קונטרול פריק

בסוף זה תפס גם אותי. לרגע אחד אתמול בערב חשבתי שהשילוב של סיגריה ומינוס 10 מעלות לא יכול להיות נעים בשום מצב, בייחוד לא עם הבירה וחצי שהרשיתי לעצמי לשתות אחרי תקופה די ממושכת של התנזרות מכורח. רצה אלוהי הפוליטיקלי קורקט והאימהות הטובות להטיח בי את האשמה והפיל אותי למשכב. לקח לי שעה וחצי של דמדומי הזייה ונסיון כושל לרוקן את הכיור מכלים להבין שהגיע הרגע שבו אני נכנעת לתיאוריות הפוסט פמיניסטיות ונוהגת כגבר מן המניין – כלומר, גונחת, נאנקת, ממלמלת מלמולים חסרי פשר ומרחמת על היתומה שאשאיר אחרי בשעות הקרובות.

חברה גרמניה, אחות בהכשרתה, שראתה אותי בבוקר מיד בדקה לי דופק וחום. "שנל!" היא פסקה, "למיטה". בהיתי בה משל ראיתי מערכון של לול בשידור חי וזחלתי אל מתחת לשמיכה עוטה חיוך דבילי. בדמדומים עוד שמעתי אותה מתארת לי שיקוי פלאים חדש שמכיל גם אלכוהול וצובע הכל בצבעים יפים יותר מהר מאוד.

זה אחד הדברים הטובים באמריקה. הכל זמין ואינסטנטי. תרופה לשעלת עם חום, בלי חום, עם גרדת, בלי פריחה ומילת הקסמים היא אינסטנט. הכל עובד מהר וביעילות כדי שחלילה לא תתנתק מהשיגרה. מי שלא מאמין מוזמן לראות בטלוויזיה את זו שממליצה על כדורים לטיפול בהרפס הואגנילי שלה שתוך כלום זמן חזרה לחיים פעילים אפילו יותר מקודם. הבעיה שלי היא בהתערבות היתר של המדע בתהליכים הטבעיים של הגוף. את הוירוסים שלי אני מחסלת בזמן המתאים לי גם אם זה אומר שאגיע לרמות התעלות נפש נדירות מבחינת היכולת שלי לשתוק בכל אינטראקציה של הפרטית עם אבא שלה. לחולת שליטה כמוני זו לא מטלה פשוטה, אבל אם אני חולה – אז עד הסוף.

אבא של פרטית חזר הביתה הביא לי כוס מיץ תפוזים שסחט בעצמו ושאל איך יוכל להקל על ייסורי. הסברתי לו לאט ובמינימום הברות שאין שום דרך להקל עלי את דרכי האחרונה, אלא אם כן יקח על עצמו את הטיפול בארוחה של שבת.

הוא חייך חיוך מסופק. תוך שעה חזר הביתה עם אחת פרטית צוהלת ומגש פיצה מהסוג האהוב עליהם (ולטענתו גם עלי) מתוך מחשבה שארוחת ליל שבת אחת שיורדת לטמיון לעומת ארוחה שמחה ונטולת כלים זהו איזון בריא ומוצלח. "אולי תדליקו נרות שבת?" ניסיתי אך הם כבר מזמן היו במחוזות אחרים. "אולי תנוחי? את חולה", הציעו לי בהתחשבות. "הוירוסים שלך קופצים מסביב?" שאלה הפרטית בהבעה אמפתית, "כי אני לא רוצה להדבק". אחרי עשר דקות זחלתי חזרה לכור מחצבתי בנסיונות להגות בסבלי המתעצם, שהופרעו באינטראקציית המשחק שלהם. כל משחק שהיא הציעה, התקבל בברכה על ידו בתנאי שתתן לו לנגן שיר בחלילית קודם לכן. אחרי עוד כמה דקות כשהוא חילל את כל רפרטואר חוברת א', כולל הפולקה והיא צווחה שהיא רוצה לשחק ולא לנגן דמיינתי את עצמי פורצת לחדר ומספקת לשניהם את עקרונות המשחק ושעות הפנאי המשמעותיים. הם לא שמעו אותי. אולי כי הכריות מסביבי בלמו. רגע של עונג נרשם כששמעתי אותו נאנק ואותה מנתרת "אבא סובל! אבא סובל!" היא צרחה בעונג עילאי שקיים רק בגיל 4 ואני הרגשתי צדק פואטי לרגע אחד. הוא עבר די מהר כי כשכבר טרחתי לדדות אל פתח החדר שמעתי אותו שואל: "תגידי, את חושבת שאמא באמת חולה או שהיא סתם עושה הצגות?"

אחד ועוד אחד פשוט הבהירו לי שהיום אני האם הנעדרת. כל נסיון לשמר עקרונות וערכים עליהם עבדתי בארבע השנים האחרונות נמוג עם סירובי להכנע לתרופות האינסטנט.

שיהיו ארנבים ירקרקים עם נוצצים נחמדים לכולם, כשהוירוסים יפסיקו לקפץ נשוב לשידורינו הרגילים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות