים הנלווים לו. נקודת המוצא ביצירה היא יצירת הזדהות בין הילד לדמויות ולסוף הטוב שיביא לידי מיקסום רווחים תוך אנחת רווחה של ההורים שהרוויחו עוד יומיים של שקט והוסיפו בעצמם עוד נדבך לדמיון המתפתח בכיוון ידוע מראש של התכשיט.
כל המרכיבים של דייסת הקסמים הזו נתונים וידועים מראש – גם ליוצרים וגם לקהל. שום הפתעות אין בסיפור והכל זורם על מי מנוחות שנים על גבי שנים עד שמגיע יוצר לא נורמטיבי כמו טים ברטון שלוקח ספר שנכתב על ידי סופר לא נורמטיבי כמו רואלד דאל ותחת פיקוח קפדני של רעייתו של דאל המנוח מצייר אותו תוך עדיפות וכבוד לאינטיליגנציה של קהל הצופים שלו, ואפילו אם הם בני ארבע.
 
כבר בסוף השבוע הראשון להקרנתו שברו הכנסות הסרט "צ'רלי והשוקולדה" שיאים בשל הסקרנות. כפי הנראה המספרים ימשיכו לעלות, בדיוק כמו סיפור הבריון באוהל הקרקס – רק בגלל שאף מבוגר אחראי לא יגלה לאחרים איזה זאפטה הוא קיבל באולם החשוך.
 
אודה ואתוודה, את הספר שקראתי לפני הרבה מאוד שנים אהבתי מאוד. את הסרט המקורי לא אהבתי. ג'ין ווילדר היה גועלי בעיני והמסביב נראה לי מצועצע ומאולץ להתאים את עצמו לילדים. את העבודות של טים ברטון אני אוהבת מאוד ולג'וני דפ יש לי חולשה מלווה בפיק ברכיים. סרטים של דיסני אנחנו מעדיפים לקחת מהספריה ותמיד חשים אי נוחות כשהפרטית הופכת אותם לתמונת מציאות. מכל אלה נבעה תוצאה אחת – החוויה הקולנועית הראשונה בחייה הפרטיים תורכב מטים ברטון וג'וני דפ אפילו אם אין שם שמלות מלכותיות וגלי שיפון, ואפילו אם יגידו אותי לקדמן.
 
אני לא יודעת מה ברטון עישן ומה דפ בלע אבל אני כן יודעת שגם אני רוצה כזה. התוצאה מרהיבה ושובה ומעבר לכך מאפשרת לכל צופה בסרט, בכל גיל שהוא, לקחת איתו משהו מהסיפור המקורי ואם הוא מתכוון לכך או לא, לחשוב עליו ולחבר אותו לפרטים אחרים מהסרט או מהחיים.
ללא שימוש באנימציה ועם הרבה שימוש באלמנטים הברטוניים הטיפוסיים שמורכבים מפלטת צבעים עשירה שמשדרת קדרות גדולה להורים ומשהו שונה לגמרי לילדים מועבר מסר של אינדבידואליות ומיוחדות שמשקיף מהקצה השני על העולם הקטן והמאושר של דיסני. בניגוד למסרים של דיסני שכביכול מסתתרים בסרט ובפועל ניתזים בצורת קיא ססגוני, ברטון מבטא אותם בקול רם וגורם לקהל לחשוב האם הוא מתכוון לדברים כפשוטו או שמא כל מילה עטופה בצמר גפן מתוק מעשה ידי האומפה לומפה להתפאר.

 

ולהלן הנקודות המשמעותיות מבחינתנו (אנוכי, פרטית ואבא של) לאחר הצפיה:

        ממתקים זה יופי.

        לא תמיד חייבים להבין הכל או להסביר הכל.

        סרט בקולנוע זה כיף גדול כשאת בת 4, גם אם יש בו קטעים קצת מפחידים.

        ממתקים זה יופי.

        לא לכל דבר צריכה להיות משמעות.

        אם לא תהיו טובים, תצטרכו לסמוך שהאומפה לומפה יחלצו אתכם.

        ווילי וונקה יותר סמכותי מאבא ואמא.

        ווילי וונקה הוא גם יותר כיפי מאבא ואמא.

        ממתקים זה יופי.

        רק אם לא ממרים את פיו של ווילי וונקה.

        אמא אומרת פתאום דברים מוזרים כמו: יש ילדים רעבים בעולם שאין להם את כל מה שיש לך (וכאן המקום להתנצל על הפולניות. סליחה. זה לא יקרה שוב).

        עכשיו הסרט לא פחות טוב מהספר.

        שמלות מסתובבות זה לא הכל בחיים. הרוב, אבל לא הכל.

        ממתקים זה יופי.

 
* ואם הרשימה יצאה נפיחתית משהו, זה רק בגלל שאין בה ספויילרים וקשה מאוד להעביר את החוויה על מסך דו מימדי. תלכו, תראו ותחזרו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות