שלוש הופעות וילדה

חינוך מוסיקלי הוא דבר חשוב לכל ילד. בעיקר אם יש לו בגנים אי אילו שרידי גאונות מוזיקלית. מהרגע שהגיחה לאוויר העולם לצלילי טיאסטו (כשפעימות הלב על המוניטור מותאמות באופן מושלם לקצב האלקטרוני) וינקה את הארוחה הראשונה שלה לצלילי "דוד ושלמה", ידענו שנשתדל לחשוף אותה לכל הסגנונות המוזיקליים שלנו לפחות עד השלב שנרים גבה ונתהה על "הרעש הזה שהצעירים של היום שומעים". צעד טבעי נוסף היה לשקול את האפשרות שתתלווה אלינו לקונצרטים כשהמיקום והזמן מאפשרים (לא. אביב גפן ובלאקפילד בבר חשוך שזכוכיות אסורות בו ולכן הבירה בפחית, לא עונים להגדרה למרות שההופעה היתה משובחת).

הפרוייקט של עידן רייכל

מאז שעמדה על דעתה ופתחה את הפה, אי שם בסביבות גיל 10 חודשים, ניכסה לעצמה הפרטית את הדיסק הראשון של הפרוייקט. במשך למעלה משנה היא דרשה להרדם כל לילה עם "בואי" בהשמעה מחזורית ולפעמים התרצתה גם ל"אם תלך". כשיצא הדיסק השני הוא נשלח אחר כבוד בוסטונה ובכל פעם שהילדה נכנסת לאוטו היא מבקשת לשמוע את שושנה. כשנודע לנו על מסע ההופעות של הפרוייקט בצפון אמריקה זה היה אך טבעי שנשקול לקנות כרטיס נוסף. למגינת ליבנו, הסתבר שההופעה היא ביום ראשון בלילה – שעה שלכל הדעות, אינה מתאימה לסדר היום הפרטי ביום שני בבוקר. נאלצנו ללוות את עצמנו לאולם שהיה מלא בישראלים תושבי בוסטון ופרבריה ובצעירים אמריקאיים שעסקו בלהט בהחלפת חוויות מה-kibbutz. בסוף ההופעה המענגת חיכינו בסבלנות שעידן רייכל יסיים להצטלם עם שאר הקהל המקומי, הגשנו לו את עטיפת הדיסק וביקשנו הקדשה לפרטית. בבוקר שאחרי, ההתרגשות היתה כה גדולה וכמעט השתכנענו לאפשר לה לקחת את הדיסק לגן ולהשוויץ.

אלאניס

כבר הרבה שנים היא מלווה אותי ואני אותה. לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות. הרדיו צעק עלינו שלרגל המהדורה האקוסטית של "גלולה קטנה ומשוננת" במלאת עשור לתקליט (עכשיו רק בסטארבקס, בעוד חודש בחנויות), הדיווה הגמדית תגיע לאחד האולמות הגדולים והמכובדים בבוסטון. שוב, הקרבנו את מיטב מעותינו למקומות של העניים אי שם במעלה המרפסת העליונה של האולם בעל אלפי המושבים כדי להתרשם לראשונה מקהל אמריקאי ולפנטז על כמה זה היה נחמד אם היא היתה יכולה להופיע פשוט אצלנו בחצר בלי כל מיני מגלומנים שצורחים מלוא ראותיהם את אהבתם בין ותוך כדי השירים כאילו חייהם תלויים בכך.
הרבה עבר עליה בשנים האחרונות. בעיקר טוב. אין כמעט זכר לאלוהים הקטנה של הדוֹגמה. עטוית גופייה כסופה ויוקרתית, בתספורת מעוצבת, ללא זכר לתלתלים הארוכים ארוכים שעשו אותה אלאניס. הבמה כולה מעוצבת כמו סלון מגורים ונראה שלכולם נורא נוח להסתובב שם. כשהיא שרה את your room הקורע או מפלרטטת נוסח me69 ושלל מילים גסות שלפני עשר שנים צונזרו ברדיו וגרמו לכולם להסמיק זה לא תמיד מסתדר עם הזוגיות המאושרת שהיא מתארת ואף אחד לא ממש יופתע אם פתאום היא תספר שהיא ראתה את האור וחזרה בתשובה.
ואז פתאום היא מושכת את הצליל של מרי ג'יין. העיניים עצומות ושוב יש תחושה מוכרת של בית ושערות סומרות בידיים. ואז מגיעה ההבנה של אותה נוחות בסלון המעוצב והכלבלב שלה מתרוצץ על הבמה והצליל הזה לבדו שווה כל דולר מההון שהשקענו.
ורק המפגר מאחור, עם הווסט שמלא בטלאים של משטרה וסוכנויות ביון, יושב עם המשקפת הענקית שלו ואומר בטון שאף אחד לא יכול שלא לשמוע: "עכשיו היא שותה פולר ספרינג ולבסיסט שלה יש חצ'קון בלחי.

משינה

ההוכחה הניצחת שהכל פוליטיקה. יום ראשון בצהריים. איזו שהיא קרן נדיבה שמתחילה ב J מארגנת צעדה למען ישראל עם הופעה חינם של משינה בסוף הדרך ואני מספרת לפרטית בדרך, עם הדגלים ביד וחולצות של "החזירו את המתנחלים הביתה" ליד חולצות כתומות של "gush katif forever" שפעם, כשאמא היתה בת 11 בערך, זו ההופעה הראשונה שהיא הלכה אליה במרכז הספורט של השכונה כשאף אחד עוד לא ידע איך בדיוק מבטאים ביטויים בפרסית ובצופים שרנו שאנה גומרת ברבע שעה. ומגיעים לרחבה הענקית שמלאה בדוכנים והפתעות ומחוץ לה מתנהלת הפגנה של אמריקאים שרוצים להיות פלשתינאים שאליהם צוותו כמה נטורי קרתא מתפללים בלהט ולפניהם עומדת סוללת שוטרים כפולה במספרה ממספרם של המפגינים וקצת לא נעים לנו מהם כשאחרי חצי שעה בערך לאף אחד אין כוח לענות לאיש שצועק למגפון. אנחנו פותחים תיקים, מנפנפים לצלפים שעל הגגות ומתלוצצים על כמה שהאמריקאים חובבנים ונקווה שלא יקרה כלום. אחר כך שמיר ופטרוזיליה נפגשו באפילה ואני מאוד שמחתי על החומר המוכר והטוב על פני הגלגלצ שאין לנו פה. אולי פעם גם כוורת תחזור ואולי אפילו לבוסטון ואז אני באמת ארגיש שאני ממחזרת את הילדות שלי על הפרטית.
 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות