עולה לרגל עולה לראש

(גילוי נאות: לא גדלנו כמסכנים).

 

כשאבא של פרטית היה קטן, כבן למשפחה ישראלית ממוצעת ושגרתית, בכל חילוף עונה היה נלקח אחר כבוד ל"נעלי שאול" בירושלים על מנת להתאים לרגליו זוג נעליים חדש.

שאול היה מודד ובודק, מהרהר ומהנהן ואז, בעצה אחת היה נבחר זוג נעליים מתאים. בכך לא הסתיימה החוויה. הואיל והנער סבל מפלטפוס, היה שאול שם בצד את הנעליים ומורה לכולם לחזור בעוד כך וכך ימים, לאחר שיותאמו מדרסים שיספקו לכל המשפחה את הזכות לאנחת רווחה משחררת מפני עקמומיות. לאחר כך וכך ימים חזר הטקס על עצמו. המשפחה שוב הגיעה לנעלי שאול, הנער היה מודד את הנעליים המדורסות, ולאחר שהשתכנעו כולם שיותר לא נוח מזה אין, שילמו במיטב כספם (כי הילד הרי מקבל את הכי טוב) ושבו לביתם שמחים וטובי לב עד שינוי כיוון הרוח הבא. בסביבות גיל 12 יצאה גלי עם המותג הנחשק"גלי אייר" (מי ידע אז מה זה נייק?) והביאה גאולה נטולת מדרסים ופופולריות יחסית.

 

כשאמא של פרטית היתה קטנה, בכל פעם שהיתה מודיעה אמא שלה ש"הילדה צריכה נעליים", היה אבא שלה לוקח אותה איתו לשוק של יום חמישי. כך, עמוסי צרורות כוזברה ופטרוזיליה, דגים טריים ובשר טחון, תפוחי אדמה, עגבניות ובצל, (וכאן מוסיפה הפרטית בעליצות "וכל מה שסבא צריך כדי להכין שקשוקה"), היו יורדים שלוש מדרגות לחנות של יצחק נעליים שתמיד היה יושב על ספסל מרופד סקאי שחור, ידו האחת חובקת את המשענת, רגליו שלובות זו על זו ובידו השניה כוס קפה שחור שהתקרר זה מכבר ובדל סיגריית טיים. כבר בדרך, היתה הילדה מתפללת שמשהו קרה ומשלוח של נעלי בנות יפות הגיעו ליצחק או שלחילופין, החנות תהיה סגורה.

אבל החנות היתה תמיד פתוחה ויצחק תמיד היה שולף נעליים חומות או אפורות או בז', אפור עכבר או אם התמזל מזלה כחולות כהות. לאחר התמקחות מסיבית בינות צרורות הארטישוק היו חוזרים הביתה אבא אחד מרוצה מאוד וילדה אחת שהתביישה לומר שזה לא מכוער אבל זה לא מה שהיא באמת רצתה כי לאף אחת בכיתה אין, כי מה שווה הנימוק הזה לעומת נעליים מצוינות וחזקות כאלה? כך, בסביבות גיל 12 הופק המותג הנחשק "גלי אייר" (כי למי היו דודים שישלחו ריבוק?) ואז, מרצונה החופשי, היא לקחה את אבא שלה וחזרה הביתה עם נעלי כדורסל לבנות עם פסים כסופים, גבוהות גבוהות שבמשך כמעט שבוע הוציאו לכל הבנים בכיתה את העיניים וגרמו לאמא שלה לקוצר נשימה גבולי.

 

כשנולדה הפרטית היא רצתה לעשות המון דברים וידעה לספר על המון דברים. הדבר היחיד שהיא לא רצתה לעשות או לספר עליו היה ללכת. וכך, כשהיתה בת שנתיים פחות חודש היא נלקחה אחר כבוד לחנות נעליים ירושלמית וקיבלה זוג נעליים אדומות בשווי של חצי משכנתא אבל עם תעודות מכל אגודות האורטופדים הזמינות. בזמנינו המודרניים כשמתחלפת העונה וגם כשלא ובעצם בכל ביקור שני במרכזי קניות לוקחת אמא של פרטית את פרטית הקטנה לpayless shoe source וקונה עוד זוג נעליים ועוד אחד שיהיה (כי יש מבצע וכי זה מתאים לבגד מסוים וכי צריך להקנות לילדה חוש אסתטי) ושניהם ביחד עולים פחות מקניה דו שבועית בסופר ואף אחד לא מחפש תעודות של אורטופדים כי תוך חודשיים היא תגדל בכל מקרה וכי הנעליים בכל זאת לא עשויות מקרטון או מעץ.

 

וכך, בקיימברידג' הרחוקה, גדלה לה היורשת של אמלדה מרקוס.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות