פוס!

אם לפני כמה שנים היו מספרים לי שאשב בבית עם הפרטית תקופת זמן שחלקה הראשון מתוך בחירה מודעת, סביר להניח שהייתי מגחכת. אני? בית? ישיבה?

בפועל, דברים קרו קצת אחרת. את התואר השני שלי סיימתי כשהיא על ברכי וכשסיימתי נהניתי מזמן החסד שהיה לי איתה נטו. גן היה יקר מדי ולא בא בחשבון ואפשרויות התעסוקה שלי נראו קלושות כל כך, עד שהשלמתי עם עצם שהיית הבית שלי.

 

מדי בוקר הייתי מתעוררת לא יאוחר משבע לסדר יום מאורגן מאוד של עקרת בית. קפה מול המחשב, שטיפת רצפה, הדחת כלים, בישול ארוחת צהריים ואמבטיה זריזה.

כמו שעון שווייצרי, בתשע היתה הפרטית כבר מצייצת ואני הייתי מתחילה את החלק השני של היום. חלקי היום שלי נפרדו זה מזה בשעות השינה שלה כשבחלקי העירות הייתי האמא הכי טובה והכי משקיענית בסביבה. סיפורים, מוזיקה, שירים, ריקודים וצעצועים היו רק חלק ממגוון פעילויות ההעשרה המוצעות לגיל הרך בביתנו.

אחרי כמה חודשים השלמתי עם העובדה שהפכתי ל"מכונת עוגה עוגה" משומנת היטב ושחלקים נרחבים ממה שהייתי נעלמו לבלי שוב. שיחות עם חברות נטולות ילדים איבדו מקסמן וכל התהליך כאילו היה צפוי ומאורגן מראש מכל הצדדים, פרט לזה שלי. כמובן שהיו לכך גם כמה יתרונות כמו למשל ההשלמה עם העובדה שלא הורדתי את כל משקל ההריון או שלוח הזמנים שלי מנוהל עכשיו ע"י מישהי אחרת. הרי בכל מקרה אני לא אותה אישה שהייתי לפני ההריון, כך שאין טעם להתאמץ ולאכול את הלב.

 

לפני כמה ימים, קבעה אחת החברות שלי בפסקנות שאני מטורפת. "את קמה בשש וחצי כדי לבשל ארוחת צהריים?" היא שאלה כלא מאמינה. "לא כל יום" עניתי, "רק כשאין לי כוח לבשל בערב". מצאתי את עצמי מסבירה לה על נפלאות המטבח הישראלי שמורכב מארוחה חמה בצהריים וארוחה של ביצה וירקות בערב והיא מצאה את עצמה מטיפה לי על הדוגמא הרעה שאני מספקת לאימהות אחרות ועל העובדה שאני מתישה את עצמי שלא לצורך ובכלל, איזו דוגמא אני נותנת לפרטית?

באותו יום קראתי את המאמר הלקוח מספרה של ג'ודית ורנר –

"Perfect Madness: Motherhood in the age of anxiety"

  (Riverhead books, a division of Penguin Group (USA) Inc. © 2005).

באותו ערב התקשרה החברה על סף היסטריה: "את לא לבד! ואת לא משוגעת!" ואכן, ורנר מציגה את הניתוח שלה לאימהות שנות האלפיים. מדובר בזן החזק ביותר של אמהות. זאת בעיקר משום שלמדו מקודמותיהן לשלב את הכל.

בעוד אמהות שנות השמונים נלחמו על זכותן לקריירה ואמהות שנות התשעים נלחמו על זכותן להשאר עם הילדים בבית, הפכו האמהות של שנות האלפיים למעין נשות על. הן משלבות את הקריירה המשגשגת, עם טיפוח הילדים המשגשגים ומספיקות לעשות ה-כל ב-24 השעות המוקצבות להן לצורך העניין אפילו אם פירוש הדבר לקום שעתיים קודם וללכת לישון שלוש שעות מאוחר יותר. מאמא שלי ספגתי בעיקר את ההכרה שקודם כל בא הבית על מטלותיו השונות, אחר כך העבודה המתישה לצורכי פרנסה ורק בסוף, אם בכלל, ההנאות האישיות – חוגי העשרה וכולי. החוקיות התרבותית הזו עוברת מאם לבת ומשתכללת עם הזמן.

 

האמהות החדשות נכנסו להרפתקאת הילודה באופטימיות ובאווירה פנטסטית של חופש בחירה – האם להשאר בבית עם הילדים או לצאת לעבוד? בעידן בו בן הזוג שותף פעיל לגידול הילדים, השמרטפים זמינים וכך גם מעונות יום וחצאי יום, מי היה צריך יותר? לכאורה הכל היה מושלם והרמוני עד ההתפכחות הבלתי נמנעת.

 

מצד אחד – האמא המושלמת והמשקיענית שמעניקה לילד את כל הכלים הדרושים להצלחה אישית וחברתית; ומצד שני – אשת קריירה מצליחה שעובדת שעות נוספות אל תוך הלילה ובלבד שתעמוד בכל המטלות והמחויבויות.

או שאולי…

מצד אחד – האמא המלחיצה שמחנכת את זאטוטיה להסתדר בחברה תחרותית, השגית ואוכלת חבריה ע"י שאיפה למצוינות; ומצד שני – האמא שמשאירה את הילדים יום שלם בהשגחתם של זרים גמורים.

 

בהסתכלות על כל אחת מהמשוואות, חסרה לנו דמות האישה. זו שפעם היתה בין הקריירה לחיתול, זו שהיתה בעלת רצון עצמאי, תשוקות ומוטיבציה ליזום מעבר לפעילויות אחר צהריים בפארק. לעומת זאת, בהסתכלות על כל אחת מהמשוואות נוצר מרכיב אחד בסיסי ומהותי שתוקף בעיקר נשים והוא – רגשות האשמה.

הנשים של שנות האלפיים, טוענת ורנר, אכולות רגשות אשמה. הן כבר לא מאשימות את החברה המקפחת או את הגברים המפלים. הן מאשימות את עצמן, הואיל והן בעצמן אפשרו את השינוי הזה שאיפשר להן את הבחירה הכפויה לבחור הכל ובכל מקרה להרגיש אשמות כלפי מישהו או משהו – הקריירה, הילדים או הן עצמן שנעלמו אי שם בפנטזיות.

 

מבין האמהות האמריקניות איתן שוחחה ורנר בשלב כתיבת הספר 70% מצאו את חוויית האמהות "מלחיצה להפליא", 30% דיווחו על דכאון בשל העומס שלקחו על עצמן ואילו 909 אימהות טקסניות תופסות את הטיפול בילד מהנה בדיוק כמו לנקות את הבית, קצת פחות מלחיץ מבישול והרבה פחות מהנה מצפייה בטלביזיה.

ורנר מציעה הצעות שונות לשיפור. רובן ככולן אינן מיידיות וברמה החברתית. ההצעה הפרקטית ביותר שלה כוללת לקחת נשימה, לכבות את הסלולרי ולבלות קצת זמן איכות משפחתי אמיתי שכולל בעיקר דיבור וקשב. הצעד הבא יהיה לדעת את הגבולות. בדיוק כמו ילדים, לשרטט את הקו הדמיוני, להגיד פוס! ולמצוא את עצמנו בכל הבלגן שיצרנו במו ידינו.

היא גם מצטטת רופא מומחה שממנו קיוותה לישועה והקלה בכאבי ראש מהם סבלה: "מי שדופקת את הראש בקיר, תסבול מכאבי ראש".

 

נהניתן? ספרו לחברותיכן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות